פלאשמורה

צאצאי ביתא ישראל שהתנצרו
(הופנה מהדף פראס מוקרה)
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: בערך קיימים אי דיוקים וקיימות הטיות. ראו דף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
המונח "פלאשמורה" מפנה לכאן. לערך העוסק במונח אחר, פלאשים, ראו ביתא ישראל (מינוח).

פלאשמורה הוא הכינוי לצאצאי ביתא ישראל שהתנצרו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19.

בני קהילת הפלאשמורה אינם זכאים לעלות לישראל מכוח חוק השבות. בני הקהילה שהוכיחו שהם צאצאי ביתא ישראל דרך השושלת האימהית עלו לישראל מכוח החלטת ממשלה מספר 2948 משנת 2003, שאפשרה הבאתם במסגרת חוק הכניסה לישראל, ולאחר מכן עברו גיור לחומרא, בדומה לעולים מביתא ישראל. מ-29 באוקטובר 2012 ועד אוקטובר 2013 נערך מבצע כנפי יונה לסיום עליית הפלאשמורה, ובמסגרתו הועלו כחמשת אלפים נפש ממחנה הממתינים בגונדר. בנובמבר 2015 החליטה הממשלה להכניס לישראל תוך חמש שנים "יוצאי זרע ישראל" (לא בשושלת אימהית) שעזבו את כפרם והצטרפו לקהילות הממתינים עד תחילת 2010.[1]

סביב עליית הפלאשמורה לישראל מתנהלת מחלוקת ערה.[2]

אטימולוגיה

עריכה
 עמוד ראשי
ראו גם – ביתא ישראל (מינוח)

הכינוי המקורי כלפי המומרים של החברה הלונדונית מביתא ישראל היה "פרס מוקרה" אשר ממנו נגזרו הכינויים "פלס מוקרה", "פרס מורה" ו"פלס מורה" שבהם האותיות ר' ול' מתחלפות והאות ק' נופלת. משמעות הכינוי פרס מוקרה הוא "סוס העורב" כאשר המילה "עורב" מתייחסת למיסיונר מרטין פלאד שנהג לעטות גלימה שחורה, והמילה "סוס" מתייחסת לאלו מביתא ישראל שהתנצרו בעקבות פעילותו.[3]

בקרב החבשים הנוצרים היו נפוצים הכינויים "ישראל", "כיילה", "בודה", "אמהרי חדש" ו"נוצרים - ישראלים".[4]

היהודים באזורים דוברי התגרית כינום בשמות "קאסטינו" ("יהודי מומר"), "קיסטינארה" ("בחר בנוצרים") או "ש'קריסיאן" ("הלך לנוצרים").

הקבוצה כונתה על ידי יהודים שאינם מהקהילה "פלאשה מרנוס".[5] על בסיס הכינוי "מרנוס" (אנ') שניתן לאנוסים בחצי האי האיברי.

בישראל השתרש השיבוש הלשוני "פלאשמורה" כלפי הקבוצה, ככל הנראה כתוצאה מבלבול עם הכינוי "פרס מוקרה" ונגזרותיו. על בסיס שארות שווא (אנ') לעברית ניתנה לכינוי המשמעות השגויה "פלאשים מומרים". יש הטוענים כי מדובר בשם גנאי שלא ראוי להשתמש בו, אלא ב"שארית יהודי אתיופיה".[6]

הגדרה

עריכה
  ערכים מורחבים – זמד, היימנות, מיהו יהודי

לפי הלכת ביתא ישראל יהודי הוא מי שמוכר כיהודי על פי הקהילה, נולד וגדל בתוכה, אך ההכרה ביהדותו של אדם מסוים אינה ניתנת מכורח לידתו להורים יהודים אלא מתוך קיום המצוות.[7] הגדרה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה של המשפחה המורחבת בביתא ישראל שכוללת שבעה דורות שלמים. מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החברה בביתא ישראל נחלקה לשניים:

  • אוריתאווי (שומרי האורית) – ביתא ישראל שהמשיכו לקיים את מצוות הדת על פי ההיימנות.
  • פלאשמורה – אלו מביתא ישראל שחדלו מלקיים את המצוות או המירו את דתם.

אי החפיפה בהגדרה בין הדת למשפחה יצר מצב שבו היו קשרי שארות רבים בין פלאשמורה לבין אוריתאווי.

היסטוריה

עריכה
 
המיסיונר סמואל גובאט שם את ביתא ישראל כמטרה מיסיונרית

החל ממחצית המאה ה-19 החלו לפעול מיסיונרים מטעם החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים בקרב ביתא ישראל באישור הממשל האתיופי שנתן לפעול בקרב לא-נוצרים. המיסיון עצמו לא הורשה להקים כנסייה נפרדת ונכפה עליו לצרף את המומרים לתוך הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, אולם המומרים תויגו בקרב הנוצרים הוותיקים כ"פרוטסטנטים אנגליים" והורחקו מקהילותיהם.[8]

בשנת 1878 הוצא צו ברו מדה בהוראת הקיסר יוהנס הרביעי הדורש מהנתינים הלא-נוצרים באתיופיה להיטבל לכנסייה האתיופית. ביתא ישראל הוצאו מן הדרישה אחרי מאבק ארוך שכלל כליאה של מנהיגיהם. אך רבים מתנצרים מכיוון שהצו מאפשר למתנצרים להשיג רסת (זכות ירושה על אדמה) ובכך לצאת מהסטטוס החברתי של הקהילה. במהלך הזמן הרע (1895-1888, שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגפות ובו נספו בין חצי לשני שלישים מהיהודים) עזבו רבים את כפריהם בחיפוש אחר מזון ומקלט, לכך הם התיישבו בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות, המירו את דתם מרצון והתקבלו לכנסייה האתיופית.

במהלך המאה ה-20 החל יעקב פייטלוביץ' בפעילות נגד המיסיון בקרב הקהילה. פייטלוביץ' העביר מסר כפול לקהילה, בעוד שהוא שימש כמיסיונר נגדי הוא יצא כנגד ממנהגי ביתא ישראל, לרבות מנהג הנזירות והקרבת הקורבנות. הפולמוס בדבר מנהגים אלו החליש מאוד את המנהיגות הרוחנית של הקהילה ורבים המרו את דתם.[דרוש מקור] פייטלוביץ' עצמו שלח לבתי ספר יהודים באירופה נערים מביתא ישראל כדי שאלו ישמשו כקונטרה מיסיון וב-1913 נפתח בית ספר בדמביה בהנהלת גטה ירמיהו.

בשנת 1946 ביקר באתיופיה וולף לסלאו ודיווח שאין בקרב ביתא ישראל תודעה יהודית לאומית אלא רק דתית[דרוש מקור].

ב-1948 חזר המיסיון האנגלי לפעול בקרב הקהילה שבראשו אריק פיין, המיסיון הקים בית ספר ומרכז רפואי. באמצע שנות ה-50 הצליח המיסיון לנצר את הכהן היהודי אסרס יאייך מהכפר ברה שבוגרה שהחל לפעול בעצמו כמיסיונר. הפעולה הזו גרמה לשבר עמוק בתוך קהילת האוריתאווי.

בשנות החמישים פתחה הסוכנות היהודית רשת של בתי ספר לביתא ישראל כקונטרה למיסיון, ורבים מהפלאשמורה ביקשו ללמוד בהם וחלק מהם נענו בחיוב ועזבו את בתי הספר של המיסיון כדי ללמוד בבתי הספר של הסוכנות. בשנות השישים כאשר נפתחו מרפאות ליהודים במימון האגודה לרווחת הפלאשים חלק מהפלאשמורה שבו ליהדות.[8]

ב-1963 נשלח רוג'ר ונמן קוולי מטעם המיסיון ועבד באתיופיה עד לשנת 1978.

באמצע שנות ה-60, לאחר שבקשת ביתא ישראל להגנה קיסרית נדחתה על ידי הקיסר, מנהיגי הקהילה פנו לעזרת יהודי העולם בבקשה לעזרה הומניטרית ולעלייה מיידית. חלק ממתנגדי העלייה וההכרה בישראל ראו בחיוב את התנצרותם של כל היהודים שכן אז מדינת ישראל לא תצטרך להתמודד עם עליית הקהילה.

במרץ 1968 דחה בית המשפט העליון עתירה נגד הרבנות הראשית שקבעה כי הפלשים אינם יהודים וסירבה לרשום אותם כיהודים בלא שיתגיירו.[9]

בשנת 1976 נערך מפקד ביתא ישראל ואלו שהשתייכו לפלאשמורה כונו "פלשים שאינם מקיימים מצוות" ומספרם הוערך בין 8 ל-15 אלף.[8]

המיסיון מרכז את פעולותיו בכמנתים היודו-פגאנים.

קהילות מומרים

עריכה
  • פרס מוקרה – כינוי נוסף שניתן לקבוצה זו הוא "ילדי פלאד" ("י-פלאד לג'וץ'") הם אלו מביתא ישראל שאמצו את הנצרות בעקבות פעילות המיסיון הפרוטסטנטי. חיו בעיקר בדמביה.[3]
  • מרים וודת (אוהבי מרים) – הקבוצה הגדולה ביותר מקרב המומרים, רובם המרו את דתם מרצון בתקופת הזמן הרע. מרביתם חיו באזור צ'ילגה.[3] השם מרים וודת אומץ על ידם על מנת להיבדל מהמומרים הפרוטסטנטים שכונו בפיהם "אויבי מרים".
  • שמאנה – כינויה של קבוצת צאצאי מומרים מביתא ישראל, שחיו בגדה הדרום מערבית של אגם טאנה, דרומית לקווארה, באזורים אלפה (אנ') וטקוסה. מקור כינוייהם הוא במלאכתם העיקרית, יצירת שאמה[דרושה הבהרה]. מעמדם הוא כשל קאסטה מקצועית בשל היותם צאצאי יהודים, הנוצרים המקומיים בודדו אותם משך שנים.[3] מרבית בני הקבוצה עלו לישראל יחד עם יהודי קווארה, במהלך 1992–1998, והיוו כ-20% מהעולים.[10]
  • מוסלמים – בין המומרים היו שהתאסלמו וחיו בקהילות מוסלמיות.
  • ביתא אברהם[3] – נחשבת בעיני רבים כקהילה נפרדת ושונה משאר קבוצות הפלאשמורה.

עלייה

עריכה
עליית יהודי אתיופיה

עליית ביתא ישראל:

עליית הפלאשמורה:

 
נער מהקהילה במחנה מעבר בצפון אתיופיה, 2005

באפריל 1990 החלה ה-AAEJ במבצע העברה של ביתא ישראל מאזור היישוב היהודי בצפון-מערב אתיופיה לבירה אדיס אבבה, מבצע שרוקן סופית את היישוב היהודי. עם התרוקנות היישוב היהודי החלו פלאשמורה רבים להגיע לבירה. הסוכנויות הישראליות ראו באפשרות נטישת הפלאשמורה את כפריהם בהמוניהם כתרחיש שאסור שיקרה ואלו החלו לדרוש מהם לחזור. הפלאשמורה עצמם לא קיבלו את דרישת הסוכנות ונשארו בבירה. כהני ביתא ישראל ראו את הגעת הפלאשמורה בחיוב והשיבו ליהדות כ-2,000 מהם עד שהסוכנות היהודית אסרה זאת עליהם.[11] אותם אלו ששבו ליהדות עלו לישראל יחד עם האוריתאווי.

בזמן מבצע שלמה ערכו הגורמים הישראליים באתיופיה שיחות עם הראשון לציון מרדכי אליהו והרב עובדיה יוסף[12] ושר הפנים אריה דרעי שאישרו את יהדותם. שיחות נוספות נערכו עם מפקדי המבצע אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק וכן גם עם אריאל שרון ששוחחו עם ראש הממשלה יצחק שמיר ולחצו לכלול את הפלאשמורה. בשיחות אלו נוצר קשר עם הפקידים הישראלים באתיופיה שהשיבו כי לא ניתן לכלול את הפלאשמורה בשל היעדר רשימת עולים מסודרת. בליל שבת קיבל ליפקין-שחק הודעה ממשרד ראש הממשלה שיש לכלול גם את הפלאשמורה במבצע ולאחר זמן קצר קיבל הודעה שבה נאמר "קודם את היהודים ואת השאר לאחר מכן". בעקבות זאת פנו הגורמים הישראלים לנקוג' כדי שתיקח על עצמה את הטיפול בפלאשמורה.[13]

עם סיום השתלטות צבא אתיופיה על קבוצת המורדים יחאפה בצפון-מערב אתיופיה וסיום מלחמת האזרחים, החלו יהודי האזור, לרבות יהודי קווארה וכן אלפים מהפלאשמורה, לנהור לאדיס אבבה כדי לעלות לישראל.

החלטה 2948

עריכה

ב-16 בפברואר 2003 קיבלה ממשלת ישראל את החלטה 2948 בדבר עליית הפלאשמורה. בהחלטה נאמר שמשרד הפנים והרבנות הראשית יערכו רישום מפורט של כל הממתינים במחנות ואלו שהם צאצאי אימהות יהודיות יוכלו לעלות לישראל על פי חוק הכניסה.[14] בדצמבר אותה השנה הגיעה לאתיופיה משלחת של הסוכנות היהודית בראשות גיורא רום שהמליצה על הכנת הרישום המפורט ובפברואר 2004 הורה משרד הפנים להתחיל ברישום. במאי הסתיימה הכנת הרשימה ופקידי משרד הפנים החלו בהנפקת אישורי כניסה. ב-17 בנובמבר 2004 החליטה ועדת השרים לעניין שארית יהודי אתיופיה להקים צוות של הרבנות הראשית, כהני ביתא ישראל ומשרד הפנים שיעברו על הרשימה ויוודאו כי אכן הרשומים זכאים לעלות.[14]

בשנת 2009 החלה התעוררות של קהילות הפלאשמורה במדינת תיגראי שעד אז זכתה להתעלמות. הפלאשמורה מתגראי יחד עם קרובי משפחתם בישראל פנו לרבנות ולממשלת ישראל ואלו שלחו נציג לאזור כדי לבדוק את זכאותם לעלייה.[15]

בחודש נובמבר 2010 החליטה ממשלת ישראל להעלות את 7,846 בני הפלאשמורה שהמתינו להעלאתם בגונדר, והכריזה כי בזה תסתיים ההעלאה המאורגנת.[16]

ב-29 באוקטובר 2012 יצא לדרך מבצע "כנפי יונה" להעלאת בני הפלאשמורה שלא מצד שושלתם האימהית. המבצע הסתיים באוקטובר 2013 ובמסגרתו הועלו כחמשת אלפים נפש ממחנה הממתינים בגונדר.[17] סגירת העלייה הובילה ליצירת מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה שקיימה ביום סגירת העלייה הפגנה של כ-700 ישראלים בני הפלאשמורה אשר להם משפחה מדרגה ראשונה באתיופיה ולטענתם הם יהודים.[18]

בנובמבר 2015 החליטה הממשלה שחרף ההחלטה הקודמת, יועלו לישראל תוך חמש שנים "בני קהילות" "יוצאי זרע ישראל" שעזבו את כפרם והצטרפו לקהילות הממתינים עד תחילת 2010, והכריזה כי בזה תסתיים ההעלאה המאורגנת.[1] הובטח כי כולם יגיעו ארצה עד סוף 2020. עד 2017 עלו 1,300 מהם.[19] על רקע מחאה ציבורית, הממשלה אישרה באוקטובר 2018 את הבאתם לארץ של כ-1,000 איש מתוך 8,000 שהמתינו לעלייה בגונדר ובאדיס אבבה. על פי הצעת ההחלטה שהגישו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון, תאושר עלייתם לישראל של בני הקהילה שהוכיחו כי הם מזרע ישראל מצד אביהם ומעוניינים להתגייר, ושילדיהם כבר נמצאים בארץ והגישו בקשה להעלותם. הוקצה תקציב של 184 מיליון שקלים.[19][20] בתחילת ספטמבר 2020, אישרה הממשלה הקצאה של 370 מיליון שקל לצורך העלאה לישראל וקליטה של 2,000 בני הפלאשמורה מתוך קהילת הממתינים.[21] מבצע העלייה אושר בהחלטת ממשלה באוקטובר והחל בסוף נובמבר 2020.[21][22] גם לאחר המבצע הנוכחי 7,000 ממתינים לעלייה יישארו באתיופיה.[23] המבצע תם במרץ 2021 והועלו 2,000 עולים.[24][25]

בישראל והפולמוס בדבר עלייתם

עריכה

ביתא ישראל

עריכה

הליקה כהנת אורי בן ברוך מגדולי כהני ביתא ישראל פסק כי יש להשיבם ליהדות וכמוהו גם הליקה כהנת הדנה טקויה פסק כי הפלאשמורה הם יהודים לכל דבר.[26]

עם סיום מבצע שלמה פנו כהני ביתא ישראל לממשלת ישראל בדבר הפלאשמורה ודרשו לשלוח משלחת כהנים לבדיקת העניין. הרבנות אינה מכירה בסמכות כהני ביתא ישראל. חלק מהפלאשמורה מוכרים כיהודים מבחינת הרבנות, בעוד הכהנים מתנגדים לעלייתם.[27] כך למשל טען הרב יצחק זגיה כי "ישראל מעלה אזרחים אתיופים נוצרים רבים שמתחזים לפלאשמורה, למרות שאין להם שום זיקה לעם היהודי".[27]

דעות בעניין העלייה

עריכה

הרב הראשי לישראל שלמה משה עמאר פסק בהסכמת הרב עובדיה יוסף "כי אין להטיל ספק ביהדותם של אנשי הפלאשמורה" ושיש להחיל על הפלאשמורה את חוק השבות, דבר שממשלת ישראל מתנגדת לו.[28] הרב שלמה עמאר כתב בעניין: "בעניין עלייתם של הזוגות המעורבים צריך לקבוע כללים את מי להעלות ואת מי לא. כן צריך לברר היטב הטענה הנשמעת מפי רבים מאלה המטפלים בקליטת הפלאשים, הטוענים כי העסקנים אומרים בכל פעם שזו הקבוצה האחרונה, ואחר כך מכינים עוד קבוצה גדולה יותר וחוזר חלילה, וחוששים שמא יש בזה חס וחלילה דבר רמאות".[29]

בקרב שתדלנים יהודים למען העלייה מאתיופיה הובעו דעות מעורבות בנוגע לעליית הפלאשמורה. פרופ' הווארד לנהוף ונתן שפירו, לשעבר נשיאי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, הציעו לאפשר עלייה מאתיופיה רק למועמדים הזכאים לכך על פי חוק השבות, ולמקד את מאמצי הסיוע בקהילת העולים לישראל.[30] לדבריהם, אלה שהמירו את דתם במרוצת המאה ה-20 רצו לשפר את מצבם הכלכלי, החברתי או החינוכי, מבלי שנכפה עליהם לעשות זאת. מנגד צידדה ברברה גורדון, מייסדת ומנכ"ל הועידה הצפון-אמריקאית למען יהדות אתיופיה, בזירוז העלייה מאתיופיה של כלל הפלאשמורה, עמדה שאותה ייחסה בין היתר גם לאלי ויזל, לארוין קוטלר, לאלן דרשוביץ ולמנהיגי הזרמים האורתודוקסיים, הקונסרבטיביים והרפורמיים ביהדות ארצות הברית.[31]

התנגדות

עריכה
 עמוד ראשי
ראו גם – ביתא ישראל#בשיח הגזעי, הלאומי וההלכתי

ההתנגדות לעליית הפלאשמורה מגיעה בעיקרה מגורמים שאינם דתיים ומעלים שוב ושוב את שאלת יהדותם.

על פי טענת ויקטור בריילובסקי, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת שינוי,[32] והח"כית ממפלגת העבודה קולט אביטל, תמיכתם של אנשי הדת בעליית הפלאשמורה היא רצונם לזכות בכוח אלקטוראלי אשר עשוי לחזק את מפלגת ש"ס.[33]

שגריר ישראל לשעבר באתיופיה, אבי גרנות, כתב לראש מנהל הגיור: "בביקוריי במתחם, באותם מקרים שבהם הביקור לא היה מתוכנן, לא מצאתי אותם מנהלים חיים יהודיים. תפילות שחרית הומות אדם התקיימו רק כאשר הביקורים היו מתוכננים מראש. רבים מאוד מתושבי אתיופיה הענייה מצפים למצוא עתיד טוב יותר בעולם הגדול, וישראל מהווה אטרקציה מבוקשת".[דרוש מקור]

הפרופ' רות גביזון סָברה שיש לשנות את חוק השבות. לדעתה, אין להעלות ארצה אדם "ללא שום עניין בחיים יהודיים, ושלעיתים הוא אף חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית ולאומית אחרת". בנוסף, גביזון סברה שאין להעלות ארצה קבוצות אשר יש סיכוי כי יחיו בשולי החברה מתוך כעס ותסכול (בהתייחסה בעיקר לאיחוד משפחות).[34] חבר הכנסת אורי אריאל טען שדבריה של גביזון גובלים בגזענות.[35]

על פי העיתונאי והפובליציסט בן דרור ימיני, עצם ההשוואה בין הפלאשמורה לבין הלא-יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר נובעת מבורות, שכן אלו מברית המועצות לשעבר מגיעים תחת חוק השבות, ואילו רובם של הפלאשמורה כלל אינם נכללים תחת אותו החוק. לטענתו, עלייתם תחת חוק הכניסה לישראל ועל סמך החלטות מיוחדות של הממשלה היא אפליה לטובה.[36]

אנטישמיות

עריכה

היחס של הממשל האתיופי כלפי היהודים איננו מפלה, וכמעט שאין אירועים בעלי אופי אנטישמי. ממשלת אתיופיה ביקשה כי ישראל תעגן בחקיקה את החלטתה להעלות את בני הפלאשמורה עד סוף 2007; החלטה שלא יושמה במציאות. כיוון שלבני הפלאשמורה יש אפשרות לעלות לארץ, הם נאלצים למכור את כל רכושם לשכניהם, קודם לקבלת האישור הסופי לעלייתם. בני הפלאשמורה שבקשת העלייה שלהם לא מאושרת נאלצים לחזור למקום מגוריהם ולקנות בחזרה את רכושם, דבר הגורם לעיתים לסכסוכים ולאנטגוניזם.

בחודש מאי 1998 ביקר דניאל פקדו, יועץ ראש הממשלה דאז לענייני יהודי אתיופיה, באזור גונדר. בדו"ח שכתב תיאר את מצבם הקשה של הפליטים בעיר גונדר, וגם ציין שהתחילה מנוסה מהכפרים לכיוון אדיס אבבה, ושהנוצרים בכפרים מתנכלים ליהודים ודוחקים בהם לעזוב. הוא הציע לפעול בדחיפות לסייע ולהעלות את הפליטים מגונדר. הדו"ח לא נחשף לציבור הישראלי.[37] בעקבות הדיווחים ביקרו אברהם נגוסה ואבשלום אליצור ביישובי פלאשמורה באזור גונדר, ודיווחו על התנכלויות ורדיפה ליהודים.[37]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • הרב שלמה משה עמאר, "ייחוס עולי אתיופיה", תחומין כ"ג, תשס"ג, עמ' 340–347
  • מנחם ולדמן, "שיבתם ליהדות של בני הפלשמורה", תחומין ט"ז, תשנ"ו, עמ' 243–272
  • הגר סלמון, 'ביתא ישראל' ושכניהם הנוצרים באתיופיה: ניתוח תפיסות מרכזיות ברמות שונות של גילום תרבותי, חיבור לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1993
  • מלכה שבתאי, יהודי אתיופיה מזרע ביתא ישראל: מסעם מ"ביתא ישראל" לבני ה"פאלאסמורה" וליהודי אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 2006

קישורים חיצוניים

עריכה

מאמרי דעות ועיתונות

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 הבאתם לישראל של אחרוני בני קהילות הממתינים באדיס אבבה ובגונדר, החלטה מספר 716 של ממשלת ישראל, משנת 2015, באתר של משרד ראש הממשלה, מיום 15.11.2015
  2. ^ "Ethiopian-Israelis to protest end of aliya tomorrow", The Jerusalem Post, 27 October 2013
  3. ^ 1 2 3 4 5 Gerrit Jan Abbink, The Falashas In Ethiopia And Israel - The Problem of Ethnic Assimilation, Nijmegen, Institute for Cultural and Social Anthropology, 1984, p. 81-82
  4. ^ הגר סלמון, בין אתניות לדתיות - הבטים פנים-קבוצתיים של המרות דת בקרב ביתא ישראל באתיופיה, עמ' 116.
  5. ^ James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: a History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania, 1992, ISBN 9780812231168, p. 187; Simon D. Messing, The story of the Falashas, "Black Jews" of Ethiopia, Balshon, 1982, p. 99
  6. ^   יצחק מולה, אין דבר כזה פלאשמורה, באתר הארץ, 4 באפריל 2016
    הרב שלמה אבינר, ‏'פלשמורה' הוא שם גנאי הפוגע ברבבות יהודים, באתר "סרוגים", 15 בפברואר 2016
    אורי פרדניק, תיקון עוול היסטורי, באתר מידה, 10 באוקטובר 2016
  7. ^ Michele Anne Schoenberger, The Falashas of Ethiopia : an Ethnographic Study, University of Cambridge, 1975, pp. 36-41
  8. ^ 1 2 3 Steven Kaplan, "Falasha Christians: A Brief History", Midstream XXXIX (1), January 1993, pp. 20-21
  9. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1968
  10. ^ שלוה וייל, "ציונות ועלייה" בתוך הגר סלמון (עורכת), קהילות ישראל במאה התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, יד בן-צבי, תשס"ח, עמ' 196
  11. ^ Stephen Spector, Operation Solomon: the daring rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, ISBN 0195177827, p. 89–92
  12. ^ הרב מנחם ולדמן, "שיבתם ליהדות של בני הפלשמורה", תחומין ט"ז, תשנ"ו, עמ' 245
  13. ^ Spector, p. 169-170
  14. ^ 1 2 נעמי מי-עמי, הגברת קצב העלאת הפלשמורה לישראל, מוגש לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, הכנסת – מרכז המחקר והמידע, 27 ביוני 2005, עמ' 4–5
  15. ^ "Ethiopian Israelis want new community to immigrate", JTA, August 10, 2009
  16. ^ הבאתם לישראל של אחרוני הפלשמורה, החלטה מספר 2434 של ממשלת ישראל השלושים ושתיים, משנת 2010, באתר של משרד ראש הממשלה
  17. ^ "מבצע "כנפי יונה" לסיום העלייה מאתיופיה", באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 28 באוקטובר 2012
  18. ^ "הושלם מבצע העלאת בני הפלאשמורה", באתר רשת ב', 28 באוקטובר 2013
  19. ^ 1 2 הממשלה תאשר: אחד מכל שמונה בני פלאשמורה יעלה לישראל, באתר ynet, 6 באוקטובר 2018
  20. ^ החל מבצע העלאת אלף מיהודי אתיופיה: "לא איבדנו תקווה", באתר ynet, 5 בפברואר 2019
  21. ^ 1 2   חגי עמית, שרת העלייה תמריא בשבת לאתיופיה לצורך הבאת עולים מהעיר גונדר, באתר TheMarker‏, 24 בנובמבר 2020
  22. ^ ברהנו טגניה, ‏אחרי מאבק ממושך: בשבוע הבא ייצא לדרך מבצע העלייה "צור ישראל" מאתיופיה, באתר ‏מאקו‏, 26 בנובמבר 2020
  23. ^ סיון חילאי, מאות עולים נחתו מגונדר: "העלייה מאתיופיה תושלם עד סוף ינואר", באתר ynet, 22 בדצמבר 2020
  24. ^ רגב דרשה למנוע מגנץ לקבל פני עולים, ונתניהו הודיע: "אני אגיע", באתר ynet, 9 במרץ 2021
  25. ^ מבצע "צור ישראל" הגיע לסיומו עם נחיתת המטוס ה-9 והאחרון ועליו 300 עולים חדשים, באתר Gov.il, ‏15 במרץ 2021
  26. ^ הדנה, עמ' 91–106
  27. ^ 1 2 אלי ברדנשטיין, מלחמת אחים, באתר nrg‏, 17 באפריל 2008
  28. ^ טל האס, דו"ח מעקב - סוגיית זכאותם לעלייה של בני הפלשמורה, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, 21 בינואר 2008, עמ' 9
  29. ^ הרב שלמה משה עמאר, "ייחוס עולי אתיופיה", תחומין כ"ג, תשס"ג, עמ' 347
  30. ^ "Op-Ed: Help Ethiopians in Israel, not the Falash Mura". Jewish Telegraphic Agency. 2008-11-13. נבדק ב-2018-07-11.
  31. ^ http://www.truthonearthband.com/berkshire.pdf(הקישור אינו פעיל, 2.4.2020)
  32. ^ חגי רם ויעקב ידגר, ""גם ליהודי מותר להיות אנטישמי": גזענות "חדשה" וגזענות "ישנה" - המקרה של מפלגת שינוי", בתוך יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל, הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 116-114
  33. ^ אלכנסדר גולדנשטיין, פלשמורה - זה טוב ליהודים?, באתר nana10‏, 3 בפברואר 2005(הקישור אינו פעיל, 2.4.2020)
  34. ^ שחר אילן, התיקונים, מאת רות גביזון, באתר הארץ, 9 בינואר 2007
  35. ^ 'בני הפלאשמורה בסכנה ויש להעלותם', באתר ערוץ 7, 16 בינואר 2007
  36. ^ בן דרור ימיני, אל תגידו גזענות, באתר nrg‏, 19 באוגוסט 2008
  37. ^ 1 2 אבשלום אליצור, יהודים שחורים, ספר לבן - יהודים באתיופיה בין רדיפות הנוצרים והתנכרות מדינת ישראל, יוני 1998