פרשת סגונטום
פרשת סגונטום הייתה תקרית דיפלומטית בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, שנגרמה כתוצאה מכיבוש העיר הספרדית סגונטום (Saguntum) בידי המצביא הקרתגי בספרד, חניבעל ברקה, בשנת 219 לפנה"ס, לאחר מצור ממושך. פרשה זו הייתה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. במשך השנים נתנו חוקרים והיסטוריונים פירושים שונים למהלך האירועים ולכוונות שעמדו מאחורי התקרית.
מהלך האירועים
עריכהבשנת 264 לפנה"ס פרץ סכסוך בין קרתגו לרומא בנוגע לשליטה בערי המדינה בסיציליה. המלחמה, אשר זכתה לכינוי "המלחמה הפונית הראשונה" (הרומאים כינו את הקרתגים "פּוּנים"), נמשכה 23 שנים ובסופה ניצחו הרומאים את הקרתגים וזכו בשליטה על מרבית שטחה של סיציליה (פרט לשטח מצומצם שהוחזק בידי סירקוסאי). במסגרת הפסקת האש התחייבה קרתגו לשלם לרומא 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים. בשל כך התקשתה קרתגו לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בשירותה, ובשנת 240 לפנה"ס מרדו הללו במעסיקיהם הקרתגים. המאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב", שבמהלכה עמדה קרתגו בפני סכנת חורבן ממש. רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 238 לפנה"ס, הצליח המצביא הקרתגי חמלקרת ברקה לדכא לחלוטין את המרד.
בפני קרתגו עמדו כעת שתי בעיות קשות. הראשונה - מחסור חמור בכסף: בעקבות שתי המלחמות לא יכלה יותר לייבא תבואה מסיציליה ונחושת מסרדיניה, וגם הושמד חלק גדול מהיבולים החקלאיים מהכפרים שסביב קרתגו, שעליהם הייתה מבוססת מרבית הכלכלה הקרתגית. בנוסף על כך היה עליה לשלם פיצויים לרומא. הבעיה השנייה הייתה הצבא: שתי המלחמות הותירו את הצבא הקרתגי קטן מאוד, וכדי לשמור על נחלותיה של קרתגו בצפון אפריקה, היה הכרחי להגדיל אותו. כיבוש חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים) יכול היה לפתור את שתי הבעיות האלה: באותה תקופה חיו באזורים שהם כיום ספרד ופורטוגל שבטים ברברים, שאורח חייהם היה דומה לזה של התקופה הפרהיסטורית, כך שניתן היה בקלות לגייס אותם כשכירי חרב. היספניה גם הייתה עשירה במרבצי כסף.
המשימה של כיבוש היספניה הופקדה בידיו של חמלקרת ברקה, גיבור שתי המלחמות הקודמות. חמלקרת כבש במהירות חלקים גדולים מחצי האי, אולם נהרג באחד הקרבות נגד השבטים המקומיים. חתנו עזרובעל המשיך בהגשמת חזונו, בעיקר באמצעים דיפלומטיים כגון הסכמים עם ראשי שבטים ונישואי תערובת. אז הבחינו הרומאים במבצע הקרתגי, ונציגים מרומא הגיעו אל עזרובעל וחתמו עמו על אמנה סודית שזכתה לכינוי "אמנת האברו". במסגרת הסכם זה התחייבה קרתגו לא להפעיל את כוחותיה מעברו הצפוני של נהר האברו, מה שהותיר למעשה את צפון היספניה בידי הרומאים ואת דרומה בידי הקרתגים. לא ברור אם החוזה היה דו-צדדי והחיל גם על רומא מגבלות דומות, אולם מרבית החוקרים כיום מעריכים שכן, וההיסטוריונים בני אותה תקופה לא ציינו זאת כדי להפיל על קרתגו את אשמת המלחמה.[1] עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס, וגיסו חניבעל ברקה תפס את הפיקוד. חניבעל נקט במדיניות הרבה פחות פייסנית מקודמו. הוא הביס קואליציית שבטים ברברים בקרב נהר הטחו, ולאחריו מעטים העזו להתנגד לו בהיספניה.
סגונטום (כיום סגונטו), הייתה מושבה יוונית ששכנה ככל הנראה מצפון לוולנסיה, 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי לפי אמנת האברו (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים"). למרות זאת, בשנת 230 לפנה"ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש חוקרים המשערים, שהמניע שלהם היה ליצור פרובוקציה נגד קרתגו, כדי לגרום לה לחדש את המלחמה נגד רומא, מלחמה שבסופה קיוותה רומא לצבור עוד השפעה במרחב הים התיכון.[2] בשל הברית שלה עם רומא, חשה עצמה סגונטום מוגנת, והעזה להתגרות בקרתגו. על פי פוליביוס, העילה למצור היתה רצח תומכי קרתגו בעיר. טיטוס ליוויוס, לעומת זאת, סבור כי העילה היתה הכרזת מלחמה של סגונטום נגד שבטים שהיו בעלי בריתה של קרתגו. בשנת 218 לפנה"ס הוטל לבסוף המצור על סגונטום, ותושבי העיר פנו אל רומא בבקשת עזרה.
ברומא נערכו דיונים בדבר התגובה הראויה לבקשת העזרה של תושבי סגונטום, ונקבע כי על הרפובליקה לשלוח משלחת להזהיר את חניבעל ולהפנות תלונה למועצת הזקנים בקרתגו. חניבעל דחה את טענת המשלחת הרומית, והפנה אותה לקרתגו. רומא נמנעה משליחת עזרה לעיר. הסיבה לכך הייתה, כנראה, עיסוק הקונסולים באיליריה (המלחמה האילירית השניה) ואי יכולתם לפנות להיספניה. בתום שמונה חודשי מגננה נפלה העיר לידי חניבעל, והשלל נשלח לקרתגו. בסנאט הרומי הייתה התנגדות ליציאה למלחמה בקרתגו. ראשית, משפטית, כיבוש סגונטום לא היווה עילה מספקת ליציאה למלחמה. כמו כן, רומא לא הפסידה דבר מנפילת סוגונטום.
בחודש מרץ 218 לפנה"ס יצאה משלחת רומית לקרתגו. בעיר עצמה התקיימו דיונים בדבר המלחמה שכפה עליה חניבעל ועל התגובה הנכונה כלפיה. חנו הגדול, אויבם המוצהר של בני משפחת ברקה, ניסה לשכנע את המועצה להגיע לחוזה שלום ולהסגיר את חניבעל. באחד מנאומיו הוא הצהיר:
לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.
— מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס
אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. לדברי פוליביוס, אמר ראש המשלחת הרומאית למועצה כי בידיו השלום והמלחמה. הוא דרש מהם להחליט, אך הם השיבו לו כי הבחירה בידיו. הרומאי הציע את המלחמה, ומספר מיושבי המועצה נענו ואמרו "נקבלנה".
משמעות הפרשה וחשיבותה לפרוץ המלחמה
עריכה| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכיל טענות והאשמות שאינן מגובות במקורות. | |
את דיונו במלחמה וסיבותיה פתח פוליביוס כדלהלן:
- "אחדים בין ההיסטוריונים שכתבו אודות מעשי חניבעל, ברצונם להצביע על הסיבות, שגרמו מלחמה זאת בין רומא לקרתאגו, קובעים כסיבה ראשונה את מצור סגונטום על ידי הקרתאגים, וכשנייה את עוברם, בניגוד לחוזה, נהר הנקרא בפי אנשי המקום אברו. אנוכי אקרא למעשים אלה התחלות המלחמה, אולם לא אסכים לעולם לכנותם סיבותיה...".
בין רומא לקרתגו נחתמו מספר חוזים לאורך השנים. החוזה האחרון היה הסכם האברו שהוזכר לעיל, חוזה נוסף היה הסכם קטולוס. הסכם האברו לא כלל הבטחה של הצדדים היריבים להימנע מלתקוף ערים/שבטים, שהיו בברית עם אחד הצדדים, באזור ההשפעה של הצד השני, בעוד הסכם קטולוס הבטיח את שלום בנות־הברית. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים העתיקים ביחס לשאלה האם הסכם קטולוס העניק הגנה רק לבנות־הברית של רומא וקרתגו לפני חתימת ההסכם, או לכאלה שהפכו לבנות ברית לאחר החתימה (פוליביוס). ליוויוס טען כי סגונטום נכללה בהסכם קטולוס כשטח נייטרלי, אולם אין סימוכין לטענה זו. כנראה שהקשר בין סגונטום לרומא נוצר לאחר חתימת חוזה האברו, ולכן הקרתגנים טענו כי העיר לא הייתה מוגנת כבת ברית של רומא במסגרת חוזה קטולוס, ונמצאה באזור ההשפעה של קרתגו בהיספניה בהתאם לתנאי חוזה האברו.
בנוסף לחולשת הטענה המשפטית של הצד הרומאי ביחס לסגונטום, גם חשיבותה של סגונטום בעיני הרומאים הועלתה בספק. הקשר בין רומא לסגונטום אינו ברור לגמרי - פוליביוס כתב כי סגונטום "מסרה עצמה לחסות רומא", והעובדה שרומא נמנעה מפעולה ממשית לסייע לעיר במהלך המצור הקרתגני, מרמזת שהרומאים לא ייחסו חשיבות רבה לברית בינם לבין סגונטום.
בין אם חניבעל פעל מלכתחילה בתום לב, כאשר תקף את סגונטום, או לאו, הרומאים הבהירו לקרתגו ולו, כי כיבוש העיר יגרור חידוש המלחמה בינם לבין קרתגו. מספר חוקרים סוברים, שמעבר לרצון להעניש את סגונטום, הוא רצה לכבוש את העיר, כדי להבטיח את השליטה הקרתגנית בהיספניה, ולא להותיר אויב בעורפו, כאשר הוא יפלוש עם צבאו לאיטליה. על כך הוסיף מומזן, כי אם ישנה אמת בגרסתו של ליוויוס, הרי שחניבעל מיהר לתקוף את העיר, מבלי להמתין לאישור מועצת קרתגו, משום שקיבל מידע על כך שהרומאים בונים ביצורים, שיקשו על תוכניתו העתידית לפלוש לאיטליה מחצי האי האיברי.
נראה שהן רומא והן חניבעל היו מעוניינים בחידוש המלחמה בין רומא וקרתגו, וניצלו את המצור על סגונטום כעילה לפרוץ המלחמה. חניבעל ידע שסירובה של קרתגו להיענות לאולטימטום הרומאי בנוגע לסגונטום, יחד עם כיבוש העיר על ידי צבאו, יאלצו את רומא להכריז מלחמה על קרתגו, ובסנאט הרומאי היו גורמים שרצו בחידוש המלחמה נגד קרתגו, כדי לנצל את חולשתה של האחרונה לאחר מלחמת שכירי החרב. את הגורמים האמיתיים לפרוץ המלחמה הפונית השנייה מהצד הקרתגני, ניתן למצוא בכיבוש סרדיניה על ידי רומא, ובמס הכבד שהוטל על קרתגו בתום המלחמה הפונית הראשונה.
לקריאה נוספת
עריכה- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 21–30. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן. (עמ' 132 - 135)
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ. לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה. כרך ב', 37- 38. (לקריאה מקוונת)
