פרדסנות בישראל

פרדסנות בישראל היא ענף חקלאי של גידול פרדס הדרים שהיה בעל השפעה ניכרת על כלכלת ארץ ישראל החל במחצית השנייה של המאה ה-19, עבור בתקופת המנדט וכלה בעשוריה הראשונים של מדינת ישראל בהיותו ענף יצוא ראשון במעלה. פריסת הפרדסים הגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, 420,000 דונם בערבה, בנגב המדברי, הנגב המערבי, שפלת החוף, השרון, עמק יזרעאל, הגליל, עמק הירדן והגולן.

הפרדסנות העברית, מראשיתה בשלהי התקופה העות'מאנית ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, רובה ככולה, בבעלות המגזר הפרטי, על אדמות פרטיות שלא נגאלו בידי מוסדות הלאום, מבוססת הון פרטי ועבודה שכירה, שכוונתם מכסימום רווח במסגרת כלכלת שוק ולא מתפוקתם של משקי ההתיישבות ההסתדרותית של תנועת העבודה אליה הופנה עיקר המאמץ התקציבי של התנועה הציונית בין מלחמות העולם. היטיב להגדיר זאת משה סמילנסקי: "לא דגניה תגאל את הארץ כי אם פתח-תקוה קפיטליסטית".

בארץ ישראל

בימי המקרא

מרבית חוקרי תולדות ההדרים מסכימים כי לראשונה הכירו היהודים את האתרוג בארם נהריים בגלות בבל, וכי בשיבת ציון, באמצע המאה השישית לפני הספירה, הביאו את האתרוג לארץ והשתמשו בו לצורכי פולחן, בחג הסוכות, כמצווה בספר ויקרא^[1].

בימי הביניים

עדויות על גידול פרדסי הדר בארץ לייצור פרי למאכל, קיימות החל מהמאה ה-12 תקופת מסעי הצלב^[2].

בעת החדשה

העדות הראשונה לגידול התפוז בארץ ישראל בעת המודרנית היא מאמצע המאה ה-18. הזן "שמוטי" נתגלה אז בארץ ונחשב מיד למשובח ביותר בין זני התפוזים. זן זה הוא כנראה גלגול מקומי של זן אחר שהובא לארץ בימים קדומים. הזן ידוע בעולם כולו בשם "תפוזי Jaffa". מלבד ה"שמוטי" מגדלים בארץ גם זני תפוזים אחרים כגון הטבורי (הידוע גם בכינוי וושינגטון), וולנסיה, זאת על מנת להאריך את עונת הפרי, וגם פירות הדר נוספים כגון: אשכולית, אשכולית אדומה (סן רייז), מנדרינה, פומלה, פומלה אדום (צ'נדלר), פומלית (הכלאה בין פומלה ואשכולית הפופולרית מאוד ביפן), לימון, קלמנטינה ואתרוג. את החושחש אפשר למצוא גדל בר במעזבות.

התחדשות היישוב העברי

ערך מורחב – בית הבטון

בראשית היה פרדס מונטיפיורי, אחריו באו פרדסי מקווה ישראל, פרדס פלמן בסומיל, פרדס בחריה, פרדס מינקוב ברחובות, פרדסי פתח תקווה, חוות חפציבה ופרדס גולדברג.

תקופת המנדט

1928. אב הטיפוס הראשון של מסחטת ההדרים הארצישראלית הראשונה. המצאתו של יצחק זקסנברג.

דווקא בתקופת המנדט הבריטי, תקופה רבת־מחלוקות לאומיות בין היישוב לחברה הערבית ובניגוד לתפישות הדיכוטומיות של ניכור הדדי והפרדה להן הטיפו ההנהגות הלאומיות, היה ענף הפרדסנות המרכזי לחיי הכלכלה והחברה בארץ ישראל מודל יוצא דופן לשיתוף פעולה דו-לאומי בהובלתם של שלטונות המנדט^[3] שהקימו בראשית שנות ה-40 את "מועצת הפיקוח על פרי הדר" עם נציגות שווה של יהודים וערבים, ותפקידה היה לארגן ולפקח על ייצור ועיבוד של הענף כדי להבטיח את קיומו, ו"המועצה לשיווק פרי הדר של פלשתינה" – The Citrus Marketing Board of Palestine – שתפקידה היה "לתאם ולנהל את שיווק פרי ההדר ומוצריו המיוצרים בפלשתינה".

במדינת ישראל

לאחר הקמת המדינה הפכה הפרדסנות לאחד הענפים החקלאיים הראשיים במשק הישראלי, ופירות ההדר היו למרכיב חשוב ביותר ביצוא לאירופה ובכלכלה המתפתחת^[4]. "תפוזי Jaffa" נחשב למותג הישראלי הידוע ביותר ברחבי העולם.

בארץ מתאימות ביותר לגידול ההדרים הן קרקעות החמרה בשרון, אך פרדסי ישראל משתרעים מצפון הארץ ועד לדרומה. פירות הדר נוספים שמקורם אינו בישראל עברו אקלום לתנאי הארץ, והחלו לתת פריים.

אולם בעיית המים החלה מעיקה על הפרדסנים. ההדרים זקוקים להשקיה רבה בקיץ, ומים שסופקו בעבר בשפע מתעלות ניקוז של הביצות או משאיבה יזומה על ידי חברת מקורות למטרה זו, חסרים עתה. בשנות ה-2000 התברר כי לא ניתן עוד להמשיך ולהחזיק בענף בממדיו הנוכחיים, זאת בשל המחסור החמור במים, ולכן הצטמצמו שטחי הגידול. נכון לשנת 2006 בישראל כ-200,000 דונם הדרים, כאשר בשנים האחרונות חלה התאוששות בענף בעקבות מעבר לשימוש במי קולחין, ובאזורים רבים בארץ ניטעים מחדש הדרים. כ-8,000 דונם חדשים ניטעו במהלך שנת 2006, כאשר נטיעות נוספות מתוכננות להתבצע במהלך השנים הבאות. למרות כל האמור לעיל ישראל הייתה למדינה מתועשת, והמרכיב החקלאי בכלכלתה קטן משנה לשנה, ועמו ירדה גם תפארתה של הפרדסנות.

פירות ההדר ובמיוחד התפוזים מישראל ידועים באירופה בטעמם. תפוז הבר, שמקורו אולי בחושחש, מריר וחמצמץ ומתיקותו של התפוז הישראלי היא לא מעט בשל מלאכתם המרובה של חוקרים ומדענים במכון וולקני שבראשון לציון. כיום נרתמו העובדים במכון להציל את ענף הפרדסנות, ולשמר את ימיה של ישראל כארץ ההדרים. נראה כי המאמצים לייצר זנים העמידים לתנאים יובשניים הוכתרו בהצלחה, והפרדסנים שבים לנטוע עצים מן הזן העמיד ולמלא את הארץ בניחוח ההדרים.

הווה

נכון ל-2022, גודלו של ענף הפרדס 170,000 דונם. ישנם 30 זנים מסחריים, מתוכם שלושה זני יצוא מרכזיים - מנדרינת אור, אשכולית אדומה ופומלית. כל שאר הזנים נחלקים בין שוק מקומי של פרי טרי - מנדרינות, לימונים ותפוזים, וזני תעשייה - תפוזים, אשכוליות אדומות ואשכוליות לבנות. סך כל שיווק התוצרת מתחלק בין שליש יצוא, שליש שוק מקומי ושליש תעשייה.

הטיפול בפרדס

בתחילת התפתחות עצי הפרדס גוזמים אותם הפרדסנים לשם עיצוב צורתם. בשלב מאוחר יותר נעשה גיזום נוסף לשם הרחקת ענפים יבשים ומיותרים העלולים לשרוט את הפרי ולפגום בו. בכל מספר שנים מוסיפים ומדללים את נוף העץ על מנת לרעננו, לחדשו וכתוצאה מכך לקבל פרי גדול ואיכותי יותר.

טיפולים נוספים בפרדס הם הדברת העשבייה בתקופת הקיץ באמצעות ריסוס במרסס מוט או מרסס רובים, כיסוח העשבייה, תיחוח האדמה וריסוק הגזם לאחר עבודת הגיזום (עיבודים אלו נעשים באמצעות טרקטור הרתום לכלים השונים על פי הצורך: מכסחת, מתחחת, מרסקת גזם מרססים שונים וכו'), זיבול אורגני ודישון כימי, הניתן בדרך כלל בצורת הגמעה דרך מערכת ההשקיה, מתן חומרי הזנה שונים הנקלטים דרך עלוות העץ, ומלחמה במחלות ובמזיקים, גם זאת באמצעות ריסוסים שונים.

ריסוסי העלווה והפרי בפרדס (הן ריסוסי ההזנה והן ריסוסי המזיקים) נעשים באמצעות מרסס מפוח נגרר הרתום לטרקטור. המועצה לפרי הדר מבצעת באופן תקופתי ריסוסים באמצעות מטוסי ריסוס בכל שטחי ההדרים בארץ, בעיקר להדברת זבוב הים התיכון. בישראל משתף ענף הפרדסנות פעולה ביחד עם ענף הכוורנות, משום שפרחי ההדרים הם מקור מזון חשוב ביותר עבור דבורת הדבש.