פסטיבל ספולטו

פסטיבל שני העולמותאיטלקית: Festival dei Due Mondi הוא פסטיבל קיץ שנתי למוזיקה ואופרה, המתקיים בכל יוני וראשית יולי בספולטו, איטליה, מאז ייסד אותו המלחין ג'אן קרלו מנוטי בשנת 1958. תוכניותיו כוללות מבחר רב ועצום של קונצרטים, אופרות, מופעי מחול, דרמה, אמנויות חזותיות ודיונים סביב שולחן עגול בנושאי מדע. האופרה שפתחה את הפסטיבל הייתה מקבת', בבימויו של לוקינו ויסקונטי ובניצוח תומאס שיפרס. מטרת הפסטיבל הייתה לגלות אמנים צעירים ולהציג מבחר אמנויות שונות לקהל. מתן הזדמנות לאמנים לא מוכרים גם איפשר לפסטיבל לבחור ביוצא הדופן ובאוואנגרד. מטרת הפסטיבל היא לבטל את המחיצות בין סוגי האמנות השונים ובין האמנות לקהל, בהיותו זמין ונגיש לכל.[1]

קתדרלת סנטה מריה אסונטה בספולטו

המושג "שני העולמות" בשם הפסטיבל מקורו בכוונתו של מנוטי להציב את עולמות התרבות האמריקאי והאירופאי זה מול זה באירוע שלו; לחיזוק תפיסה זו באה העובדה, שהפסטיבל התקיים במקביל ל"תאום" שלו, פסטיבל המוזיקה של ספולטו באמריקה, שהתקיים מדי שנה בחודשי מאי/יוני בצ'ארלסטון, דרום קרוליינה. הקבלה זו נמשכה כ-15 שנים ולאחר סכסוכים גוברים והולכים בין משפחת מנוטי למועצת פסטיבל ספולטו האמריקאי, חל ניתוק בראשית שנות ה-90'. בשנת 1986, התקיימה בניהולו של מנוטי סדרה נוספת של פסטיבל ספולטו במלבורן, אוסטרליה. ב-1990 שינה פסטיבל ספולטו מלבורן את שמו לפסטיבל האמנויות הבינלאומי של מלבורן.

לאחר מות מנוטי ב-2007 חלו שינויים בהנהלה וכתוצאה מכך מינה שר התרבות האיטלקי מנהל אמנותי חדש לניהול הפסטיבל.

ספולטו2

היסטוריה

עריכה

האופרה הראשונה שבוצעה בספולטו הייתה "ירושלים השבויה" של קאמפלו, בשנת 1636. בשנת 1639 בוצעה האופרה "חביבת הנסיך" של קסטלי. בתקופה הראשונה הייתה הנאת האופרה שמורה לאצולה בלבד, אך כבר ב-1667 יזמה האקדמיה דלי אוטוזי הקמת תיאטרון לכלל הציבור. יוזמה זו התגשמה כשמועצת העיר הציעה למכירה 60 תאים בתיאטרון די פיאצה דל דואומו, שנודע גם בשם תאטרו דלה רוזה. התיאטרון נפתח מחדש לאחר שיפוצים נרחבים בשנת 1751, ונקרא "התיאטרון החדש של ספולטו". הצגת הפתיחה הייתה "איפרמסטרה" של ניקולו יומלי. בשנת 1817 עבר התיאטרון שיפוצים לתיקון הנזקים שגרמו עששיות השמן שהאירו אותו. בין באיו ידועי-השם היה ג'ואקינו רוסיני. בביקורו הראשון העיר, "ברכותי לתזמורת (שנגניה כללו את כל המוזיקאים המקומיים) ואני משתתף בצערם של הזמרים". בביקורו השני חמק פנימה בחשאי בשעת חזרה על "האיטלקייה באלג'יר" שלו והחליף את נגן הקונטרבס. הוא ניגן בכלי בסיום האופרה להנאת הקהל.[2]

באמצע המאה ה-19 התיישן הבניין מעבר לאפשרות להשתמש בו והיה צורך בבניית תיאטרון חדש. הבניין החדש אירח בתקופת הקרנבל נשפי מסיכות מרובי-משתתפים, שבגינם היה הכרח לשפץ אותו בשנת 1933. בחזית הבניין החדש נקבעו תמונותיהם של רוסיני, אלפיירי, גולדוני ומטסטאזיו. האולם בנוי בתבנית הפרסה המסורתית ומכיל 800 מושבים בחמישה נדבכים.[3]

לאחר השלמת התיאטרון החדש, לא היה עוד צורך באולם הישן, אך תושבי ספולטו מיאנו להיפרד ממנו. הם בנו בית אופרה חדש באותו מקום וקראו לו תאטרו קאיו מליסו, על שם אחד מסופרי ספולטו בתקופת אוגוסטוס. בניית התיאטרון הסתיימה בשנת 1880. הוא נודע גם בשם נובילה תאטרו די ספולטו. באולם בן 350 המושבים יש שלושה נדבכים ומעליהם יציע.[4]

מיקום הפסטיבל האיטלקי והפעילויות בו

עריכה

כיוון שספולטו הייתה עיר קטנה, שהנדל"ן ושאר הסחורות והשירותים בה היו אותם ימים זולים יחסית, וכן משום שהיו בה שני תיאטראות סגורים, התיאטרון החדש ותיאטרון קאיו מליסו, תיאטרון רומאי ועוד אולמות רבים, בחר בה מנוטי כאתר לפסטיבל אמנויות. ספולטו גם קרובה למדי לרומא ויש ביניהן קשר רכבת טוב.

 
פסטיבל ספולטו ה-22, 1979

שינויים בהנהלה

עריכה

לאחר מות מנוטי בפברואר 2007, החלו הנהלות הערים ספולטו וצ'ארלסטון בשיחות לקראת איחוד מחדש של שני הפסטיבלים, שהביאו לנוכחות ראש עיריית ספולטו, מאסימו ברוניני, בטקס הפתיחה של פסטיבל ספולטו אמריקה במאי 2008.

בתקופת הפסטיבל של 2007, היה הנשיא והמנהל האמנותי בנו המאומץ של מנוטי, פרנסיס מנוטי. בסתיו 2007, לאחר מגעים כושלים, העביר אותו שר התרבות האיטלקי, פרנצ'סקו רוטלי, מתפקידו ומינה את ג'ורג'ו פרארה למנהל האמנותי החדש של הפסטיבל. מינוי זה הביא לחילוקי דעות מתמשכים בין נציגי ההנהלה ה"ישנה" להנהלה ה"חדשה" של הפסטיבל.

אמנים ידועי שם הקשורים לפסטיבל

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא פסטיבל ספולטו בוויקישיתוף


</div

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Karyl Charna Lynn, "Italian Opera Houses & Festivals", Scarecrrow Press, 2005,isbn 0-8108-5359-0, p.257
  2. ^ Karyl Charna Lynn, "Italian Opera Houses & Festivals", Scarecrow Press, 2005,isbn 0-8108-5359-0, p.255
  3. ^ לין, עמ' 256
  4. ^ לין, עמ' 156