פרנקו זפירלי
פרנקו זפירלי (באיטלקית: Franco Zeffirelli; נולד כג'אנפרנקו קורסי, 12 בפברואר 1923 – 15 ביוני 2019) היה במאי קולנוע איטלקי בולט. זפירלי היה גם במאי תיאטרון, מעצב ומפיק של אופרות ועסק גם בהפקת סרטי קולנוע, הצגות תיאטרון וסדרות טלוויזיה.
.jpg) | |
| לידה |
12 בפברואר 1923 פירנצה, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
15 ביוני 2019 (בגיל 96) רומא, איטליה |
| מקום קבורה |
בית הקברות של פורטה סנטה |
| שם במה |
Franco Zeffirelli |
| שם לידה |
Gian Franco Corsi Zeffirelli |
| מדינה |
 איטליה |
| תקופת הפעילות |
1950–1999 (כ־49 שנים) |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פירנצה |
| מספר צאצאים |
2 |
| פרסים והוקרה |
|
| http://www.francozeffirelli.it | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
בעולם נודע זפירלי ביותר כבמאי גרסת הקולנוע משנת 1968 למחזה רומיאו ויוליה של שקספיר, עליה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. המיני-סדרה הטלוויזיונית שלו משנת 1977, "ישו מנצרת", קצרה גם היא שבחים ועודנה מוקרנת בסוף השבוע של חג הפסחא בארצות רבות.
ביוגרפיה
עריכהזפירלי נולד וגדל בפירנצה, בחסות קהילת הגולים הבריטים ובייחוד עקב אחר הקבוצה שכונתה "העקרבים", קבוצת נשים בריטיות, שגילו עוינות כלפי איטלקים ואמריקאים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הושמו נשים אלה במעצר. קבוצת "העקרבים" היוותה השראה לסרטו האוטוביוגרפי למחצה, "תה עם מוסוליני" משנת 1999.
בשנות מלחמת העולם השנייה לחם כפרטיזן עד שנפגש עם חיילים בריטיים מן המשמר הסקוטי הראשון והיה למתורגמן שלהם. בשנים שלאחר המלחמה, למד אמנות ואדריכלות באוניברסיטה של פירנצה ועבד עם במאים כמו ויטוריו דה סיקה, רוברטו רוסליני ולוקינו ויסקונטי.
בשנות ה-60 נודע בעיצוב ובימוי מחזותיו בלונדון ובניו יורק וכעבור זמן קצר העביר את רעיונותיו לקולנוע.
זפירלי היה גם במאי חשוב של הפקות אופרה מאז שנות ה-50, באיטליה, אירופה וארצות הברית. ראויה לציון מיוחד הפקת האופרה "טוסקה" בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, בשנת 1964, עם מריה קאלאס וטיטו גובי, וכמה הפקות למטרופוליטן אופרה בניו יורק, ביניהן "לה בוהם" ו"טורנדוט".
זפירלי ביקר פעמים רבות בישראל ואף ביים וייצר בה מספר הפקות אופרה באופרה הישראלית. בשנת 1998 ביים את האופרה "לה בוהם" בהפקת ענק, עליה ניצח דניאל אורן. ההפקה, שגרסה דומה שלה גם מוצגת במטרופוליטן אופרה של ניו יורק, כוללת למעלה מ 400 משתתפים, הוצגה שוב בשנת 2009[1]. כמו כן יצר זפירלי בישראל את האופרות: פליאצ'י ולה טרוויאטה.
בנובמבר 2004 קיבל תואר אבירות של כבוד מן הממלכה המאוחדת (אנ'). בשנת 1999 קיבל את פרס "כדור הבדולח" (אנ') על תרומה אמנותית יוצאת דופן לעולם הקולנוע בפסטיבל קרלובי וארי.
זפירלי היה גם חבר בסנאט של הרפובליקה (איטליה) בין השנים 1994–2001, נציג קטניה מטעם מפלגת "פורצה איטליה" (אנ').
ב-1996 הצהיר זפירלי שהוא הומוסקסואל, אך בחר להיות דיסקרטי לגבי חייו האישיים[2]. זפירלי אמר שהוא רואה את עצמו כ"הומוסקסואל" ולא גיי. זפירלי אימץ שני בנים בוגרים, שעמם עבד במשך שנים. השניים חיו איתו וניהלו את ענייניו האישיים[3].
נפטר ב-15 ביוני 2019, בגיל 96.
רשימת סרטים נבחרים
עריכה- "קאלאס לנצח" (2002)
- "דון ג'ובאני" (2000)
- "תה עם מוסוליני" (1999)
- "ג'יין אייר" (1996)
- "איל טאבארו" (פוצ'יני) (1994)
- "ליצנים" ליאונקוואלו (1994)
- "סטוריה די אונה קאפינרה:", הידוע גם בשם "אנקור" (1993)
- "המלט" (1990)
- "אותלו" (1986) - זוכה BAFTA, סרט זר; עם פלאסידו דומינגו
- "טוסקה" (1985)
- "לה בוהם" (1982)
- "לה טרוויאטה" (1982) - מועמד לפרס האקדמיה, זוכה BAFTA, בימוי אמנותי; עם טרזה סטראטאס ופלסידו דומינגו
- "אהבת בוסר" (1981)
- "סיפורו של אלוף" (1979)
- "ישו מנצרת" (1977)
- "אח שמש, אחות ירח" (1972)
- "רומיאו ויוליה" (1968), מועמד לפרס האקדמיה לבמאי
- "אילוף הסוררת" (1967)
- "לה בוהם" (1965)
- "פלסטף" (1964)
קישורים חיצוניים
עריכה
פרנקו זפירלי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פרנקו זפירלי, באתר AllMovie (באנגלית)
פרנקו זפירלי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
פרנקו זפירלי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
פרנקו זפירלי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פרנקו זפירלי, באתר Discogs (באנגלית)- פרנקו זפירלי, באתר האופרה הישראלית תל אביב-יפו
כריס וויגנד, פרנקו זפירלי מת בגיל 96, באתר הארץ, 15 ביוני 2016- פרנקו זפירלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ לה בוהם, באתר האופרה הישראלית, 2008
- ^ McMahon, Barbara (2006-11-21). "Zeffirelli tells all about priest's sexual assault". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-06-17.
- ^ Kandell, Jonathan (2019-06-15). "Franco Zeffirelli, Italian Director With Taste for Excess, Dies at 96". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-06-17.