ובכן, עצמאות ארץ-ישראל, כמדינה פדראטיבית. הציונים הסכימו, בהתלהבות. אמנם ציון עצמה לא ניתנה להם. ירושלים הייתה מחוץ למדינתם המוצעת. אבל מקלט לאומי, או משהו אחר (מונחים היו הרבה) ניתן. והעיקר – מדינה. תהיה רק תל אביב וסביבותיה, תהיה רק משני עברי הירקון, תהיה רק מקום מספיק להניף עליו דגל, אבל – מדינה.
“כי לעם הנודד זה אלפי שנים” יהיה דגל, ותהיה ממשלה ויהיו חיילים, ותהיינה פּאַראַדות, ויהיו צירים להלהיב את הלב היהודי במקום שבו הוא “עושה חיים.” זה נהדר. הלב היהודי נמוֹג. אותיות אלה, אשר בהן מודפס הסידור, תהיינה על בולים. מלוכה יהודית. אַי אַי. מיניסטרים יהודיים. אוי אוי. וגנב יהודי יאָסר בידי שוטר יהודי, ויישלח לבית סוהר יהודי. תן יד!
ועליה חופשית, הסעיף העיקרי שעליו נחלקו עם ממשלת המאנדאט, הוכרע לטובתם. סכנת הצפתה של אמריקה בפליטים יהודיים תעבור מעל יהודי אמריקה, בתנאי שהמדינה החדשה המוצעת תעמוד על עומדה. תן יד!
...
“דרך אגב” שאל “אולי ידוע לך מדוע מתקראת המדינה ישראל?”
שם זה נשמר בסוד עד לרגע האחרון, איש לא ידע מדוע. כשהוכרזה המדינה, התקבל, אם כי בלי רצון רב. היו הצעות אחרות, קשורות בשם “עבר”, אבל אלה השאירו את רושמן רק על הבולים.
“לא” אמר שמעון. “מדוע?”
