ליל 4 באוגוסט 1789

ליל 4 באוגוסט 1789 היה אירוע בראשית המהפכה הצרפתית, בו התכנסה האספה המכוננת הלאומית בתאריך המצוין וביטלה בחוק את מושג הקורפורציות, או שדרות, מהן הורכבה החברה בממלכה ושלכל אחת מהן היו זכויות-יתר והתחייבויות שונות. היא חיסלה למעשה את ההבדלים בין האצולה, הכמורה ופשוטי העם. לאחר מכן הוצאה שורת צווים שפרטה עיקרון זה לפרטיו באמצעות החלת החקיקה המתחייבת בכל התחומים, ובמיוחד במערכת החובות של האיכרים לאדוניהם. ליל 4 באוגוסט הניח את התשתית הן לשוויון בפני החוק של כלל האזרחים והן להקמתה של מדינה ריכוזית ואחידה בצרפת שעקפה את הפריבילגיות הקורפורטיביות. האספה הגדירה את צעדיה כ"ביטול מוחלט של הפאודליזם", הגם שהמערכת הפאודלית בטלה בפועל מאות שנים לפני כן.

"ליל 4 באוגוסט", תבליט בכיכר הרפובליקה.

רקע

ערך מורחב – הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

החדשות על נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי שחררו באחת את המתח שנאצר ברחבי צרפת בחודשים שלפני כינוס אספת המעמדות של 1789, כשהממשל הלך והתפורר. אחרי חודשים של מחסור במזון ומהומות, שורה של הפיכות חפוזות החליפו את הגופים הקיימים במרבית הערים, שאיבדו את שרידי סמכותם. כמו בבירה, הן הובלו לרוב על ידי האליטות המקומיות מן המעמד השלישי. הוקמו ועדות ניהול זמניות ומיליציות לפי דוגמת המשמר הלאומי הפריזאי. האירועים היו מלווים באלימות, אך האינטרס המשותף של שמירה על הסדר איגד את בעלי הרכוש לבקש קץ מהיר למהומה. באזורי הכפר, לעומת זאת, אי-הסדר רק החריף. התקווה לישועה מאספת המעמדות השקיטה את האיכרים, אך הגעת הידיעות על פיטורי נקר ליבו גל שמועות על מזימה אריסטוקרטית להרעיב ולשדוד אותם. לאלה נוספו הצהרת האספה הלאומית שכל המיסים בלתי-חוקיים במהותם והביטחון שמצבם יוטב במהרה על ידי שינוי מדיניות מקיף. בקרב הכפריים החלו להתארגן קבוצות חמושות, שהיו משוכנעות כי מתקפה על ידי האצולה ממשמשת ובאה. בשבוע האחרון של יולי פרץ באחת גל מהומות בכל הארץ, 'הפחד הגדול' (Grande Peur). רכוש הושמד בקנה מידה עצום, והמתפרעים הקפידו לשרוף את ספרי האחוזות שתיעדו את מחויבותיהם לאדונים, לצד חווילות וטירות כפריות.

הדיווחים על ההרס ואובדן השליטה מצאו את האספה הלאומית ללא שום אמצעי להשיב את הסדר על כנו. יחידות המשמר הלאומי החדשות שהלכו וקמו ברחבי הממלכה פיקחו בקושי על הערים; הצבא היה בתהליך התפוררות, כשהמשמעת של הדרגים הנמוכים לקציניהם האצילים נשחקת במהרה, והצירים התנגדו בכל מקרה לעירובו. צעד כזה היה דוחף אותם לצד המלך נגד ההמון. לא היה להם אמצעי להשיב את השליטה.

מאז פתיחת האספה המכוננת, הפטריוטים – אלו שדרשו זכות הצבעה שווה באספת המעמדות ועתה תבעו עוד רפורמות – ניסו לקדם הצהרה כללית על זכויות האזרח (ולא הנתין). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה כמו גם ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת ביתרונות מהם נהנו מתוקף זכויות-היתר שלהם. במהלך יולי עלו אף קולות שדרשו רוב מיוחס של שני שלישים כדי להעביר החלטות גורפות כאלה, מעין שיבה לימים לפני איחוד השדרות. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר לשבור את הקפאון באספה ולגבש חוקה.

הלילה

המועדון שפתחו נציגי ברטאן הרדיקלים בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי מאז יוני, ומשך אליו אישי ציבור בולטים שפעלו באספה: ותיקי 'ועדת השלושים' כמו מירבו, סיאס ואדריאן דופורט, הציר אנטואן ברנאב מדופינה, ונציג אלמוני מאראס, מקסימיליאן רובספייר. הם טיפחו עמדות פטריוטיות קיצוניות. לאחר הסיכום על המתרחש מאזורי הכפר באספה, המנהיגים התכנסו במועדון בליל 3 באוגוסט. הם צידדו עוד קודם בביטול זכויות-היתר כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האספה לצורך ניסוח חוקה. הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות צעדים מקיפים היוו הזדמנות לכך. שני צירים בולטים מברטאן, בולה ופריזו, כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשדיווחו על המהלך ביומניהם בימים הבאים. דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה ומביאה להתנגדות, והם בחרו תחת זאת לשוות לכך אופי וולונטרי: הדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'ועדת השלושים' וליברל מובהק שהיה גם אציל בכיר ובעל האחוזות הגדולות ביותר אחרי המלך עצמו, היה אמור לוותר בפומבי על זכויות-היתר שלו ולדרבן בכך את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג, שנקבע למחרת בערב, כשהנוכחות באספה הייתה חזויה להיות דלילה וחברם איזאק לה שפלייה יהיה יושב-הראש.

בלילה המיועד, כשד'אגיון התכונן לנאום שלו, הקדים אותו אציל עני וחסר קרקעות (שלא היה לו כמעט מה להפסיד מצעדים כאלה), הוויקונט דה נואיי, שכפי הנראה גילה את התוכנית. הוא עלה לדוכן והוקיע את היתרונות והפטורים השונים. ד'אגיון המופתע חידש מעט בתורו. הוא הציע להחיל שוויון עקרוני בין המעמדות בענייני מיסים, ולבטל את כל האגרות וההתחייבויות השונות שהאיכרים ופשוטי העם נדרשו להעביר לאדוניהם – תמורת פיצוי הולם, לרוב כשהראשונים פודים אותן מהאחרונים. כפי שהעיר דונלד מ. סאת'רלנד, מתווה הפיצויים ששרטט ד'אגיון באופן בסיסי (עלות הפדיון הייתה אמורה להיות פי שלושים מההכנסה השנתית מזכות מסוימת) היה שווה לו ריאלית יותר מאחוזותיו עמוסות החוב, מה גם שישב בוורסאי ממילא.

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זיכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזיכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: ”הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר,” כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של לאומיות. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שש-עשרה קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא להוגנוטים וביטול העבדות.

אנשי המועדון הברטוני השיגו את מטרתם. הם צפו כי הקפאון באספה שמנע התקדמות, עם דרישות לרוב מיוחס, יישבר עתה. ז'אן-פייר בולה כתב ביומנו: ”האינטרסים התמזגו עתה, הכל יזרום חלק יותר”.

הצווים

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האספה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. משפטנים כמו מרלן דה דואה, שנתמנה אחר כך לראש הוועדה לענייני "פאודליזם" והופקד על היישום, יצרו הבדל בין "זכויות פרסונליות" כמו הקורווה, זיכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שמיליון וחצי האיכרים שישבו עליהן לא יכלו להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון לצמיתות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. אך למרות שחשיבות הפרט היחיד עמדה לנגד עיניהם, המומחים סירבו לחסל את האדמות המשותפות, שהיו בבעלות יוגב אחד אך לאחרים היו זכויות מרעה ועיבוד בהן. בכך ובצעדים אחרים הם שימרו את האופי הקומונלי של אזורי הכפר, והחקלאות הצרפתית הוסיפה להתבסס על יחסים של כמעט-אריסות בין שכבות האיכרות השונות עוד שנים רבות. הם גם אפשרו לאיכרים בעלי חלקות, שהיו אולי המרוויחים העיקריים מהחקיקה, להוסיף את המעשר המבוטל לסכומים שגבו מהחוכרים שלהם, שלא השיגו דבר משמיטתו. מלבד זאת, העודפים החקלאיים שהועברו פעם לסניורים ולכנסייה עמדו להיגבות על ידי המדינה עצמה, במערכת מס חדשה. לגבי ההתחייבויות שהיו יכולות להיפדות מהסניורים, האספה קבעה לבסוף נטל הוכחה נמוך: זכות כלשהי נחשבה שרירה וקיימת אם הועברו תשלומים בשלושים השנה הקודמות, והאיכרים היו צריכים להציג מסמכים כדי לְהָזֵם תביעות מהאדונים ולא להפך.

מ-5 ועד 11 בחודש הוציאה האספה שורה של צווים שסיכמו את החלטותיה והיוו מצע לעבודתה של הוועדה הפיאודלית. אלה היו: ביטול "הפיאודליזם"; ביטול חוקי ציד הציפורים; ביטול חוקי הציד, למעט אילו שנקבעו לביטחון הציבור; השהיית פעילות בתי המשפט; ביטול המעשרות לכמורה והקורווה; הסדרת שכירות הקרקע; הלאמת בתי המשפט; הסדרת כהונת הכמרים; ביטול פטורי המס; ביטול הטבות שניתנו לקורפורציות השונות; חיוב כל האזרחים בשירות אזרחי או צבאי; ניתוק הכמורה מחובותיה לאפיפיור; ביטול מספר חובות כנסיתיות; קביעת שכר מקסימום לפקידים; האספה, יחד עם המלך, תאשר קצבאות ומשכורות; יקבעו מדליה והמנון להנצחת המהפיכה; לואי השישה עשר, מלך צרפת הוכרז כמשחזר חירות צרפת; האספה תוצג בפני המלך, ותציג בפניו את הצווים וחשיבותם. בטקס יושר ההמנון להנצחת המהפיכה; האספה תחוקק חוקים הנובעים מהצווים.

ב-11 הכריזה על "ביטול מוחלט של הפאודליזם", מערכת שנותרו ממנה רק שרידים הרבה קודם. בקרב האיכרים התקבלו ההצהרות באהדה עצומה. רק מעטים טרחו לברר את הפרטים המדויקים של צווי אוגוסט, והרוב היה משוכנע שכל ההתחייבויות פקעו, כולל פרטים כמו האיסור להשתמש במתקנים מחוץ לאחוזה (Banalité) לצרכים כטחינת קמח, שלא נדונו כלל באספה. השקט הושב לזמן מה. כשנתחוור שההיטלים השונים צריכים להיפדות מידי האדונים ושייגבו כל זמן שלא יעשה כן – בינתיים, הרשויות החזירו לעצמן מידה מסוימת של שליטה ואכיפה – התחדשה ההתמרמרות ביתר שאת. מצפון לטולוז בלבד, נשרפו בראשית 1790 יותר ממאה בתי אחוזה. סירוב לשלם את ההיטלים השונים והתעצמות ההתפרעויות דחקו באספה הלאומית לבטל במרץ 1790 את ה-Banalité והגבלות אחרות ללא פיצוי. המהומות לא חדלו. רק ב-25 אוגוסט 1792, ערב מלחמה ומתוך הצורך לגייס את תמיכת האיכרים, הועברו תקנות שחיסלו את הסניוריאליזם כליל: נאסרו מסי יבול, האדונים נדרשו לספק מסמכים שיוכיחו את זכאותם לדרוש תשלומים שונים ובוטלה החזקה לפיה הונח מראש שאין אדמה ללא אדון. ב-17 ביולי 1793, בעיצומו של משבר קשה עוד יותר, הורתה הוועידה הלאומית על שריפת כל הרישומים הסניוריאליים וביטול כל הזכויות הנובעות מהם ללא פיצוי.

הצווים החליקו את הדרך לניסוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, אחד מהמסמכים היסודיים ביותר של המהפכה הצרפתית, המגדיר את הזכויות של כל יחיד ואת הזכויות הקולקטיביות של האומה. ההצהרה נתקבלה ב-26 באוגוסט 1789, על ידי האספה המכוננת הלאומית, כצעד ראשון לקראת כתיבת חוקה.

לקריאה נוספת

• Anthony Crubaugh,‏ Feudalism. בתוך: William Doyle (עורך), The Oxford Handbook of the Ancien Régime, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 219-233.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליל 4 באוגוסט 1789 בוויקישיתוף

• nuit du 4 août 1789 באנציקלופדיה לארוס
• nuit du 4 août 1789 באנציקלופדיה אוניברסליס