פרשת הפנסיות במפעל הפיס
באמצע שנות ה-90 התפרסמו באמצעי התקשורת בישראל תנאי הפרישה שניתנו לאחדים מבכירי מפעל הפיס שפרשו ממנו, ונמתחה עליהם ביקורת.
בדו"ח מבקר המדינה לשנת 1994 נבדקו תנאי הפרישה של יושב ראש דירקטוריון מפעל הפיס, גדעון גדות. בעקבות הדו"ח פנה ב-1996 היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, אל מפעל הפיס בבקשה לבחון מחדש את תנאי הפרישה של הבכירים.
בתחילה ניסה מפעל הפיס, בראשותו של יושב ראש הדירקטוריון החדש, אברהם כ"ץ-עוז, לדחות את טענות התקשורת, ולהותיר את תנאי הפרישה על כנם. אולם, בגבור הלחץ התקשורתי, נאלץ מפעל הפיס לשנות את עמדותיו. כץ עוז מינה בספטמבר 1997 ועדה בראשות עורך הדין אמנון זכרוני לבדיקת תנאי הפרישה. לאחר כחצי שנה של דיונים המליצה הוועדה על הקטנת תנאי הפרישה באופן משמעותי. בנוסף, בשנת 1997 הקים מפעל הפיס מועצה ציבורית, בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שתפקידה לייעץ בנושאי מדיניות ארוכת טווח ואתיקה מקצועית. המועצה דנה אף היא בנושא והמליצה לדירקטוריון מפעל הפיס להגיש תביעה כנגד הפורשים בבית הדין לעבודה.
התביעה בבית הדין האזורי לעבודה
עריכהבמרץ 1998 הגיש מפעל הפיס תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, ובה התבקש בית הדין לבטל, רטרואקטיבית מיום הפרישה, חלק מתנאי הפרישה של שלושה מבכירי מפעל הפיס לשעבר. התביעה הוגשה נגד יושב ראש דירקטוריון מפעל הפיס לשעבר, גדעון גדות, המנכ"ל לשעבר אליצור גורן, וסמנכ"לית השיווק לשעבר רחל גואטה, שפרשו בשנים 1994–1996. המשפט (עב 300851/98) התנהל במשך כ-5 וחצי שנים בפני השופטת ורדה וירט-ליבנה.
טענת מפעל הפיס הייתה, בעיקרה, כי תנאי הפרישה חורגים מהמקובל במגזר הציבורי ונוגדים את תקנת הציבור. כלומר, נוגדים נורמות בסיסיות של התנהגות בחברה הישראלית. לפי טענה זו, מפעל הפיס הוא גוף דו-מהותי (כלומר, נמצא בין התחום הציבורי והתחום הפרטי), ולכן יש להשוות את תנאי הנתבעים למגזר הציבורי. הטענות גובו בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.
טענות הנתבעים היו כי מפעל הפיס הוא חברה פרטית, הרשאית לקבוע את שכר בכיריה. לטענתם, כל החוזים אושרו כדין, על פי דיני החברות, והתנאים בחוזים אלו אינם חורגים מהמקובל עבור בכירים במשק, כגון מנכ"לי בנקים. לכן, לטענתם, אין עילה להתערב בחוזה חתום, ובמיוחד כאשר הנתבעים נסמכים על כספי הפרישה.
התייחסות בית הדין לטענות הצדדים
עריכה- לגבי טענת הנתבעים שמפעל הפיס הוא גוף פרטי: אמנם מפעל הפיס הוקם כחברה פרטית, אולם הוא שונה במטרותיו ובמבנהו מחברה פרטית. למשל, אין למפעל הפיס בעלי מניות שהחברה מנסה להשיג עבורם רווחים. מכיוון שמפעל הפיס הוא כמעט מונופול בתחום ההימורים, ופעילותו ציבורית וללא כוונות רווח, קבע בית הדין כי מפעל הפיס הוא גוף דו-מהותי. לפיכך, חלים על מפעל הפיס כללי המשפט הציבורי.
- לגבי טענת הנתבעים שהחוזים אושרו כדין בדירקטוריון מפעל הפיס:
- רוב חברי הדירקטוריון במפעל הפיס הם בכירים בשלטון המקומי והאזורי. יושב ראש הדירקטוריון הוא מינוי חיצוני הממונה על חלוקת כספי מפעל הפיס לרשויות המקומיות. מכאן ישנה תלות מובנית של חברי הדירקטוריון ביושב ראש הדירקטוריון.
- תנאי השכר של הנתבעים לוקטו במשך שנים בסעיפים נפרדים (האחוזים הנצברים לפנסיה, פיצויי פרישה, תוספות לשכר החודשי). הדירקטורים למעשה לא הבינו את עלויות השכר הכולל, ואישרו בכל פעם הטבה ספציפית מבלי להבין את התמונה הכללית.
- לגבי טענת הנתבעים שאין להתערב בחוזה חתום, קבע בית הדין שקיום החוזים יפגע בתקנת הצבור יותר מהפגיעה הצפויה מהפרת החוזים.
- בית הדין ראה חוסר תום לב בעמדותיו המתחלפות של מפעל הפיס. למשל, בתביעה מתואר מפעל הפיס כגוף דו-מהותי, אף על פי שבהליכים משפטיים אחרים מפעל הפיס טען כי הוא גוף פרטי (למשל, בתיק עת"מ ת"א 1390/02, בו טען מפעל הפיס שאין להשוותו לגופים ציבוריים בנושא תחולת חוק חופש המידע). בפרט, סבר בית הדין שאלמלא החשיפה הציבורית לא הייתה מוגשת תביעה. מאידך, מהיות הכספים הנתבעים כספי ציבור, חוסר תום הלב לא הטה את הכף לטובת הנתבעים.
- בסופו של דבר, בית הדין סבר שיש להשוות את תנאי שכר הנתבעים לאלה של מנכ"לי חברות ממשלתיות ולא לאלה של מנהלים במגזר הפרטי.
פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה
עריכהפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ניתן באוקטובר 2003.
תנאי השכר והפרישה של הנתבעים לא נקבעו מתוך הכרה בתרומתם למפעל הפיס, אלא היו פרי מערכת היחסים המיוחדת בין הבכירים העומדים בראש הארגון ובין הדירקטורים. נקודות התורפה במערכת יחסים בעייתית זו נוצלו לקידומם האישי של הנתבעים ותוצאת תהליך "הליקוט" הייתה תנאי הפרישה שנקבעו לנתבעים, המבוססים בין השאר על תנאי שכר נדיבים.
— מפסק הדין בבית הדין המחוזי
- אליצור גורן: בית הדין קבע לגורן פנסיה של 27,690 ש"ח (שהם 70% ממשכורת קובעת של 39,557 ש"ח) במקום 46,184 ש"ח (שהם 70% מתוך משכורת קובעת של 49,687 ש"ח, בתוספת הצמדה). גורן פרש בגיל 65, ובתקופה בה טרם התעוררו התהיות לגבי תנאי השכר והפרישה. לכן, בית הדין דרש את השבת הכספים רק מתאריך הגשת התביעה ב-1998 ולא מיום פרישתו של גורן ב-1994. בנוסף, ביטל בית הדין את זכותו של גורן לפיצויי הפיטורים שקיבל, בסכום של 973,037 ש"ח, והורה לו להשיבם.
- גדעון גדות: גדות כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד במשך שמונה שנים מתוך חמש עשרה שנות כהונתו כיושב ראש הדירקטוריון. בית הדין ביטל את רוב האחוזים שנצברו לפנסיה בתקופה זו, בהסתמכו על הוראות חוק שכר חברי הכנסת. בנוסף, התיר לו בית הדין צבירה של 4% לשנה ולא 6%. בסך הכל קבע לו בית הדין פנסיה של 12,098 ש"ח (שהם 35% ממשכורת קובעת של 34,567 ש"ח) במקום 40,364 ש"ח (שהם 70% מתוך משכורת קובעת של 57,663 ש"ח). את ההפרשים היה עליו להשיב רטרואקטיבית ממועד פרישתו. בנוסף, ביטל בית הדין את זכותו של גדות לפיצויי הפיטורים שקיבל, בסך 874,517 ש"ח, והורה לו להשיבם.
- רחל גואטה: בית הדין קבע לגואטה משכורת קובעת לפנסיה של 24,691 ש"ח (במקום 41,188 ש"ח). לדברי בית הדין, מתן פנסיה לעובד שהתפטר לפני גיל ארבעים אינו סביר. לכן, חייב ביהמ"ש את גואטה לבחור בין השבת כל סכומי הפנסיה ופיצויי הפיטורים, וקביעת מועד הזכאות להם בגיל שישים, ובין ויתור על הזכות לפנסיה וקבלת כספי הפיצויים.
בנוסף חייב בית הדין את הנתבעים בהוצאות משפט, בסך של 35,000 ש"ח מכל אחד מהנתבעים.
המשך הפרשה
עריכהבשנת 2004 ערערו שלושת הנתבעים בנפרד לבית הדין הארצי לעבודה. המשפט נערך בפני השופטים סטיב אדלר, נילי ארד ועמירם רבינוביץ (עע 1046/04, עע 1048/04, 1086/04), שדנו בערעורים כבמקשה אחת. באוגוסט 2005 דחה בית הדין הארצי את הערעורים והותיר את החלטת בית הדין האזורי על כנה. הנתבעים עתרו לבג"ץ ובעקבות זאת נפתח הליך גישור, אצל השופט בדימוס יצחק זמיר. באוגוסט 2007 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים. בפשרה אושררו תנאי הפנסיה של הנתבעים שנקבעו בבית הדין האזורי, אולם סכומי ההחזרים מהנתבעים הופחתו. תשלומיהם של גדות ושל גורן נפרסו לעשר שנים, ואלה של גואטה נפרסו לחמש עשרה שנים. ההסכם אושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ולאחריו אשרר אותו בג"ץ[1].
קישורים חיצוניים
עריכה- פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה
- פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה
- מירב ארלוזורוב, גדעון גדות זכה בפיס פעמיים, באתר הארץ, 17 בפברואר 2008