אפוסמטיות

אַפּוֹסֵמָטִיּוּת (משמעות apo: הרחק ו-sematic: לסמן/כוונה) היא שיטת התגוננות של בעלי חיים המשתמשים באותות אזהרה כגון צבע בולט, צלילים, ריחות או מאפיינים אחרים כדי לפרסם את מנגנוני ההגנה שלהם. פרסום מנגנוני ההגנה בצורה ראוותנית יכול למנוע מטורפים פוטנציאלים לתקוף אותם, וכך לצמצם את השימוש במנגנוני הגנה כגון רעילות, ארס, טעם או ריח רע, קוצים חדים או אופי אגרסיבי שעלולים לדרוש מהמזהיר השקעה גדולה של אנרגיה או לגרום לסכנת פציעה.

צבעיו הבולטים של דנדרובטס צהוב-פסים מעידים על אחד הרעלים החזקים ביותר בממלכת בעלי החיים

צבעי אזהרה של פשפש מהמין Sphaerocoris annulus

צבעיה הבולטים של מושית השבע מעידים על טעם מריר

כמו מרבית הדבוראים גם צרעה גרמנית בעלת צבעי אזהרה. צבעה צהוב ושחור בולט.

הדוגמה הנפוצה ביותר לאפוסמטיות הם צבעי אזהרה או צבעים אפוסמטיים. בדרך-כלל מדובר בצבעים בולטים כמו צהוב, כתום ואדום בוהקים על רקע שחור, שמבליטים את בעל-החיים הארסי ומפרסמים את רעילותו. במובן זה, צבעי האזהרה הם הניגוד לצבעי הסוואה — צבעים שנועדו להסתיר את בעל-החיים מפני הטורפים.

מכיוון שצבעי האזהרה אכן מגדילים את סיכויי ההישרדות של הנושא אותם, התפתחו בעלי חיים שאינם ארסיים, המחקים את המראה החיצוני של בעלי חיים ארסיים הנושאים צבעי אזהרה, במטרה לבלבל את הטורפים — תופעה הידועה בשם חקיינות. כך, לדוגמה לנחש הזעמן האלמוגי, שאיננו ארסי, דוגמת פסים הדומה-להפליא לזו של הפתן האלמוגי הארסי. בצד היתרון שהם מביאים לבעליהם, צבעי האזהרה עלולים גם להיות סכנה, בדמות משיכת טורפים שטרם התנסו בטעם הרעיל. מכיוון שכך, בעלי חיים מסוימים פיתחו צבעי אזהרה רק בחלק מסוים, לא חשוף, של הגוף — אותו הם יכולים לחשוף במקרה הצורך, במצג אזהרה. צבעי האזהרה הם מנגנון-הגנה משני, המזהיר טורפים מפני הימצאות של מנגנון הגנה נוסף, ראשי. מנגנון ההגנה הראשי עשוי להיות:

• טעם רע - לדוגמה, למושית השבע ולפרפראים ממשפחת הדובוניים צבעי-אזהרה בולטים, המעידים על טעם מריר ולא ערב-לחיך; ולבואש העטוי בצבעי אזהרה שחורים-לבנים יכולת להפיץ ריח מצחין בסביבתו.
• ארסיות או רעילות - לדוגמה, לחסרי זנב ממשפחת הדנדרובטיים ("צפרדע חץ רעילה") צבעי אזהרה בולטים במיוחד המעידים על רעל היוצא דופן בעוצמתו בעולם הטבע; לצרעה קטיפית צבעי אזהרה המעידים על עוקץ; לעכביש האלמנה השחורה צבעים המזהירים מהרעלן העצבי איתו היא עשויה לתקוף טורפים; לזהרון צבעי אדום-שחור זוהרים המעידים על רעילות קוציו; לחשופיות הים מקבוצת אחורני-זימאים צבעי אזהרה ססגוניים ובולטים (דבר שהקנה להן את הכינוי "חינניות-ים") המעידות על רעילותן.

בנוסף לצבעי האזהרה המוחשיים, לחלק מבעלי החיים הארסיים טכניקות נוספות להרתעת טורפים: עשים ממשפחת הדובוניים מפיקים קולות בתדירות אולטרה סאונד, המזהירים עטלפים לבל יתקרבו אליהם, או עוברים למצג-אזהרה המציג חלקי-גוף בהירים; כאשר נמלת הקטיפית נתפסת, היא משמיעה רעש (דרך צרצור) שנועד להעצים את צבעי האזהרה; ולעכסנים אמנם אין צבעי אזהרה, אך בקצה זנבם יש מעין רעשן בו הם מרעישים כאשר מתקרבת סכנה.

השימוש בצבעי אזהרה נפוץ במיוחד אצל חסרי חוליות, ובפרט אצל מיני חרקים רבים. אצל בעלי-חיים בעלי חוליות השימוש בצבעי אזהרה נפוץ פחות, ומוגבל בעיקר לקבוצה של זוחלים, דו-חיים ודגים. אצל היונקים, אחת הדוגמאות הבולטות (והמעטות) לשימוש בצבעי-אזהרה היא דוגמת הפרווה השחורה-לבנה של הבואש. אצל מיני עופות מסוימים, דוגמת נוצות בולטת ובהירה עשויה אף היא להיות צבעי אזהרה, אם כי קשה לקבוע זאת, מכיוון שלעופות רבים מאוד צבעים בוהקים ובולטים. לשם המחשה, למין Colaptes auratus ממשפחת הנקריים דוגמת נוצות בהירה, וגם בשר לא טעים, שייתכן שהוא רעיל.

מנגנון ההגנה של צבעי האזהרה מסתמך על הזיכרון של הטורף הפוטניציאלי. לדוגמה, לאחר שציפור תנסה לצוד חרגול שטעמו רע, או חרק רעיל, היא תנסה למנוע את הישנות הטעם הרע, על ידי התרחקות מבעלי חיים הדומים במראה החיצוני לבעל החיים בעל הטעם-הרע. בעלי חיים העוטים צבעי אזהרה הם לעיתים קרובות איטיים. בשל צבעי האזהרה, אין להם צורך בקלות תנועה. במקום זאת, לעיתים מבנה הגוף שלהם עמיד וחסין לפגיעה, כך שהם יוכלו להימלט לאחר התקיפה הראשונית של טורף, שנעקץ, נפגע מארס או הרגיש בטעם מריר.

ראו גם

• חקיינות מילריינית
• חקיינות בטסיאנית

קישורים חיצוניים

• ד"ר נורית קינן, התגוננות: אזהרה והרתעה, הספרייה הווירטואלית של מטח