פורטל:השואה/ערך נבחר/אוסף

ערכים נבחרים

1	יציאתו של האדמו"ר מבעלז מהונגריה, המכונה גם פולמוס הדרשה, אירעה בימי השואה, בתחילת שנת 1944. האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, מנהיגה של חסידות בעלז, עזב יחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח, את הונגריה ועלה לארץ ישראל. כחודשיים לאחר עלייתם החלה השמדת יהודי הונגריה על ידי הנאצים באושוויץ. לאחר המלחמה הואשם האדמו"ר כי בדרשת הפרידה שנשא אחיו (בשמו של האדמו"ר) לא הזהיר את חסידיו על הסכנה הממשמשת ובאה, להפך, תרם לתחושה המוטעית של הרגעה. הפרשה קיבלה ממד חריף יותר, כאשר התברר שממהדורות מודפסות מאוחרות יותר של הדרשה (שהודפסו בישראל בשנות ה-60) הושמטו השורות שבהן מרגיע אחיו של האדמו"ר את חסידיו, לכאורה בשל הבעייתיות שבהן. עובדה זו הביאה להאשמת החסידות בניסיון להסתרת האמת. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
2	הארגון הצבאי היהודי, בקצרה אצ"י, ארגון מחתרת יהודי חמוש ומצויד שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה ואויש ברובו על ידי אנשי בית"ר, ברית החייל והתנועה הרוויזיוניסטית בגטו ורשה. לצד אי"ל, נטל האצ"י חלק משמעותי במרד גטו ורשה. מתוך האצ"י נותרו בחיים אחרי המרד רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד איש. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות ספורות, חברי המחתרת הפולנית, מעט מסמכים מארכיון רינגלבלום, ואף עדויות של יירגן שטרופ. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
3	האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) הוא מחתרת יהודית חמושה, אשר הוקמה בוורשה ב-28 ביולי 1942 על ידי ארגון "החלוץ" וארגוני הנוער שפעלו במסגרתו בגטו ורשה - השומר הצעיר, דרור ועקיבא. שמו של הארגון ביידיש "יידישע קאמף ארגאניזאציע" ובפולנית Zydowska Organizacja Bojowa - ZOB. הארגון נטל חלק מרכזי במרד גטו ורשה כמו גם בפעולות התנגדות נוספות, וכן במרד ורשה בשנת 1944. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
4	היירם "הארי" בינגהאם הרביעי (17 ביולי 1903 - 12 בינואר 1988), דיפלומט אמריקאי ששירת כסגן הקונסול האמריקאי במרסיי שבצרפת, בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה. בניגוד להוראת הממונים עליו במחלקת המדינה ובשירות החוץ, הוא סייע לרשת ההצלה בראשות חסיד אומות העולם וריאן פריי, בעיקר באמצעות הנפקת אשרות למספר רב של יהודים ואינטלקטואלים נרדפי המשטר הגרמני, כדי לעזור להם להימלט מצפורני הנאצים. ההיקף המדויק של תפקידו של בינגהאם בהצלה שנוי במחלוקת, שהתעוררה בשנים האחרונות ביתר שאת. האם היה שותף של ממש לרשת ההצלה של פריי, או שרק אהד אותה וסייע לה מהצד? נוסף על עובדות מעשיו בצרפת, גלשה המחלוקת גם להיבטים מפוקפקים באישיותו של בינגהאם עצמו, דבר שמטבע הדברים הלהיט את הוויכוח הציבורי בעניינו. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
5	טלאי צהוב שנלבש על ידי יהודיה מצרפת בזמן השואה. גם בצרפת הכחשת השואה היא עבירה פלילית הכחשת השואה היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים. הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה. יש המבדילים בין "הכחשת שואה קשה" שמבטלת את התרחשות השואה מכל וכל, לבין "הכחשת שואה רכה" שטוענת שהתרחשה שואה אם כי לא בממדים המדוברים או שאיננה תופעה ייחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו. כיום, הכחשת השואה באה מכמה כיוונים: ניאו נאצים וארגונים אנטישמיים, שמאל רדיקלי באירופה וגורמים מוסלמים במיוחד מהימין הרדיקלי. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
6	קונראד אדנאואר, חותם ההסכם מן הצד הגרמני הסכם השילומים - הסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית (עלי ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר) במרץ 1952, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה ולשם פיצוי על החיים הקשים במחנות הריכוז. בהסכם נקבע כי גרמניה המערבית תשלם שני שלישים מהפיצויים ואילו גרמניה המזרחית תשלם את השליש הנותר. גרמניה המזרחית סרבה לשלם את הסכום, ואת חלקה בפיצוי קיבלה המדינה רק ב-1991, לאחר איחוד גרמניה. בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. עקרון מתן השילומים נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג (הפרלמנט) של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
7	התעמולה הנאצית הייתה מאפיין ייחודי של המפלגה הנאצית, ושל החיים ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כל. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם - הרדיו והקולנוע, כמו גם בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה - השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרות הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם. התעמולה הנאצית סבבה סביב מספר מרכיבים בסיסיים. שניים מהם, והעיקריים שבהם היו טיפוחו של "מיתוס הפיהרר" לפיו היטלר הינו המושיע המיסטי שנשלח על ידי האל להושיע את גרמניה בעת צרתה, וכי הוא אדם המגלם את כל התכונות הטובות, ואינו מסוגל לשגות, וכן ההטפה האנטישמית הרצחנית כנגד היהודים. שניים אלו, כשהם שלובים יחדיו, היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו את ביצועה של השואה. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
8	ויטולד פילצקי במדי הצבא הפולני, תמונה מלפני שנת 1939 ויטולד פילצקי (13 במאי 1901 - 25 במאי 1948) היה חייל ברפובליקה השנייה של פולין, שהקים את המחתרת "הצבא הפולני הסודי" והיה חבר בארמייה קריובה. בזמן מלחמת העולם השנייה היה האדם היחיד שהתנדב להיכלא במחנה הריכוז אושוויץ. במהלך שהותו שם ארגן התנגדות של אסירים, וכבר ב־1940 מסר מידע לבעלות הברית המערביות על הזוועות המתרחשות במחנות של גרמניה הנאצית. הוא נמלט מאושוויץ ב־1943, ולקח חלק במרד ורשה (אוגוסט - אוקטובר 1944). ב־1948 הוצא פילצקי להורג על ידי השלטונות הקומוניסטיים. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
9	וילה ואנזה, צילום משנת 1916 ועידת ואנזה הייתה התכנסות נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 ב"ווילה ואנזה" שברחוב Am Grossen Wannsee בברלין. בוועידת ואנזה התקבלה ההחלטה על צורת יישום הפתרון הסופי - התוכנית להשמדת יהודי אירופה, שתוצאתה היא השואה. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
10	יעקב גנס יעקב גנס (1905 - 14 בספטמבר 1943) קצין ליטאי יהודי, מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה במהלך השואה. גנס עמד בראש הגטו, והאמין בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי, תחת הסיסמה "העבודה למען החיים", על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. הוא עסק גם בטיפוח התרבות והחינוך בגטו. יחסו למחתרת שפעלה בגטו וילנה היה דו-ערכי. מחד גיסא, טען שביום שבו יחוסל הגטו הוא יצטרף למורדים, ומאידך גיסא, נאבק במחתרת פן זו תמיט חורבן על הגטו ויושביו. נאמן לעמדתו טען כי פעולות המחתרת הן לגיטימיות אך ורק כאשר חיסול הגטו ידוע וברור לכל. גנס לא זכה לממש את דברו בדבר הצטרפות למחתרת ביום חיסול הגטו, כיוון שנרצח קודם לכן - ביום מותו זומן גנס לגסטאפו, ושם הואשם בסיוע למחתרת והוצא להורג. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
11	ישראל קסטנר (1906 - 15 במרץ 1957). חבר ועד ההצלה בבודפשט בזמן השואה. נרצח בתל אביב בשנת 1957. ב-1943, נתמנה קסטנר ליו"ר ועד ההצלה בהונגריה. קסטנר יצר קשרים עם הגרמנים, ומ–1944 היה בקשר עם אדולף אייכמן. הוועד הציע לגרמנים לקבל סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים. קסטנר ביקר בגרמניה ובשווייץ, ובעקבות פעילותו שוחררו ממחנה ברגן-בלזן 1,684 יהודים והועברו לשווייץ. ב-1947 עלה קסטנר לארץ ונתמנה לדוברו של השר דב יוסף במשרד המסחר והתעשייה. בסוף 1952, האשים מלכיאל גרינוולד את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה. דב יוסף אילץ את קסטנר להגיש תלונה נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה. המשפט בגלגוליו השונים, שבמהלכו הפך קסטנר למעשה ממאשים לנאשם, עד שקיבל את הכינוי "משפט קסטנר", נמשך 4 שנים. השופט הלוי מצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו. פסק הדין גרם לזעזוע במדינה ובעולם היהודי. ב-4 במרץ התנקשו שלושה צעירים בחיי קסטנר. קסטנר נפצע באורח קשה וב-15 במרץ מת מפצעיו. ב-17 בינואר 1958, טיהר בית המשפט העליון את שמו של קסטנר. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
12	טנקים אמריקאים בכניסה למאוטהאוזן מַאוּטהַאוּזֶן היה מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית שהוקם ב-1938 בסמוך לעיירה בעלת אותו שם, ובהמשך התרחב והפך למרכיב מרכזי בתשלובת המחנות מאוטהאוזן-גוּזֶן. המחנה שימש עד 1941 כמחנה ריכוז של מתנגדי השלטון הנאצי. מספר היהודים ששהו בו באותה תקופה היה קטן באופן יחסי. החל מ-1941 השתנתה המגמה והנאצים החלו להביא יהודים רבים למחנה זה, בעיקר מצ'כיה והולנד. משנת 1944 עד שחרור המחנות הובאו גם יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן. מספר הנספים במחנות מאוטהאוזן-גוזן מוערך במאות אלפים (בין 120 ל-320 אלף, על פי הערכות שונות), מתוכם כ-38,000 יהודים. מחנות מאוטהאוזן-גוזן שוחררו על ידי צבא ארצות הברית בחודש מאי 1945. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
13	מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט הוא שמם של אירועי דמים שהתרחשו בבוקרשט שברומניה בימים 21 - 23 בינואר 1941. תנועת הלגיונרים בראשותו של הוריה סימה, שהייתה שותפה לשלטון עם גנרל יון אנטונסקו, ניסתה לתפוס את השלטון ולהדיח את אנטונסקו, ותוך כדי כך נערך פוגרום אכזרי במיוחד ביהודי בוקרשט. המרד דוכא ביד קשה על ידי הצבא הרומני, ואנטונסקו היה לשליט יחיד, ללא מתחרים או מגבלות. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
14	מרדכי אנילביץ' מרדכי אנילביץ' (1919 - 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג) היה מפקד מרד גטו ורשה, אשר נהרג בקרב מול הנאצים שהשתלטו על הגטו בעזרת כוחות גדולים. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה. עד היום מייצגת דמותו של אנילביץ' את ההתנגדות היהודית בשואה, ואת חוסר הנכונות ללכת "כצאן לטבח". ב-18 בינואר 1943 הנהיג את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כשאלו נכנסו לגטו לבצע גירוש. אנילביץ' יחד עם קומץ לוחמים הצטרפו לשיירת המגורשים, ותקפו את הגרמנים. מרבית הלוחמים נהרגו בקרב פנים מול פנים שהתפתח, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים. בערב פסח, 19 באפריל 1943 החל המרד הגדול, בהנהגת אנילביץ'. ידוע מכתבו ליצחק (אנטק) צוקרמן שנכתב בזמן המרד, ובו מובא המשפט: חלום חיי קם והיה - זכיתי לראות הגנה יהודית — מרדכי אנילביץ', 23 באפריל 1943 אנילביץ' נפל ב-8 במאי 1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ששימש כמפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
15	אנטונסקו (מימין) במהלך פגישה בגרמניה הנאצית עם שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ (1943) יון ויקטור אנטונסקו (15 ביוני 1882 – 1 ביוני 1946) היה שליט רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא היה בעל ברית חשוב של היטלר, והאחראי לגירושם של יהודים בבסרביה ובבוקובינה ולטבח אודסה. בטרם עלייתו לשלטון פיתח אנטונסקו קריירה צבאית מרשימה, שבשיאהּ הגיע למשרת ראש המטה הכללי. כאיש צבא נחשב אנטונסקו למפקד מוכשר וקשוח במיוחד. עם עלייתו לשלטון ב-1940 הצליח אנטונסקו להרחיב את גבולות המדינה ולמחוק את ההשפלה שספגה רומניה שנה קודם לכן, כאשר אילצה אותה ברית המועצות לפנות את בסרביה ואת צפון בוקובינה. בשנת 1944, עם היחלשות גרמניה הנאצית, הודח אנטונסקו מתפקידו ונעצר. עד היום נותר אנטונסקו בעיני הרומנים דמות מעוררת מחלוקת. מצד אחד הוא היה רודן ופושע מלחמה מורשע שהוצא להורג, אך מצד שני הוא נחשב בעיני רבים כגיבור לאומי, בזכות ניסיונו לממש את החלום של "רומניה הגדולה החדשה". לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
16	איסוף ומעצר יהודים ברחוב ביאשי בזמן הפרעות פרעות יאשי היו אירועי דמים שהתרחשו בעיר יאשי שברומניה והיו מהפוגרומים האכזריים ביותר בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה. ב-29 ביוני 1941 הורה הרודן יון אנטונסקו לפנות את כל האוכלוסייה היהודית מהעיר. באותו יום יצאו למבצע הפינוי כוחות צבא ומשטרה רומנים יחד עם פורעים רומנים אנטישמיים, בסיוע כוחות צבא גרמנים ששהו באותה תקופה ביאשי. במהלך הפעולה נשדדו היהודים, בתיהם, עסקיהם ומוסדותיהם נבזזו וכ-15,000 יהודים נרצחו. רבים אחרים הוכו, עונו והושפלו. תוך כדי הפרעות היו מתי-מעט אשר בלטו באומץ לבם כאשר ניסו לעזור ליהודים, ולימים חלקם קיבלו את תואר חסיד אומות העולם. ביניהם ניתן להזכיר את אלנה, נסיכת יוון ומלכת רומניה, שהפעילה לחץ על מנת שיוגש סיוע לניצולים. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
17	שער הכניסה למחנה אושוויץ II - בירקנאו, מבט מתוך המחנה מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, בדרום מזרח פולין, היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו יותר יהודים מבכל מקום אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. באושוויץ הייתה מערכת מחנות מסועפת, שמרכזה במחנות אושוויץ I, מחנה בירקנאו (אושוויץ II), ומחנה בונה מונוביץ (אושוויץ III). שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, מעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת", כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II, בירקנאו, נחקקו בזכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, כמו גם לרוע האדם ולאכזריותו, ולעינוי האדם ולסבלו. ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו. בסך הכל נספו באושוויץ קרוב לשני מיליון בני אדם, ובהם בין מליון ומאה אלף למיליון וחצי יהודים. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
18	אנה פרנק (2 ביוני 1929 – 31 במרץ 1945) הייתה נערה יהודייה ילידת גרמניה, שהתגוררה בהולנד. התפרסמה בחיבורו של יומן אישי במהלך השואה, אשר יצא לאור לאחר מלחמת העולם השנייה וחשף בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן את הממד האנושי של קורבנות התקופה. הסופר היהודי פרימו לוי העיר על היומן: "אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשיכה. ייתכן ועדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים לא היינו יכולים לחיות". היומן שחיברה יצא לאור כספר וזכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות. את ההקדמה למהדורה האמריקאית הראשונה של הספר כתבה אלינור רוזוולט, וציינה כי היומן "נכתב על ידי נערה צעירה שאיננה מפחדת מהאמת. זהו אחד הספרים החכמים והמרגשים ביותר שקראתי על המלחמה ועל השפעתה על בני אנוש". לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר מורשת בתו אנה, והוא המשיך בפעילות זו עד ליום מותו. הבניין שבו התחבאה המשפחה הפך לאתר הנצחה ומוזיאון בשם "בית אנה פרנק". המוזיאון היה למוקד משיכה עיקרי לתיירים המבקרים באמסטרדם, ותערוכות מטעמו נודדות ברחבי העולם. קרן הצדקה של אנה פרנק, שמקום מושבה הוא בזל, מגייסת כסף למטרות שונות, בין היתר למען חסידי אומות העולם ולמען פרויקטים חינוכיים המכוונים נגד גזענות, המתקיימים בין השאר בגרמניה, בהודו, בשווייץ, בבריטניה ובארצות הברית. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
19	שער מחנה בוכנוואלד עם הקמתו בוכנוואלד היה מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית. היה זה אחד ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה, ואליו היו מסונפים כ־130 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל החל משנת 1937, ועד לשחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-70,000 בני אדם, כולל האסירים שנרצחו בצעדות המוות עם פינוי המחנה, ומבלי למנות את שבויי מלחמה שנרצחו מיד עם הגיעם למחנה, ואת האסירים שנשלחו מבוכנוואלד למחנות השמדה. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
20	ראול ולנברג בתמונת דרכון, יוני 1944 ראול ולנברג (נולד ב-4 באוגוסט 1912, תאריך מותו אינו ידוע), איש עסקים שפעל כדיפלומט שוודי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותוך שימוש במעמדו הדיפלומטי הביא להצלתם ממוות של עשרות אלפי יהודים הונגרים. בין היתר הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות שוודיים ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השוודי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס אס ובלם בגופו גירוש של יהודים. בתום המלחמה, לאחר פעילותו הנמרצת להצלת יהדות הונגריה, נפל ולנברג בשבי הסובייטי ומאז אופפת תעלומה את גורלו. סיפורו ומורשתו של ולנברג מצוינים ברחבי העולם, והוא מן האישים הבולטים והמוכרים ביותר שהוכתרו בתואר חסיד אומות העולם. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה | תבנית | שיחה
21	הרשל גרינשפן הרשל פייבל גרינשפן (28 במרץ 1921–1945[?] ) – פליט יהודי שהתנקש בחיי דיפלומט גרמני נאצי בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח". גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פום ראט – פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, ב-1960 הכריז רשמית בית המשפט המערב גרמני על מותו בידי הנאצים בספטמבר 1944 או כמה חודשים לאחר מכן. בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן על המעשה בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב על כך שנמצא בכיסו. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
22	יד זיכרון להנס וסופי שול, אנשי השושנה הלבנה, בצורת העלונים אותם פיזרו, המוצבת במקום בו פוזרו העלונים באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן ההתנגדות הגרמנית לנאציזם הקיפה יחידים וקבוצות בגרמניה הנאצית אשר התנגדו למשטרו של אדולף היטלר ולשלטון האימים של המפלגה הנאצית בין השנים 1933–1945. חלק מאנשי התנועה היו מעורבים בניסיונות להדיח את היטלר ותנועתו מהשלטון, ניסיונות שהגיעו לשיא בקשר העשרים ביולי, שבו ניסתה קבוצה מאורגנת, שהתבססה על אנשי צבא בכירים בוורמאכט, להתנקש בחיי היטלר, ולהחליף את שלטון המפלגה הנאצית בשלטון צבאי ואזרחי בראשו יעמדו הגנרל בדימוס לודוויג בק, וראש עירית לייפציג, קרל פרידריך גרדלר. כישלונו של הקשר הביא לגל מעצרים והוצאות להורג, אשר חיסל, למעשה, את ההתנגדות המאורגנת למשטרו של היטלר, עד לסוף ימי הרייך השלישי, כתשעה חודשים לאחר מכן. לערך המלא	עריכה | תבנית | שיחה
23	-	הוספה
24	-	הוספה
25	-	הוספה
26	-	הוספה
27	-	הוספה
28	-	הוספה
29	-	הוספה
30	-	הוספה
31	-	הוספה
32	-	הוספה
33	-	הוספה
34	-	הוספה
35	-	הוספה
36	-	הוספה
37	-	הוספה
38	-	הוספה
39	-	הוספה
40	-	הוספה
41	-	הוספה
42	-	הוספה
43	-	הוספה
44	-	הוספה
45	-	הוספה

< בחזרה לפורטל