פיקו (אי)
פיקו (בפורטוגזית: Ilha do Pico) הוא אי בחלק המרכזי של החבל האוטונומי של האיים האזוריים בפורטוגל. האי ידוע בשל הר פיקו (בפורטוגזית: Montanha do Pico), הר געש שכבתי שהאי הקרוי על שמו, ושפסגתו בגובה 2,351 מטרים היא הנקודה הגבוהה ביותר בפורטוגל בכלל, באיים האזוריים בפרט וכן הנקודה הגבוהה ביותר ברכס המרכז-אטלנטי. האי מכונה "האי השחור" (Ilha Preta), בשל אדמתו הגעשית השחורה. נופי תרבות היין באי הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
 | |||||||||
| מראה האי פיקו מצפון. למטה - העיר סאו רוק (São Roque), ברקע - הר פיקו | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| נתונים גאוגרפיים | |||||||||
| מיקום | האוקיינוס האטלנטי | ||||||||
| קואורדינטות | 38°29′00″N 28°22′00″W / 38.483333333333°N 28.366666666667°W | ||||||||
| ארכיפלג | האיים האזוריים | ||||||||
| סוג | אי געשי | ||||||||
| שטח | 447 קמ"ר | ||||||||
| אורך | 42 קילומטר | ||||||||
| רוחב | 15 קילומטר | ||||||||
| גובה מרבי | הר פיקו: 2,351 מטר | ||||||||
| נתונים מדיניים | |||||||||
| מדינה |
 פורטוגל | ||||||||
| אוכלוסייה | 14,148 | ||||||||
| אזור זמן | UTC-1 | ||||||||
| תאריך גילוי | המאה ה-15 | ||||||||
|
(למפת האיים האזוריים רגילה) | |||||||||
  | |||||||||
היסטוריה
עריכה
לאחר ששימש לגידול בקר במחצית הראשונה של המאה ה-15, הוקם בפיקו היישוב הראשון בערך בשנת 1460 על ידי מתיישבים מצפון פורטוגל. הכפר הראשון באי היה לאז'ס (Lajes) ואחריו הוקם סאו רוקה (São Roque) ב-1542. המתיישבים הראשונים עסקו בגידול חיטה ואיסטיס הצבעים, שיוצא לארצות השפלה כחומר צביעה לתעשיית הבדים.
עד מהרה התפתח גם ענף גידול הגפנים שהתבסס על האדמה הפורייה ועל האקלים הנוח. התפתחותו של הענף נמשכה לכל אורך ההיסטוריה להוציא תקופה של התפרצויות געשיות במאה ה-18. ב-1723 קיבל הכפר מדאלנה (Madalena) מעמד של עיירה בשל חלקו החשוב בכלכלת האי וקשריו ההדוקים עם האי השכן פאיאל. העיר הורטה שבפאיאל הייתה מקום מגוריהם של בעלי קרקעות ויצרני יין בפיקו. האי מפורסם בשל גפני היין מזן ורדלו (verdelho) הגדלים בו כבר יותר ממאתיים שנה וזכו לשם טוב בכל רחבי העולם. התפשטותם של כנימות וקימחון באמצע המאה ה-19 השמידו כרמים רבים וגרמו למשבר בענף היין באי שנמשך עד למאה ה-20.
פעילותם של ציידי לווייתנים אמריקנים במימי האיים האזוריים בסוף המאה ה-18 יצרו ענף כלכלי נוסף באי שייצב את כלכלתו ופעל בו עד לשנות השבעים של המאה ה-20.
גאוגרפיה
עריכהפיקו שוכן 17.5 ק"מ מדרום לאי סאו ז'ורז'ה (São Jorge) ו-7 ק"מ ממזרח לאי פאיאל. אורכו של האי הוא 46 ק"מ ורוחבו המרבי הוא 16 ק"מ. פיקו הוא למעשה פסגתו של הר געש והוא האי השני בגודלו באיים האזוריים. בשטחים שבין החרוט הגעשי לבין החוף המזרחי של האי הנוף מלא בשרידים של חרוטים געשיים שחלקם הפכו לאגמים. מבחינה גאומורפולוגית האי מחולק לשלושה תאי שטח:
- הר הגעש טופו (Topo) – ממוקם על החוף הדרום-מזרחי של האי. הר געש רדום שנשחק עקב בליה ותזוזות קרקע.
- מישור אשאדה (Achada) – משתרע בין הר טופו לבין הר פיקו ונופו הגעשי מכוסה במכתשים שחלקם הפך לאגמים, בצמחייה נמוכה צפופה וביערות.
- הר פיקו – ההר תופס את חלקו המערבי של האי וגובהו הוא 2,351 מטרים מעל פני הים.
ההתפרצות הגעשית האחרונה ארעה ב-1963 כהתפרצות תת-מימית קטנה מול החוף הצפון-מערבי של האי. ניתן לדעת על התפרצויות קודמות על פי שדות הלבה במקומות שונים באי. כיום הפעילות הגעשית היחידה היא בפסגתו של הר פיקו. כמו האיים השכנים פוקדים מעת לעת את האי רעידות אדמה. רעידת האדמה החזקה ביותר בשלושים השנים האחרונות אירעה ב-9 ביולי 1998 שהמוקד שלה היה באי פאיאל ועוצמתה הגיעה לדרגה 5.8 בסולם ריכטר. הרעידה הורגשה בפיקו כשעוצמתה המרבית הייתה 7 בסולם מרקאלי וכמה בתים ניזוקו. רעידות אדמה חזקות נוספות היו סדרה של רעידות בשנים 1957–1958 בעקבות התפרצותו של הר געש באי פאיאל, רעידת אדמה באי סאו ז'ורז'ה ב-1964 ורעידת אדמה ב-1926 שמרכזה היה במיצר שבין פיקו לבין פאיאל.
היישובים המרכזיים באי הם הבירה מדאלנה, סאו רוקה, ולאז'ס. אוכלוסיית האי מונה 14,148 תושבים נכון למפקד 2011.[1]
כלכלה
עריכהעד לסוף שנות השבעים היה פיקו בסיס לפעילות ציידי לווייתנים. משמעות מיקומו של האי במרכזו של הרכס המרכז-אטלנטי היא שהמים בסביבותיו עמוקים יחסית. ענפי הכלכלה העיקריים באי הם: תיירות, בניית סירות וייצור יין.
נופי תרבות היין
עריכה
נופי האי פיקו משקפים תרבות יין מיוחדת שהתפתחה מאז הגעתם של המתיישבים הראשונים במאה ה-15. הנוף המרהיב מעשה ידי אדם של שטחים קטנים המגודרים בחומות אבן, הם עדות לפעילות חקלאית הנמשכת דורות.
מדרום לעיר מדאלנה משתרעים כרמי גפנים שמהם מיוצר יין הקינוח המופק מענבי הוורדלו. המבנה הגאומטרי של רשת הכרמים הקטנים מכסה רצועה של אדמה שטוחה לאורך החוף. בהיותן בנויות מאבני בזלת מקומיות שנשחקו מפגעי מזג האוויר, החומות תוחמות שטחי אדמה שביסודה לא ראויה לעיבוד. החומות נבנו כדי להגן על הגפנים מפני רוחות וממליחות הים וגובהן מגיע ל-2 מטרים. יבול הכרמים נועד לייצור יין ועד היום העיבוד והבציר נעשים באופן ידני בלבד. את רצועת הכרמים הסובבת את האי במרחק מה מהחוף, מקיפה רשת שבילים שנועדו לעגלות שוורים המובילות את התוצרת. רשת שבילים זו מקושרת לסככות אחסון ולמזחים לאורך החוף.
ביישובים הסמוכים וליד שטחי העיבוד ממוקמים יקבים. מבנים אלה בני קומה אחת או שתיים נבנו מאבני בזלת שחורה וגגותיהם מקורים ברעפי חרס פעילים בעונת הבציר כשהקומה העליונה משמשת למגורים. בכמה מהיישובים פועלים עד 30 יקבים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- האי פיקו – האי האפור
- פיקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה