פסק דין סילגדו

ע"פ 4424/98 פדרו סילגדו נגד מדינת ישראל, ניתן על ידי בית המשפט העליון בשנת 2002 וידוע כהלכת סילגדו.

ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון
תאריך החלטה	14 ביולי 2002
החלטה
הערעורים נדחו. הטלת אחריות על מבצע בצוותא לעבירה נוספת שבוצעה אגב העבירה המקורית, עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו
חברי המותב
חברי המותב	אהרן ברק, אדמונד לוי, טובה שטרסברג-כהן
דעות בפסק הדין
דעת רוב	על ההכרעה הסופית הייתה הסכמה של כלל השופטים אלא שהדרך לתוצאה הייתה שונה. השופטים אהרן ברק ואדמונד לוי סברו כי כל הוראת חוק הקובעת ענישה פוגעת בהכרח בזכות לחירות ולכן יש לבחון אם היא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
דעות נוספות	השופטת שטרסברג כהן סברה כי כל חוק שנחקק לאחר חוקי היסוד, אינו סותר אותם. יש לבחון חוקיות הוראה הפוגעת בזכויות היסוד רק כאשר פרשנות ההוראה אינה עולה בקנה אחד עם חוק היסוד.

בפרשה זו, בוצעה עבירת שוד על ידי חבורה ובמהלך אירוע השוד אחד הנערים גרם למותו של אדם. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מעגן את העיקרון לפיו אין להטיל אחריות פלילית על אדם מעבר למידת אשמתו שלו. בעקבות כך, התעוררה השאלה האם יש להטיל בגין המוות עונש מאסר על כל הנערים בחבורה או רק על זה שגרם בפועל למותו של אדם. בית המשפט העליון קבע כי יש מקום להרשיע את כל הנערים בחבורה בגין עבירת הרצח כמבצעים בצוותא. בנוסף, דחה בית המשפט העליון את טענת הנאשמים שהרחבת האחריות הפלילית שלהם אינה חוקתית.

העובדות

סעיף 34א לחוק העונשין קובע כי ניתן להרשיע אדם אשר חבר לעבריין נוסף או למספר עבריינים נוספים, בעבירה נוספת אשר בוצעה על ידי אחד מהחברים בחבורה במסגרת ביצוע העבירה המקורית, וזאת אף על פי שהוא לא נטל חלק בעבירה הנוספת.

פרדו סילגדו, דניאל אריסטיזבל ועומר קינטרו קשרו קשר עם שניים נוספים לשם ביצוע שוד ולשם כך הם הצטיידו באקדח. תוך כדי ביצוע השוד סילגדו ירה למוות בבנו של בעל החנות בה בוצע השוד ופצע קשה אדם נוסף, שניהם ניסו למנוע את השוד. סילגדו וחבריו הורשעו בבית המשפט המחוזי בשורה של עבירות, ובין היתר בעבירת הרצח לפי סעיף 300 (א) לחוק העונשין וזאת אף על פי שכוונת החבורה הייתה לבצע שוד ולא לגרום למותו של אדם. בתי המשפט המחוזי והעליון נדרשו לתת את הדעת באשר לסוגיה זו.

הערעור לבית המשפט העליון הוגש על שאלת חוקיותו של סעיף 34א לחוק העונשין המאפשר להרשיע אדם בעבירה שעונשה הוא מאסר נוכח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר מעגן זכויות אדם.

ההליך בבית המשפט המחוזי

בית המשפט דן בסעיף העבירה המתאים להרשעה הן עבור השודד היורה והן עבור שותפיו לפשע. לטענת ההגנה, היסוד הנפשי שהתקיים לשותפיפ עבור ה"עבירה הנוספת" הוא רכיב של אדישות. בית המשפט לא הסכים עם טענות ההגנה וקבע כי ניתן להרשיע את השותפים בצוותא בביצוע "עבירה שונה ונוספת" מסוג רצח, לפי סעיף 34א לחוק העונשין, זאת אף על פי שלא התקיים בהם היסוד הנפשי הטעון לשם הרשעה בעבירת הרצח משום שאדם סביר במקומם היה יכול להיות מודע.

ההליך בבית המשפט העליון

טענות הצדדים בערעור

• הנאשמים: תקפו את חוקתיותו של ההסדר הקבוע בסעיף 34 א (א)(1) לחוק העונשין מהנימוק שהוא סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עת מחוק היסוד נובע כי אין להטיל על אדם אחריות החורגת מאשמתו, ואילו הוראת סעיף 34א (א)(1) לחוק העונשין מאפשרת לייחס לאדם אחריות פלילית אף על פי שלא התקיים בו היסוד הנפשי הטעון לשם הרשעה בעבירה הנוספת.
• עמדת המדינה: ההוראה הקבועה בסעיף 34 א (א)(1) היא חוקית וההרשעה הייתה בדין.

דיון

בבית המשפט נידונו שתי שאלות מרכזיות שהן האם ענישת מאסר כלשהי פוגעת בזכות היסוד לחירות? ואם כן, אז האם במקרה זה עומדת הענישה בתנאי פסקת ההגבלה?

פגיעה חוקתית בזכות לחירות

שאלת חוקתיות סעיף 34 א (א)(1) לחוק העונשין נבחנת לאור פסקת ההגבלה הקבועה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הסעיף נחקק לאחר שנחקק חוק היסוד וכל פגיעה בו צריכה לעמוד בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8: הפגיעה בפסקת ההגבלה צריכה להיות על פי חוק, לתכלית ראויה, הולמת את ערכי מדינת ישראל ומידתית באופן שאינו עולה על הנדרש.

דעת הרוב גרסה כי קיימת פגיעה בזכות החוקתית לחירות שמובטחת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפי נשיא בית המשפט, אהרן ברק, דעת הרוב בפסק הדין, קיימת פגיעה בזכות לחירות מעצם שלילת חירותו של הנאשם שהושם במעצר. השופט אדמונד לוי, שהצטרף לדעתו של נשיא בית המשפט ברק, נמנע מלהתייחס לחוקתיות ענישה, ומגביל את הפגיעה לבזכות החוקתית לענישה לא הולמת בלבד. לדבריו, מקובל שמי שלא לקח חלק בביצוע עבירה ולא הייתה לו מחשבה פלילית, אינו עבריין. השופט טוען כי יש לדלג על הדיון בפגיעה החוקתית ולעסוק מראש בעמידה בתנאי פסקת ההגבלה.

לפי עמדתה המנוגדת של השופטת טובה שטרסברג-כהן ענישה לעולם לא תפגע בזכות לחירות אלא אם מדובר בענישה אכזרית ושרירותית. עמדתה של השופטת מתבססת על ההנחה שענישה לא מהווה פגיעה בזכויותיו של העבריין משום שזכויות אלו נובעות מתוך האיזון של תכליות הענישה, כלומר השתת מחיר על העבריין, אינטרס הקורבן, הרתעה, שיקום והגנה על סדרי חברה תקינים ומתוקנים. למעשה השופטת סבורה כי יש לצאת מנקודת הנחה שכל חוק אשר נמצא במעמד נמוך ונחקק לאחר חקיקת חוקי היסוד, נהנה מחזקת חוקתיות ובכך למעשה עולה בקנה אחד עם הקבוע במבחן החוקתיות ואינו סותר אותו. משום כך, אין צורך לבחון בכל מקרה מחדש את המבחנים הקבועים בסעיף 8 לחוק היסוד. עוד מציינת השופטת כי רק כאשר פרשנות הוראת החוק אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק היסוד, יש לפנות לבחון את חוקיות הסעיף לאור הקבוע במבחן החוקתיות הקבוע בסעיף 8 לחוק היסוד.

עמידה בתנאי פסקת ההגבלה

דעתו של נשיא בית המשפט ברק, שנבחרה לדעת הרוב, היא כי קיימת פגיעה בזכויות היסוד של הנאשם, ומכאן יש לבחון את סעיף החוק לפי פסקת ההגבלה. ביצוע עבירה על ידי מספר עבריינים יוצר מצב מסוכן במיוחד, היקף העבירות גדול יותר, חמור יותר ויש צורך להגן על שלומם של כל המבצעים והחשש שתפיסת אחד מהקבוצה תוביל ללכידת האחרים. עצם ביצוע העבירה בחבורה שולל את העצמאות והשליטה של כל אחד מהם לביצוע העבירה כמו גם היכולת למנוע את ביצוע העבירה כולה. משום כך, יש צורך להגן ככל הניתן על האינטרס הציבורי והקרבנות הפוטנציאלים מפני ביצוע עבירה במשותף על ידי מספר עבריינים. ההוראה הקבועה בסעיף 34 א נועדה למנוע ביצוע עבירות בצוותא, ביצוע עבירות נוספות מעבר לעבירה המקורית עת המבצע בצוותא עלול למצוא את עצמו מסובך בעבירות נוספות שאינן בשליטתו ובכך למעשה הסעיף הולם את ערכי מדינת ישראל והתכלית ראויה.

באשר למבחן המידתיות, בית המשפט מציין כי הפגיעה באמצעות סעיף 34 א (א)(1) היא מידתית שכן הסעיף מטיל אחריות רק בגין עבירה שונה או נוספת על מי שבחר במודע להשתתף באירוע עברייני מקורי אף שידע שביצוע העבירה יכול שיצא משליטה ויסתבך. בית המשפט בדק אם התועלת הצומחת מהשימוש בסעיף 34 כאמור עולה על הפגיעה בכבודו וחירותו של המבצע בצוותא, וקובע כי הסעיף בא להגן על אינטרס הציבור והקרבנות הפוטנציאליים וכי המבצע בצוותא יכול היה לבחור מראש שלא להשתתף באירוע העבירה ובכך למעשה, מבחן זה מתקיים והסעיף חוקתי.

סעיף ההרשאה המתאים

בסוגיה זו היו השופטים בפסק הדין תמימי דעים וקבעו כי המבצע בצוותא אינו תמים, כל אחד מהמבצעים בצוותא מסמיך את חבריו לעשות את הדרוש לשם ביצוע העבירה בשלמותה. משכך, אין למבצע בצוותא על מה להלין בשל הטלת אחריות אישית בגין ביצוע עבירה אחרת על ידי אחד מהשותפים. כמו כן, על המבצע בצוותא מוטלת החובה לנסות למזער ככל הניתן את התפתחותה של עבירה אחרת. כדי להרתיע מפני יצירת הסיכון המוגבר אשר קיים בביצוע עבירה בצוותא, יש להטיל אחריות מוגברת, שתאפשר לייחס למבצע בצוותא אחריות לעבירה נוספת של מחשבה פלילית אף שהיסוד הנפשי שלו ביחס לעבירה הנוספת הוא רשלנות.

ואולם, בית המשפט מציין שהעונש של המבצעים בצוותא צריך להיות לרוב קל יותר מאשר העונש שיוטל על העבריין שביצע בפועל את העבירה הנוספת.

הכרעה

הערעורים נדחו. נקבע כי הטלת אחריות על מבצע בצוותא לעבירה נוספת שבוצעה אגב העבירה המקורית בהתאם לסעיף 34א לחוק העונשין, עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכי סעיף העבירה המתאים למקרה הוא רצח, לעומת הריגה. על התוצאה הייתה הסכמה בקרב השופטים אלא שהתעוררה מחלוקת לעניין הדרך בה השופטים הגיעו אליה.

בעקבות פסק הדין

הלכת סילגדו הפכה להלכה מצוטטת ומוזכרת רבות בדיני העונשין בכלל, ובממשק עם חוקי היסוד של שיטת המשפט בישראל בפרט, ובמהלך השנים אוזכרה בפסקי דין רבים של בתי המשפט ויושמה במגוון תחומי המשפט, בהם נבחנה ההלכה לפיה זכויות האדם אינן מוחלטות, וכל פגיעה בהן תיבחן לאור פסקת ההגבלה. בכלל זה, הלכת סילגדו אוזכרה ויושמה בפסקי דין הנוגעים להפרטת שירותים ציבוריים, בהפעלת סמכויות רשויות האכיפה כנגד פעולות איבה, פסקי דין הדנים בצמצום עינוי דין הנגרם לנאשמים ועוד.

פרופ' רות קנאי סבורה שכאשר הוראות החוק פוגעות בעקרונות יסוד של המשפט הפלילי, יש לבחון אם מתקיימים התנאים של פסקת ההגבלה. משום כך, הוראות שיש בהן הרחבה של האחריות הפלילית (כמו סעיף 34א האמור) או הקובעות עונשי חובה או עונשי מינימום – פוגעות בזכויות היסוד וטעונות בדיקה על פי סעיף 8 לחוק היסוד.

פרופ' מרים גור אריה סבורה שהטלת אחריות לעבירות נוספות על בסיס רשלנות על המבצעים בצוותא היא בעייתית עת אינה סבורה שהכפפת הוראות החוק הפלילי לפסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו תוביל בהכרח לתמימות דעים באשר להיקף הראוי של האחריות הפלילית. פרופ' גור אריה סבורה שבמקרים לא מעטים עלולים להתעורר חילוקי דעות. עוד נקודה בעייתית שהתעוררה בפסק הדין לשיטתה היא שאם מקבלים את גישתו של השופט ברק לפיה כל הוראה פלילית, לפחות זו המאפשרת הטלת עונש מאסר, פוגעת בזכות לחירות המוגנת בחוק היסוד, נטל ההוכחה יוטל על המדינה שתצטרך להצדיק כל הוראה פלילית חדשה לאור כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה וזהו מצב שאינו רצוי ואינו ראוי.

ראו גם

• אחריות פלילית
• חוק העונשין
• המהפכה החוקתית – פסקת ההגבלה
• זכויות אדם

קישורים חיצוניים

• ע"פ 4424/98 פדרו סילגדו נ' מדינת ישראל, ניתן ב־14 ביולי 2002. פ"ד כרך נ"ו, חלק חמישי, עמ' 529–562
• מרים גור־אריה, השפעת "המהפכה החוקתית" על המשפט הפלילי המהותי בעקבות פסק הדין בפרשת סילגדו, ספר ברק: עיונים בעשייתו השיפוטית של אהרן ברק, 2009, עמ' 325–340
• אסף הרדוף, ‏פסקת ההפללה: טיעון חוקתי נגד הפללה – על גבולות המשפט הפלילי וגבולות פסקת ההגבלה, משפטים ‏מ"ב, חוברת 1, ינואר 2012, עמ' 243–307
• אהרון ברק, הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני), מחקרי משפט י"ג, חוברת 1, 1996, עמ' 5–26
• הדר דנציג־רוזנברג, הסדר הטלת האחריות לעברה נגררת – הרהורים על אשמה, על מידתיות ועל נוסחת איזון אחרת, הפרקליט, ספר דויד וינר – על משפט פלילי ואתיקה, 2009, עמ' 683–766