הלכת השנים האבודות

הִלְכַת השנים האבודות (ידועה גם כהלכת אטינגר) נפסקה בבית המשפט העליון בשנת 2004. על פיה זכאי עיזבונו של אדם שנהרג עקב עוולה נזיקית לפיצוי עבור אובדן ההשתכרות של המנוח בשנות העבודה שאבדו לו עקב מותו.

רקע

דיני הפיצויים בישראל מבוססים על העיקרון היסודי של הערכת הפיצויים הנדרשים לשיקומו של הניזוק למצבו הקודם, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות בתשלום כסף, כאשר צרכיו של הניזוק ולא יכולתו של המזיק הם העומדים ביסוד הערכת הנזק.

המצב לפני הלכת אטינגר

בעבר קבע בית המשפט העליון, כי אין לפסוק פיצוי, לא לנפגע ולא לעיזבונו, עבור ה"שנים האבודות", היינו השנים שבהן היה הנפגע עשוי לעבוד ולהשתכר לולא התאונה שקיצרה את חיי עבודתו, היות שאין לראות בהפסד רווחים בשנים האבודות נזק של הנפגע. קביעה זו גרמה למצבים אבסורדיים, בהם אדם שנפטר בעקבות תאונה קיבל פיצויים נמוכים בהשוואה לאדם שרק נפצע. בתי המשפט התבטאו לא אחת באומרם כי "זול יותר להרוג מאשר לפצוע".

הלכת אטינגר

ההלכה המשפטית שונתה בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ב-15 במרץ 2004 בעניין עיזבון אטינגר בו נדונה שאלת הזכאות לפיצויים בשל נזקי השנים האבודות במקרהו של קטין בן 12 שנים אשר נפל לבור ונהרג בשל רשלנות המזיק. עזבונו של המנוח ויורשיו הגישו תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למנוח בתאונה לבית המשפט המחוזי, וביקשו בין היתר לפסוק להם פיצויים בגין הפסד ההשתכרות שנגרם למנוח בשנים האבודות.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם לקבל פיצוי בגין השנים האבודות, אך הערעור לבית המשפט העליון התקבל ובפסק הדין נקבע כי יש להכיר בקיומו של ראש נזק של אובדן יכולת השתכרותו של הניזוק בשנים האבודות שבהן קוצרו חייו (בהתאם לתוחלת החיים. זאת גם בתביעה המוגשת על ידי עיזבונו של ניזוק שנפטר, ולזכות את העיזבון בפיצוי גם בגין אובדן השתכרותו של המנוח במהלך השנים האבודות.

בעצם פסק הדין הנ"ל הכיר בזכותו של העיזבון להחזיר את המצב לקדמותו, וזאת באמצעות פיצוי כספי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות היות שלולא פטירתו של הניזוק הוא היה יכול להמשיך ולהפיק הכנסה מעבודתו ואף לייצר חסכונות ופנסיה, ובכך יכול לתמוך בבני משפחתו ולכלכל אותם עד גיל הפרישה. הלכת אטינגר גרמה למהפך בפסיקות בתי המשפט, אשר הגדילו את הפיצויים שנפסקו לעיזבונות של קטינים שמצאו את מותם בטרם עת.

פסק דין בינה מזרחי

פסק דין בינה מזרחי (פסק דין ביטוח זהב) הרחיב את היקף תחולתה של הלכת השנים האבודות. השאלה המשפטית הייתה, האם פנסיה נחשבת "כושר השתכרות" לעניין חישוב הפיצוי לניזוק בתאונת דרכים. הסוגיה נידונה בשתי ערכאות, בשתיהן פסק בית המשפט כי גם פנסיה היא בבחינת "כושר השתכרות" לעניין חישוב הפיצוי לניזוק בתאונת דרכים.

עובדות המקרה וגדר המחלוקת

בינה מזרחי הייתה אישה בת 68. ביום 3 באוקטובר 2005 נהגה מזרחי ברכב המבוטח על ידי "ביטוח זהב" של חברת AIG בע"מ, נפגעה בתאונת דרכים, ועקב כך נפטרה לאחר 17 יום. היא הותירה שני ילדים בוגרים. בעת פטירתה לא עסקה מזרחי במשלח יד כלשהו, אך קבלה פנסיה חודשית מקרן פנסיה.

ילדיה של מזרחי תבעו בשם העיזבון, וטענו כי הפנסיה החודשית שקבלה אמם היא בת פיצוי בדומה למשכורת חודשית. מנגד טענה חברת AIG כי ההלכה הקיימת רואה כנזק בר פיצוי רק שכר של אדם עובד.

תקדימים משפטיים

בשנת 2007 ניתנו שתי החלטות בבית משפט מחוזי, אשר הביעו נכונות עקרונית להכיר בזכות לפיצוי גם בגין אובדן הפנסיה, אך פסקי דין אלו עסקו בעיקרם בתביעת פיצוי בה המנוח עבד בעת פטירתו. באותה שנה שתי פסיקות נוספות של בית משפט השלום פסקו פיצויים בגין אובדן פנסיה, אך פסיקות אלו לא נידונו בבית משפט מחוזי, ולא הפכו לתקדים.

פסק הדין

שופטת בית משפט השלום שלהבת קמיר-ויס קבעה בצורה מוחלטת, כי יש לפצות על הפסד גם 'בשנים האבודות' שלאחר גיל הפרישה, וזאת משום שכאשר נגרם הפסד לאדם מן הדין לפצותו, ללא קשר לשאלה מה מקור ההפסד. אין לעשות הבחנה בין הפסד השתכרות לפני גיל הפרישה ואחריה. בהתאם לכך קבעה השופטת כי עזבון המנוחה זכאי לפיצוי מלא בגין דמי פנסיה, קצבת שאירים וקצבת זקנה. עם זאת, פסק הדין קובע כי מתוך הפיצוי על אובדן ההכנסה ינוכה סכום ההוצאות שהייתה המנוחה מוציאה על מחייתה. לאור גילה המתקדם של המנוחה וגובה הכנסותיה, נקבע כי הפיצוי על הכנסותיה יעמוד על שיעור 15%.

פסק הדין מביא מספר נימוקים להכרעה:

1. מטרת הפיצוי היא העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא התאונה, נימוק זה שולל כל הבחנה בין סוגים שונים של הפסד. נימוק זה אינו עוסק במקור של הכנסה, אלא בשאלה: "במה השתנה מצבו של הנפגע בעקבות העוולה, ואם שינוי זה גרר בעקבותיו הפסד. ככל שנגרם הפסד – ולא משנה מה מקורו – מן הדין לפצותו. לפיכך במקרה דנן בו בעקבות מות המנוחה נפסק תשלום כלשהו, שהיה אמור להיות משולם עד תום תוחלת החיים, נגרם הפסד, ומן הדין שיינתן לכך ביטוי בפיצוי.
2. כושר השתכרות הוא בבחינת נכס: כושר השתכרות הוא נכס השייך לבעליו. פוטנציאל ההשתכרות משקף את האופק הכלכלי של הניזוק. הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות "בשנים האבודות" נועד לפצות את הנזק על קיצור אופק זה. אדם אשר מקבל הכנסה קבועה, זו נחשבת בבחינת נכס כלכלי, לא פחות מאשר כושר או פוטנציאל של השתכרות".

AIG ערערה לבית המשפט המחוזי. ההרכב, שמנה את השופטים אילן שילה, אסתר שטמר ומיכל נד"ב, דחה את הערעור פה אחד.

קישורים חיצוניים

• הלכת השנים האבודות, באתר News1
• נועם שרביט, ‏פסק דין חדשני מרחיב את תחולת "הלכת השנים האבודות" כאשר הנפטר בתאונה הוא פנסיונר, באתר גלובס, 3 באפריל 2008

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.