פרק 7 לחוקת ארצות הברית
הפרק השביעי של חוקת ארצות הברית קבע שהחוקה תיכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי בית המחוקקים או על ידי אסיפות פומביות בתשע מבין שלוש עשרה המדינות המייסדות. זהו הפרק הקצר ביותר בחוקה וחוקת ארצות הברית אכן אושררה לבסוף על פיו ב-21 ביוני 1788, כשהמדינה התשיעית, ניו המפשייר, אשררה את החוקה.
 | |
| העמוד הרביעי בעותק המקורי של החוקה | |
| מחבר | ועידת החוקה |
|---|---|
| חותמים | ראו החותמים על חוקת ארצות הברית. |
| תאריך יצירה | 17 בספטמבר 1787 |
| תאריך הצגה | 28 בספטמבר 1787 |
| תאריך אשרור | 21 ביוני 1788 |
| תאריך כניסה לתוקף | 4 במרץ 1789 |
| שפות | אנגלית |
רקע
עריכה
ערך מורחב – ועידת החוקה (ארצות הברית)
מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 שהוכרזה על ידי שלוש עשרה המושבות, הייתה כל מושבה מדינה עצמאית והאיחוד בין המדינות היה לא יותר מקונפדרציה רופפת ונוהל על פי תקנון הקונפדרציה אשר קבע כי כל שינוי בו חייב אישור של כל שלוש עשרה המדינות. כלי השלטון היחיד של האיחוד היה קונגרס הקונפדרציה, אשר היה תלוי ביותר ברצון הטוב של המדינות; גם כאשר החליט הקונגרס דבר מה, לא הייתה לצידו רשות מבצעת על-מנת להוציא אל הפועל את החלטותיו; כמו כן, לשלטון המרכזי של הקונפדרציה לא היו כספים, שכן התקנון לא העניק לו את הסמכות לגבות מיסים. לאור חסרונות אלה, בוועידת אנאפוליס משנת 1786, הוחלט כי יש לכנס ועידה של נציגים מכל המדינות על-מנת לדון בתיקונים ולבצע שינויים לתקנון. בהתאם להחלטה זו, ב-25 במאי 1787, התכנסה ועידת החוקה בפילדלפיה אשר ניסחה את חוקת ארצות הברית אשר הכתיבו את הקמת מוסדות המדינה המאוחדת.
הפרק השביעי
עריכהעל מנת שהצעת החוקה שאישרה הוועידה תהפוך לחוקה בפועל של ארצות הברית, היה צורך באשרורה על ידי המדינות. ההליך שבו ניתן לאשרר את החוקה מפורט בפרק השביעי של החוקה, כך שלמעשה הצירים בוועדה יכלו לקבוע את התנאים שבהם החוקה תתקבל. הצירים חששו שרוד איילנד ומדינות נוספות עשויות להתנגד לחוקה; לכן, הם קבעו בפרק זה שמספיק רוב של 9 מדינות מתוך ה-13 בשביל לקבוע שינוי בחוקה. בנוסף, הצירים ציפו שחלק מהפוליטיקאים המכהנים יתנגדו לחוקה, ולכן הם קבעו שהחוקה תאושרר על ידי ועידות אשרור עצמאיות שייבחרו על ידי האזרחים בכל אחת מהמדינות[1].
אשרור החוקה בפועל על פי הפרק השביעי
עריכה
בעקבות הוועידה, התקיים דיון ומאבק בין מתנגדי החוקה ותומכיה (פדרליסטים ואנטי-פדרליסטים). המדינה הראשונה שאשררה את החוקה הייתה דלאוור והמדינה התשיעית הייתה ניו המפשייר ב-21 ביוני 1788. בתאריך זה החוקה נכנסה רשמית לתוקף בתשע המדינות שאשררו אותה. המדינות שלא אשררו אותה בעת הזו היו וירג'יניה, ניו יורק, צפון קרוליינה ורוד איילנד. תמיכתן של ארבע המדינות האלה הושגה, בין השאר, על ידי ההבטחה לכינון שורה של תיקונים לחוקה שיבטיחו חירויות וזכויות בסיסיות ויגבילו את כוחו של הממשל המרכזי. התיקונים שהוצעו במהלך דיון זה הפכו ברובם למגילת הזכויות, שעשרת התיקונים הראשונים בה אושרו ב-15 בדצמבר 1791. ההבטחה להכנסת השינויים אפשרה את אשרור החוקה על ידי ארבע המדינות האחרות עוד קודם לכן. המדינה האחרונה (מבין 13 הראשונות) לאשרר את החוקה הייתה רוד איילנד ב-29 במאי 1790[2][3][4].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- הרמן-פריצ'ט צ'ארלס, החוקה האמריקאית, תרגום מאנגלית: אריה חשביה, הוצאת זמורה ביתן, 1982.
קישורים חיצוניים
עריכה
חוקת ארצות הברית בתרגום לעברית, באתר ויקיטקסט- Ratification Clause, LII / Legal Information Institute (באנגלית)
- חוקת ארצות הברית של אמריקה, בתרגום ארנון גוטפלד
- Gary Lawson, Guy Seidman, When Did the Constitution become Law, Notre Dame Law Review 77, 2001-11-01, עמ' 1
- Constitutional Topic: The Federalists and Anti-Federalists - The U.S. Constitution Online - USConstitution.net, usconstitution.net (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Gordon Lloyd, "Ratification of the Constitution: The Six Stages of Ratification", TeachingAmericanHistory.com, Ashbrook Center at Ashland University.
- ^ Observing Constitution Day, National Archives, 2016-08-15 (באנגלית)
- ^ Article VII of the US Constitution. Ratification, Justia Law (באנגלית)
- ^ Ratification at a Glance, Center for the Study of the American Constitution (באנגלית אמריקאית)