סעד הצהרתי

סעד הצהרתי (אנגלית: Declaratory relief) הוא סוג של סעד אשר בית משפט יכול להעניק. במתן סעד הצהרתי, בית המשפט נותן הצהרה אודות הזכויות והחובות של הצדדים בתיק. בית המשפט לא מעניק צו "עשה" או "אל תעשה" כמו במקרים של סעד מוניטרי וסעד מניעתי. עם זאת, אותה הצהרה אודות הזכויות והחובות היא כובלת, ואסור לצדדים לנהוג בניגוד לה, בדיוק כבכל סוג אחר של החלטת בית משפט.

סעד הצהרתי ניתן פעמים רבות בתחום דיני החוזים, דיני הפטנטים והמשפט המנהלי.

פסק דין הצהרתי הוא פסק דין חפצי ומקורו בדיני היושר, פסק דין הצהרתי הוא הכרזה של בית המשפט. הסעד ההצהרתי הוא צעד מקדים לקראת כל הצווים האחרים. בית המשפט מסתפק לעיתים בפסק דין הצהרתי כדי לחסוך בכספי ציבור משום שסעד הצהרתי זול משמעותית מסעד אופרטיבי. בנוסף, המסר שנשלח לצד המפר ברור מאוד. סעד הצהרתי הוא צעד קודם לסעד האכיפה. בית המשפט יזכה תובע בפסק דין הצהרתי בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים:

1. כאשר הוכיח כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר.
2. כאשר הוכיח כי מן הראוי לשריין את אותה הזכות.

שני תנאים מצטברים אלה נקבעו בפסק דין ה"פ 810/08 רנה חג'ג' נגד חטיב של בית משפט השלום. כלומר, פסק דין הצהרתי נועד להצהיר על קיומה של זכות מסוימת או על מצב מסוים והמטרה היא ליצור מעשה בית דין כלפי כולי עלמא. לדוגמה: כאשר אדם מבקש מבית המשפט להצהיר כי רכוש מסוים הוא רכושו ולא שייך לאדם אחר, זאת אומרת שאותו אדם שביקש להגן על רכושו יהיה מוגן מפני נושי האדם האחר המבקש לעקל את הרכוש. דוגמה נוספת: יש הסכם בין 2 צדדים ולהם מחלוקת בדבר פירוש החוזה, הם יוכלו לגשת לבית המשפט שייתן פסק דין הצהרתי לגבי האופן בו יש לפרש את החוזה שכרתו בניהם. דוגמה נוספת: ראובן רכש משמעון רכב, בסמוך לרכישת הרכב הוטל עיקול זכויות ברכב בגין חובו של שמעון. ראובן יכול לפנות לבית המשפט שייתן פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות ברכב הן שלו על פי הסכם רכישה והעיקול בטל. אולם יש לזכור כי אין הדבר מקנה סעד אופרטיבי כלשהו. יש לציין כי שיקול הדעת במתן פסק הדין נתונה לבית המשפט שאינו חייב לתת את הסעד, בעוד שבתביעה לסעד אופרטיבי בית המשפט יהיה חייב לתת את הסעד אם הדבר הוכח בראיות על ידי התובע.

הסעד ההצהרתי איננו סעד שיגרתי והוא נחשב לסעד מיוחד. על כן, קבעה הפסיקה לגביו, כי תביעה לסעד הצהרתי אינה נזקקת לעילת תביעה, במובנה המקובל. זאת אומרת שפסק דין הצהרתי ניתן לתובע כדי לשמור על זכות מפני כפירה והכחשה בעתיד. יחד עם זאת, פסק דין הצהרתי לא ניתן לאכיפה. אולם, קיימים מקרים בהם הצד הנתבע לא יתכחש לפסק הדין ההצהרתי ויספק לתובע את דרישותיו. לבית המשפט הסמכות לפסוק פסק דין הצהרתי מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד- 1984, כמו כן מכוח סעיף 14 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

סיבות לבקשת סעד הצהרתי (פסק דין הצהרתי) על ידי התובע

הסיבה המרכזית היא קבלת פסק דין חפצי. זהות בעל הדין שכנגד מהווה שיקול רלוונטי, כלומר במידה שהנתבעת היא המדינה אזי יש בסיס לסעד אופרטיבי, ייתכן שתענה לדרישות כי היא תתכחש לפסק דין הצהרתי. סיבה נוספת היא כאשר ישנם סימני שאלה בתביעה לסעד אופרטיבי. בית המשפט רשאי לתת סעד הצהרתי גם אם לא הוכחה עילת התביעה, זאת לא כמו בתביעה של סעד אופרטיבי. בתביעה לסעד הצהרתי יש כמה דרישות מן התובע, עליו לגשת לבית המשפט בתום לב, בניקיון כפיים ובהיעדר שיהוי. בנוסף, על התובע להראות כי מאזן הנוחות בין הצדדים פועל לטובתו.

שיקולים שישקול בית המשפט במתן סעד הצהרתי

ראשית, יבחן בית המשפט את מאזן הנוחות- בית המשפט ישקול האם יש לנתבע אינטרס שלא להיות מוטרד פעמיים. פעם לצורך מתן סעד הצהרתי ופעם לצורך מתן סעד אופרטיבי. כמו כן על התובע להראות מדוע הוא מוכן בשלב זה יהיה מוכן להסתפק בהצהרה. בסעד הצהרתי, אין להצהיר לגבי זכויות עתידיות. אין לעתור להכרה בזכויות עתידיות התקיימו.

דוגמה לסעד הצהרתי ניתן למצוא בפסק הדין מתחום דיני החוזים ע"א 1049/94 חמדן נ' דור אנרגיה. חמדן, בעלים של תחנת דלק, היה קשור בחוזה אספקה עם חברת דלק. לקראת סוף החוזה, הוא ניהל משא ומתן אינטנסיבי עם חברת "דור אנרגיה" להחלפת ספקית הדלק של התחנה. התקיימו חילופי טיוטות שבסופן הצדדים חתמו על מסמך "סיכום דברים", בו נקבע כי המסמך מהווה בסיס להתקשרות סופית ומחייבת בין הצדדים. כמו כן, נקבע כי המסמך, על נספחיו, יודפס וייחתם על ידי הצדדים חמישה ימים לאחר מכן. אולם חמדן לא הגיע לפגישה, הודיע ל"דור אנרגיה" כי איננו מעוניין להתקשר עימם בחוזה וחידש את ההסכם עם חברת "דלק".

נוכח האמור, פנתה חברת "דור אנרגיה" לבית המשפט, בבקשה למתן הצהרה (סעד הצהרתי) על תקפות החוזה, כדי לאפשר להם לתבוע פיצויים בהתאם. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בשל היעדר מסוימות מספקת, המשליכה גם על גמירות הדעת והתיר ל"דור אנרגיה" לתבוע פיצויים רק בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן. דור אנרגיה לא ויתרו וערערו לעליון. בבית המשפט העליון, בפסק דינו של השופט אור, קיבל את הערעור וקבע שכבר ב"סיכום הדברים" הייתה גמירות דעת מספקת ולפיכך השתכלל כאן חוזה.

פסק דין נוסף, מתחום דיני החוזים: ע"א 630/78 ביטון נגד מזרחי. ב-25 באוקטובר 1977 נחתם בין המערערים-הקונים לבין המשיב-המוכר "זיכרון דברים" לעניין מכירת נכס. מחיר העסקה נקבע במפורש "בזיכרון דברים" בסך של 400,000 לירות ישראליות. למחרת נפגשו הצדדים אצל עורך-דין, ומסרו לו בעל-פה פרטים על העסקה, על מנת שעורך הדין יעלה אותם על הכתב במסגרת חוזה פורמלי. כמחיר העסקה מסרו הצדדים לעורך הדין את הסכום של -.340,000 לירות ישראליות. עורך הדין ערך תרשומת מהפרטים השונים שנמסרו לו, והצדדים חתמו על התרשומת. בין הצדדים פרץ סכסוך, וחוזה פורמלי לא נחתם. המשיב סירב לקיים את חלקו בעסקה, והמערערים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשת סעד הצהרתי שאומר כי על המשיב לקיים את התחייבותו. בית המשפט המחוזי סירב לבקשה, מהטעם שהעסקה בין הצדדים נגועה באי-חוקיות על פי סעיף 30 לחוק החוזים. למסקנה משפטית זו הגיע בית משפט קמא, לאחר שניתח את חומר הראיות ומצא כי השינוי במחיר העסקה בא כדי להונות את שלטונות המס. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערערים היא שנכרת חוזה מחייב ולכן יש לאוכפו. טענות המשיבים היא שלא נכרת חוזה מחייב ביננו לבין המערערת. השאלה המשפטית שנידונה בפסק הדין היא האם העסקה בין הצדדים נגועה באי חוקיות או שמא נכרת חוזה בין הצדדים? השופט בכור: כאשר הצדדים לחוזה מסכימים לנקוב בו מחיר נמוך מהמחיר האמיתי שהקונה משלם עבור הנכס או בעבור הזכויות שהוא קונה, והדבר נעשה על מנת לעזור לשניהם או לאחד מהם להשתמט מתשלום המיסים שהיו אמורים לשלם על העסקה ובגינה לא ננקב המחיר האמיתי אזי החוזה הוא בלתי חוקי, ובטל בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים ואין מקום להחיל את דיני החוזה למראית עין. השופט ברק: מנסה לבחון האם במקרה שלנו מדובר על חוזה שנערך למראית עין כפי שקובע סעיף 13 לחוק החוזים. החוזה הגלוי אליו הגיעו הצדדים בנוכחותו של עורך-הדין בטל בשל היותו חוזה למראית עין, מכיוון שהשינוי במחיר (מ-400,000 ל-340,000) אינו משקף שינוי אמיתי בהערכת העסקה, אלא שינוי למראית עין שנועד כדי להונות את שלטונות המס. ואילו את ההסכם הפנימי בין שני הצדדים בסך של 400,000 יצטרך בית המשפט המחוזי לבחון האם הוא תקף מבחינה משפטית. השופט ויתקון: מסכים עם דעת השופט בכור ודוחה את טענת השופט ברק מחשש שדבריו יביאו לתוצאה בלתי רצויה שבה מוכר וקונה העורכים שני מסמכים, אחד הכולל את ההסכם האמיתי ואחד שמטרתו להונות את שלטונות המס, מתחייבים אמנם - במקרה של גילוי - לפי הדין הפלילי, אך מבחינת הדין האזרחי אין להם לחשוש שמא לא יבצעו בתי-המשפט את העסקה. התוצאה: הערעור נדחה ולא התקבל סעד הצהרתי.

ע"א 139/87 סולימני נגד כץ. בין כץ (מנהל של חברה קבלנית) לבין סולימני (רוכשי דירות) נחתם חוזה שמהותו הקמת דירת גג. בנוסף נחתם נספח שעסק בהקמת בריכת שחייה בו נקבע כי הבנייה תיבנה בין "אם יושג היתר ובין אם לאו". כשלא התקבל ההיתר והחברה הקבלנית לא בנתה את הבריכה, סולימני לא רצו לשלם בכלל והעדיפו לבטל את כל העסקה. הם פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לפס"ד הצהרתי שיורה על כך שהחוזה בטל אך המחוזי קבע שיש לבטל רק את הנספח לחוזה הנוגע לבריכה, בשל סיכול חוזה (אירוע לא צפוי שהצדדים לא יכלו לחזות, אף על פי שנדמה כי הצדדים יכלו גם יכלו לחזות את אי-קבלת ההיתר). לפיכך, ערערו סולימני לעליון. השאלה המשפטית הייתה האם ניתן לבצע ביטול חלקי של החלק בחוזה הנוגע לבריכה, מכוח סעיף 19?

פסק דין נוסף, מתחום המשפט החוקתי הוא בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה. בפסק הדין מדובר בהסכם קואליציוני בין מפלגת הליכוד לבין הסיעה לקידום הרעיון הציוני. ההסכם הקואליציוני המדובר אומר שאי אפשר להעביר את שר האוצר מודעי מתפקידו, במידה וכן יעבירו אותו מתפקידו, יינתן פיצוי כספי. העותר הוא חבר מרכז ליכוד וטוען ל-4 פגמים שנפלו בהסכם: 1.בכבילת שיקול הדעת. 2.בסעיף הבוררות בהסכם. 3. במתן טובות הנאה כספיות. 4. בשריון המקומות לכנסת ה-13. העותרים טוענים כי ההסכם הזה נוגד את תקנת הציבור, פסול ובלתי חוקי ולכן הוא בטל. נאמר גם שהסעיף עומד בסתירה לסעיף 2 בחוק יסוד הממשלה שנותן סמכות לראש הממשלה להדיח שר מתפקידו. השאלה המשפטית הנידונה היא מה תוקפו של הסכם פוליטי בין סיעות שנערך לקראת הרכבת הממשלה? השופט אלון מציין כי הסכמים פוליטיים מחייבים, אבל ניתן בקלות להשתחרר מהם. תפקידה של סיעה כנאמנה לציבור עדיפה על פני כל הסכם. בפסק הדין מדובר גם על הלכת ההשתחררות. הסכמים פולטים חיים במציאות מאוד גמישה של התאמות לנסיבות המשתנות, אם ניתן להשתחרר מהסכם בין רשות ציבורית לבין גוף פרטי קל וחומר שניתן להשתחרר מהסכם פוליטי בין שתי רשויות. אומנם לא דנו בנושא זה בעבר אבל ניתן להשלים חוסר זה על ידי עקרונות הצדק והיושר של מורשת ישראל, המשפט העברי ועל פי מה שמפורט בחוק יסודות המשפט. לדעתו הבעיה העיקרית הייתה אי הפרסום של ההסכם לציבור. גם אם יחליט בית המשפט לתת סעד לאחד הצדדים יהיה זה רק סעד הצהרתי.

קישורים חיצוניים

• סעד הצהרתי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.