קאמי קלודל

קאמי אנסטסיה קנדל מריה ניקולה קלודל (בצרפתית: Camille Anastacia Kendall Maria Nicola Claudel; ‏ 8 בדצמבר 1864 פר-אן-טרדנואה, מחוז אן – 19 באוקטובר 1943 מונדוורג, מחוז ווקלוז) הייתה פסלת וציירת צרפתייה. אחותו הגדולה של המשורר והדיפלומט פול קלודל ומאהבתו, שותפתו לעבודה ו"מוזה" של הפסל אוגוסט רודן. הקריירה המטאורית שלה נקטעה בשל מחלת נפש ואשפוז פסיכיאטרי, במותה הייתה קלודל כמעט אלמונית. חצי-מאה לאחר מכן, ספר מאת אן דלבה עליה ("אישה אחת, קאמי קלודל") (1982) וסרט שהופק על חייה ("קאמי קלודל") (1988) השיבו אותה לתודעת הקהל הרחב. אמנות הפיסול שלה, בעלת צביון ריאליסטי ואקספרסיוניסטית מתקרבת לזו של האר נובו על ידי השימוש המתוחכם בעקומות ופיתולים.

קאמי קלודל
Camille Claudel

לידה	8 בדצמבר 1864 פר-אן-טרדנואה, צרפת
פטירה	19 באוקטובר 1943 (בגיל 78) צרפת של וישי
שם לידה	Camille Anastacia Kendall Maria Nicola Claudel
מקום קבורה	בית הקברות מונפאווה
מקום לימודים	אקדמיית קולארוסי
תחום יצירה	פיסול, ציור
זרם באמנות	אקספרסיוניזם, ריאליזם
הושפעה על ידי	אוגוסט רודן
יצירות ידועות	Paul Claudel at sixteen, The Little Châtelaine, Sakuntala (Claudel), La Vague by Camille Claudel, The Implorer, Chienne affamée, הנערה עם זר, הוואלס, בגרות, The Confidence
פרסים והוקרה	סלון (1888)
בן או בת זוג	אוגוסט רודן (1885–1893)
חתימה

ביוגרפיה

ילדות

פול קלודל בגיל 16, פסל מאת קאמי קלודל

קאמי קלודל נולדה ביישוב פר-אן-טרדנואה (Fère-en-Tardenois) כבתם של לואי פרוספר קלודל משכונאי ליד היישוב לה ברס La Bresse בהרי הווז', ושל לואיז-אתנאיז, לבית סירבו (Cerveaux), בתו של רופא ואחייניתו של כומר הכפר. בעקבות מות בנם הבכור שארל-אנרי, תינוק בן 16 ימים, הפכה קאמי לבכורה במשפחה. אחריה נולדו עוד שני ילדים: בת בשם לואיז (ילידת 1866) ובן, פול קלודל (יליד 1868). בהמשך עברה המשפחה להתגורר ביישוב וילנב-סיר-פר, כפר קטן קרוב לפר-אן-טרנואה, שבו בילתה קאמי קלודל את ילדותה. בנעוריה, בין השנים 1876–1879 ישבה המשפחה בנוז'אן-סיר-סן, במחוז אוב. שם עשתה קלודל את צעדיה הראשונים כאמנית ויצירותיה משכו את תשומת לבו של אלפרד בושה, פסל צעיר בן האזור שחי בפריז, העריך מאוד את כשרונה היוצא דופן ושיתף אותה בכך.

מסלולה האמנותי

קאמי קלודל וג'סי ליפסקומב עובדות בסטודיו של קלודל ברחוב נוטר-דאם-דה-שאן בפריז, 1887

התחלותיה

מגיל צעיר יצרה קלודל יצירות בחומר. היא זכתה בתמיכת אביה, שהתייעץ עם אלפרד בושה, אולם נאלצה לעמוד מול התנגדות חריפה מצד אמה, שעיסוק זה של הבת הוציא אותה מן הכלים. בשנים 1881-1879 גרו בני קלודל בוואסי, במחוז מארן עילית. קאמי קלודל שכנעה את משפחתה לעבור לגור בפריז על מנת להשתלם באמנות. היא עברה לפריז רק עם אמה ואחיה, בעוד האב נאלץ להישאר בוואסי בגלל מחויבויות מקצועיות. בשנים 1882–1886 גרו בני קלודל בשדרות מונפרנס בבית 135. קמיל קלודל נרשמה לאקדמיית קולארוסי. ב-1882 היא שכרה סטודיו ברחוב נוטר-דאם-דה-שאן (Notre-Dame-des-Champs) שבו ביקרו אצלה גם פסלות אחרות, רובן אנגליות. ביניהם ג'סי ליפסקומב, איתה קשרה ידידות אמיצה. תצלום מאת ויליאם אלבורן, בעלה של ג'סי, משנת 1887 מראה אותן עובדות בסטודיו.

ב-1882 פגשה קלודל מחדש את אלפרד בושה והפעם השתלמה אצלו בפריז. בושה הגיע לפריז על מנת להקים בה קומונת אמנים מסוג פאלאנסטר בשם לה רוּש או לה ריש La Ruche - כוורת. אולם זכייתו בפרס הסלון 6 חייבה אותו לנסוע לרומא ולגור בווילה מדיצ'י כדי לכבד את ההזמנות. הוא לא זכה מעולם בפרס רומא, אלא תמיד במקום השני ורק בעזרת פרנסתו מהזמנות ממסדיות - במיוחד מ-La Piété Filiale יכול היה להגשים את שאיפתו למסע זה. הוא ביקש מאוגוסט רודן להחליפו בקורס לפיסול שהעביר לקבוצה של צעירות. כך פגשה קלודל את רודן בשנת 1882 ובשנה לאחר מכן התקבלה לחניכות באטלייה של רודן במחסן השיש של המדינה ברחוב האוניברסיטה 182.

שנותיה עם רודן

יצירותיה הראשונות ביניהן - הלן הקשישה ופול בגיל 13 שהראתה קאמי קלודל למורה שלה רודן, הותירו עליו רושם עז. בערך בשנת 1884 הצטרפה לקבוצת חניכיו והשתתפה ביצירת כמה מפסליו של רודן, למשל בקבוצת הפסלים המרשימה שועי העיר קאלה. לפי האגדה קאמי קלודל הייתה אחראית על פיסול הידיים בעוד שג'סי ליפקומב - על פיסול הביגוד.

קאמי קלודל עם מצנפת פריגית

במהרה נוצרת כימיה בין רודן לחניכתו הגאונית, בעלת הכישרון המקורי והרצון האיתן. רודן העיד כי קלודל הפכה לחניכתו המצטיינת, ושהתייעץ איתה בכל דבר. למבקרים היה אומר:

"אני הראיתי לה איפה למצוא זהב, אבל הזהב טמון בה עצמה"

קלודל עצמה השפיעה על המורה שלה, ונתנה לו השראה למשל ב"אידול הנצחי", "הנשיקה" שאותה עיצבו יחדיו, וגם ב"שערי הגיהנום" שנותרה יצירה בלתי גמורה. אחריהן באו יצירות כמו "דנאידה" בעזרת החניך ז'אן אסקולא, ו-"Fugit Amor" (אהבה נמלטת) שהחניך שהשתתף ביצירתו אינו ידוע. הרומן בין רודן לקלודל נמשך כעשור. כשנפגשו חי רודן מזה עשרים שנה עם בת זוגו, המודל לשעבר רוז ברה (Rose Beuret) אותה הכיר ב-1864, שנת לידתה של קלודל. הוא לא התכוון לרגע לעזוב את רוז ברה ולבסוף נשא אותה לאשה בגיל 76, חדשים ספורים לפני מותו ב-1917. נסיבות אלה מסבירות את התפרצויות הקנאה האלימות של קלודל. הפילגש הבאה של רודן בשנים 1898–1905 הייתה תלמידה אחרת שלו, הפסלת הפולנייה סופי פוסטולסקה.

רודן, מוקסם על ידי פניה של קלודל, עיצב לה כמה פסלי דיוקן, כמו "קאמי עם שיער קצוץ", ״קאמי עם מצנפת פריגית", "מסכה של קאמי קלודל". אחרי פרידתם, השתמש בתווי פניה בדיוקנאות אלגוריים כמו "השחר" או "צרפת" בשנת 1899 המחזאי הנורווגי הנריק איבסן קיבל השראה מסיפור האהבה בין רודן לקאמי קלודל במחזה שלו "כשאנו המתים מתעוררים", הנחשב מעין צוואה של המחבר שבה הרהוריו על יצירה ואמנים. קלודל הציעה תכופות נישואים לרודן, אולם זה סירב לה.

קלודל - כמודל לרודן ולבושה

קאמי קלודל, שהייתה תלמידה, עוזרת, מאהבת ומוזה לאוגוסט רודן, שימשה לו גם כמודל למספר פסלים:"הדיוקן של קאמי קלודל" בברונזה, משנת 1884, "שחר" (Aurore) בשיש (1885), "קאמי עם כובע" (Camille au bonnet) בגבס, משנת 1885, "היי שלום" (Adieu) בגבס, משנת 1892, "המתאוששת" (La Convalescente) בשיש, משנת 1892, "המחשבה" (La Pensée) בשיש, משנת 1901, "צרפת" (1904) בברונזה. לפי פסלו של רודן "קאמי עם כובע" עוצבה יצירה של הנרי קרוס בשיטת pâte de verre משנת 1911. קלודל שימשה כמודל גם לאלפרד בושה בפסל "נערה קוראת" (Jeune fille lisant") משנת 1882 בגבס עם פטינה והקדשה עליו לאמנית.

התגבשות דרכה

בסביבות 1886 יצרה קלודל את הפסל "הנערה עם זר״ ("La Jeune Fille à la gerbe״) שהוכרזה מאוחר יותר, בשנת 2003, למורשת לאומית, והשפיע על רודן והתקרב לפסל המאוחר שלו, "גאלאטאה" באותה שנה, בעיצומו של קשר האהבה שלה עם רודן, התחילה קלודל לעצב במשך שנתיים שלמות פסל של זוג השרוי בלהט התשוקה "שקונטאלה". הפסל, שהוצג ב-1888 זיכתה את האמנית בהצלחה מסוימת בקרב קהל והמבקרים כאחד ובפרס הסלון. באותן השנים, בין 1886–1892 התגוררה קלודל בשדרת פונט רויאל 31. הפסלת עברה מאקספריסיביות נלהטת והבלעדית של הגוף העירום, כפי שבאה לידי ביטוי אצל רודן, אל ידע מקורי ושליטה בדינמיקה של הגוף המעידים על גאונות משלה. הגוף מכוסות אצלה יותר ויותר בביגוד המזכיר אר נובו. עוצמת כשרונה בא לידי ביטוי למשל ביצירת המופת שלה, הוואלס (La Valse). אולם האמנית לא הסתפקה בכך והחלה לחקור דרך חדשה, מקורית לחלוטין. כך בסקיצות שהראתה לאחיה פול, ביניהן Les Causeuses (נשים משוחחות). היא הייתה היחידה שהמציאה ביטוי פיסולי כה נדיר של האינטימיות. גישתה שאפה לתפוס את הרוח החיה של המחווה הפשוטה, בתוך העוצמה של הרגע. היא בחנה את הרגע המתחמק וניסתה לתפוס בו את כל המימד הטרגי. את הפסל "הוואלס" היא העניקה למלחין קלוד דביסי ששמר אותו בסטודיו שלו כל שנות חייו. הועלתה לא פעם האפשרות של קשר רומנטי בין השניים.

קלודל הייתה עסוקה לדברי מכריה בחיפוש המנגינה של הגוף המתנועע. עוצמת הרגע של הקשר בין גבר לאישה והתנועה הייחודית של הגוף שלא תחזור שוב לעולם בדיוק בצורה הנראית ברגע זה. היא הייתה כה מקורית ומיוחדת, (לדוגמה: הוואלס)  וזה ניכר גם בתשומת הלב לפרטים שוליים כביכול ובדקויות השפה העיצובית המעודנת שפיתחה, כפי שמופיעה ברישומי ההכנה המקדימים של פסליה. למעשה, היא המציאה ביטוי פיסולי ייחודי המבטא את  שאיפתה "לתפוס את הרגע" את הרוח החיה של מחווה אנושית, תנועה של אדם כלפי חברו. ותמיד בהקשר של יחסי אנוש מורכבים. לעיתים בקשר שבין גבר לאהובתו, או אופיים של קשרים הנוצרים בין בני אדם הפועלים  כקבוצה. השאלה בה התמקדה היתה, מהות היחסים בין בני אדם. היא יצרה גם לא מעט דיוקנאות ייחודיים של בני משפחתה וידידיה והייתה בדילמה לא פשוטה בגלל הקשר הרומנטי שלה עם רודין המפורסם והכריזמטי מחד, והצורך שלה להיות אמנית עצמאית. בשנים 1882–1905 פיסלה קלודל מעל עשרים דיוקנאות, ביניהם אנשים קרובים, כמו אחיה פול קלודל, אחותה לואיז, או רודן עצמו.

קלודל הייתה פורצת דרך, בעלת מזג אופייני למה זה בעצם אומר להיות אמן, נאבקת בעולם של גברים על זכותה וההכרה בה כאמנית, היא אף הפכה לסמל במאבק של נשים על מעמדן בחברה. מבקרי אמנות כתבו שקלודל הייתה הפסלת אשה היחידה שעל מצחה היה סימן של גאונות והציירת המפורסמת היחידה במאה השנים של תקופתה וכי לסגנונה הייתה השפעה על האמנות והיא שינתה אותה, יותר מאשר רבים מעמיתיה הגברים. לאחר שרודין ראה את עבודתה "עידן הבגרות The Age of Maturity" לראשונה, בשנת 1899, הוא הגיב בהלם ובכעס והפסיק בבת אחת את תמיכתו בקלודל.

כשרודן התחיל לנסוע באופן סדיר לטור (אנדר ולואר) בקשר לאנדרטה שהוזמנה בנוגע לסופר אונורה דה בלזק, הוא צירף לאחד הביקורים ב-1891 גם את קלודל והם שהו יחד בטירת ל'אילט״. (L'Islette). טירה זו שימשה אז מפלט דיסקרטי ושליו לאהבתם המאושרת. קלודל תכננה באותם ימים פסל דיוקן לנכדתו של בעל הטירה - "בעלת הארמון הקטנה" (La Petite Châtelaine) - אותו גמרה ב-1896. שלוש עונות הקיץ שבילתה קלודל בטירה זו סימנו ציון דרך בחייה כאמנית. רודן נפרד ממנה בהדרגה וקלודל הרגישה קרועה בין תשוקתה לקשר איתו לבין צימאונה לעצמאות אמנותית. הזוג נפרד ב-1892. אחרי רומן בן עשור עם קלודל, החליט רודן להישאר לצידה של רוז ברה. עם זאת הוא ניסה להמשיך לקדם את יצירותיה של קלודל, ללא הצלחה מרובה, כשהיא ממשיכה להיפגע מצילו הענק.

השערות לגבי ילדיה

לפי סרז' ז'ראר לקלודל ולרודן נולדו שני ילדים - אחד מהם אוגוסט - שלא הוכרו על ידי רודן. במהלך הרומן בין שני האמנים עברה קלודל מספר הפלות. לפי נכדתה רן-מארי-פארי, לזוג המאהבים נולדו ארבעה ילדים ועל אחד ממקורביו של רודן הוטלה המשימה לסדר את קצבתם של שניים מהם. ההשערה לגבי שני הילדים אושרה גם ביומנו של ז'האן ריקטוס. המידע סופק לו על ידי מרסל דלטי, מזכירתו של רודן.

אחרי הפרידה מרודן

פרסאוס וגרוגונה - פסל של קאמי קלודל, העבודה בגבס נעשתה על ידי הפסל פרנסואה פופמון שעבדה איתה. כיום - במויזאון La Piscine ביישוב רובה Roubaix

קאמי קלודל מפסלת את " ורטומנוס ופומונה" בשנת 1903

אוטל דה ז'אסו, הבית בקה דה בורבון 19 שבו חיה קאמי קלודל משנת 1899 ועד אשפוזה בשנת 1913

הפסל "עידן הבגרות" משנת 1889 הוא סוג של אלגוריה כפולה על ימי אהבתם של שני האמנים ועל סיומה. הוא אכן מתאר גבר בוגר הנוטש נעוריו המתחננים כדי לפנות אל הזקנה, אף אל המוות. האמנית היא עצמה התגלמות הנעורים (הייתה בשנות העשרים לחייה בזמן הפרידה), בעוד רודן היה הגבר הבוגר שבחר להישאר עם זוגתו, רוז ברה, התגלמות הזקנה, שבה הפסלת מקנאה.

"עידן הבגרות" מסמנת ציון דרך בקריירה של קאמי קלודל:היא נמצאה אז בשיא שליטתה על כישוריה וזכתה לתחילה של הכרה פומבית, אמנם אם לא ענתה מספיק לשאיפותיה המוצדקות

בשנת 1893 כבר הציגה האמנית את הזקנה בפסל "קלותו",

תמונה נוראית של הזקנה ושל הזמן החולף המשקפת את הטלטלות הרגשיות שעינו את קלודל; גם זאת רומזת לרוז ברה

היצירה מוצגת בגרסתה בגבס בחברה הלאומית לאמנויות וב-1899, בגרסת השיש שלה באתר המוזיאון רודן. ב-1893 השתתפה קלודל במשלחת האמניות הצרפתיות שהציגה בביתן האשה בתערוכה העולמית של שיקגו

בשנים 1893–1905 ניסתה קאמי קלודל להשתחרר מהשפעת אמנותו של רודן, בסדרה שהיא כינתה "סקיצות לפי טבע" שלקחה השראה מחיי היום-יום והאמנות היפניים, עם אנשים נמוכים וחמרים שונים. עם סדרה נמנו "נשים משוחחות" (Les Causeuses) (1895) ו"הגל" (La Vague) (1897). מצדו, החל משנת 1895 חידש רודן את עבודתו לפי דגם פניה של קלודל, כשפנה שוב אל דיוקנאות מאהבתו משנות ה-1880 על מנת "לעדן" אותם, תוך שימוש בתווי פניה, בפסלי דיוקן אלגוריים כמו "השחר" (L Aurore) או "צרפת". (La France). פסלים אלה אישיים מאוד ופרט ל"צרפת" הוצגו מעט בעת חייו. מתוך פסלים אלה ב-1895 מכר אנטואן בורדל, באותם ימים שוליה של רודן, פסל שיש של La petite Châtelaine ("הגבירה הקטנה") תמורת 2500 פרנק. ב-1897 הוצאת גופיל פרסמה אלבום ראשון של 129 תחריטים של רודן, עפ פתח-דבר מאת אוקטב מירבו ועם דיוקן של רודן מאת קאמי קלוד כציור שער.

ב-1897 פגשה קלודל את הרוזנת ארתור דה מגרה שהזמניה אצלה יצירות, דבר שאיפשר, סוף-סוף, לאמנית להיות עצמאית כלכלית ונפשית, אחרי התלות ברודן ויחסיה המקצועיים או אמנותיים איתו. בין השאר, הזמינה הרוזנת אצל קלודל פסל שלה בשיש, פרוטומה של בנה כריסטיאן, ועותק בשיש של "פרסאוס וגורגונה". אולם ב-1905 פרצה בין שתי הנשים מריבה, ללא ספק בגלל אי-יציבותה הנפשית של קאמי קלודל, שהפסידה באופן זה את הקשר עם מעסיקתה העשירה. קלודל חיה ועבדה באותה תקופה - בשנים 1899–1913 - בסטודיו החדש שלה ב"אוטל דה ז'אסו" (hôtel de Jassaud) ברציף קה דה בורבון, על איל סן לואי, כפי שמזכירה זאת לוח זיכרון שהוצבה על בניין. עבדה לבד וחיה חיי דלות כלכלית. רודן, שהיא כינתה אותו "המרחרח" (La Fouine), ניסה לשווא יחד עם המבקר גוסטב ז'ופרואה למצוא לה הזמנות ציבוריות ואף שילם את דמי השכירות שלה בשנת 1904. היא הכירה את סוחר האמנות אז'ן בלו (Blot) שהפך במהרה לסוכן שלה. בשנים 1905–1908 הזמין אצלה סדרות בברונזה של כמה מפסליה ביניהם - "המתחננת" (L'Implorante)', ארגן לה שלוש תערוכות וניסה להשיג בשבילה סיוע מהמדינה. תמונת היצירה L'abandon - הכניעה או "שקונטאלה") איירה מאמר של גוסטב כאהן "האמנות והיפה" ב"Études artistiques illustrées" לצד יצירות של פיקס-מאסו.

קאמי קלודל המשיכה לעבוד אך על אף כל מאמצי מעריציה, כולל התגייסותו של מירבו שהכריז שלוש פעמים על גאונותה בעיתונים, לא זכתה למשך שנים רבות לקבל שום הזמנה ממוסדות המדינה. היא התגרתה אמנם במוסר הסקסיסטי של עולם האמנות בתקופה כשפיסלה עירום באותה חופשיות כפי שעשו אמנים גברים. מצד שני היא עצמה החזיקה בדעות שמרניות, נגד דרייפוס ונגד הרפובליקה. לבסוף קיבלה הזמנה ממשלתית לפסל של אשה בודדה ונוטה למות, "ניובה פצועה", אותו השלים ב-1907. המדינה קנתה גם עותק בברונזה של שקונטאלה. בכמה צילומים באותן השנים הופיעה האמנית עם פנים נפולים ותווים עבים, כשבאחד מהם נראתה חותמת על פסל השיש "ורטומנוס ופומונה".

החל משנת 1905 נרדפה הפסלת מחשבות טורדניות ופאראנואידיות. הייתה משוכנעת שרודן הוא הסיבה לכל כישלונותיה. השראתה ירדה, עשתה מאמצים רבים לפסל ולגמר יצירות שהיו ברוב המקרים ואריאציות של פסליה הקודמים. התחילה לחיות חיי הסתגרות בדירתה ובסטודיו שלה באוטל דה ז'אסו, בלי לקבל אף אחד. כתבה בעצמה:"ביתי הפך למבצר:שרשראות, משיקולי, מלכודות מאחורי כל הדלתות מעידים כמה אמון יש לי באנושות" ב-1909 כתב אחיה פול קלודל ביומנו:" בפריז, קאמי השתגעה. נייר הקירות נקרע ברצועות ארוכות, יש רק כורסה אחת, שבורה ומפורקת, טינופת נוראית. היא, ענקית, ועם פנים מלוכלכים, מדברת ללא הרף, בקול חד-גוני ומתכתי" ב-1910 הוצף הסטודיו שלה במי הנהר שעלה על גדותיו. ב-1912 הרסה את יצירותיה. כתבה ש"שברה את כל דגמי הגבס ושרפה את כל מה שרק יכלה כדי להתנקם באויביה, שכניה התלוננו אצל אחיה ומשפחתו: מי זאת הדמות השחופה והחשדנית הזאת אותה רואים יוצאת כל בוקר לאגור שיירות מזון?

האשפוז הפסיכיאטרי בשלושים שנותיה האחרונות

עניין האשפוז

קאמי קלודל שקעה במהרה בחיים עלובים של בדידות ופרנויה בפברואר 1913 כתב אחיה פול :יש לי אותו המזג כמו לאחותי, אם כי קצת יותר רך וחולמני, וללא חסד האלהים, סיפורי יכול היה ללא ספק כמו שלה, אם לא יותר גרוע". לפי בקשת אמה ואחיה פול, נלקחה האמנית לבית מחסה פסיכיאטרי. אביה היה משענתה היחידה. גם בזקנתו תמיד ניסה להגן עליה מפני אשתו. אחרי מות אביה, כשהיא בת 48, ב־2 במרץ 1913 הדברים לקחו תאוצה. היא לא נכחה בלוויית אביה. מיוזמת אחיה פול, המשפחה ביקשה את אשפוזה. האם, בת 73, חתמה על בקשה לאשפוז מרצון. קלודל אובחנה על ידי רופאיה, טריאל (Truelle) וברוקר (Broquère), עם "דמנציה פאראנואידית" עם מחשבות שוא שיטתיות של רדיפה מבוססות בעיקר על פירושי שוא ופבולציות. הם שאלו את עצמם לגבי הסיבות האפשריות: תת-תזונה, אלכוהוליזם, תסמונת קורסקוב. במכתב שלו מ-7 במרץ 1913 ד"ר מישו כתב: "אני החתום מטה, ד"ר מישו, מאשר כי העלמה קאמי קלודל נגועה בליקויים שכליים רציניים מאוד, לובשת בגדים עלובים, היא מלוכלכת לחלוטין, ודאי אינה מתרחצת אף פעם.... היא מבלה את חייה בהסתגרות מוחלטת בדירתה, ללא אוויר צח; מזה מספר חדשים אינה יוצאת כלל לאור היום ולעיתים רחוקות עושה כמה גיחות ליליות החוצה. לפי מכתביה היא עדיין חיה באימת "כנופייתו של רודן" או "כנופייתו של גסטון שנג", קבוצת עוזרים וחניכים של רודן, שהשתתפו בעבר בסלון לאמנויות יפות, וששמתי לב שאכלסו את מחשבות הרדיפה שלה עוד מזה 7–8 שנים, מצבה כעת הוא כבר מסוכן בגלל ההזנחה ולפעמים חוסר המזון, והוא מסוכן גם לשכניה. קיים הכרח לאשפז אותה במוסד (maison de santé)

ב-10 במרץ נקלחה קלודל למוסד בוויל-אווראר (Ville-Évrard), מחוז סן-סן דני. משפחתה ביקשה לשים מגבלות על הבקורים אצלה ועל התכתבויותיה. היא נשארה מאושפזת שלושים שנה עד יום מותה. קלודל כתבה לבן דוד שלה, שארל טיירי: יפה השתלם כל כך הרבה עמל וכישרון כדי לזכות בגמול כזה. תמיד ללא פרוטה בכיס, מעונה בכל דרך, כל חיי. מנושלת מכל שגרמה לי שמחת חיים ובנוסף לכל לסיים את חיי כאן. הסטודיו שלה בקה בורבון נסגר על ידי המשפחה. מה שנשאר בו נהרס.

בחדשים שלאחר אשפוזה, הוקיעו מעריצי האמנית את המעשה, שהוצג על ידיהם כ"פשע קלריקלי". ב-19 בספטמבר 1913 פרסם העיתון "L' Avenir de l'Aisne" דעות נגד היחס כלפיה: "בעיצומה של עבודה, כשהיא במלוא הכישרון ובמלוא כשריה השכליים, הגיעו אליה אנשים, השליכו אותה לרכב על אף מחאותיה הזועמות, ומאז נכלאה האמנית הדגולה בבית משוגעים". הועלה בתקשורת מסע מחאה נגד סגירתה, תוך כדי האשמות במיוחד נגד משפחתה על כך שרצו להיפטר ממנה. הכותבים דרשו ביטול חוק חולי הנפש מ-30 ביוני 1838.

רודן שהזדעזע, ניסה לשפר במשהו את גורלה, אבל ללא הצלחה יתרה. אחרי שהקדיש ב-1914 ליצירותיה אולם תערוכה באוטל בירון (כיום מוזיאון רודן, הוא נפטר בנובמבר 1917. )

המוסד מונדוורג-לה-רוז במונפאווה - השער הראשי - בשנת 1910

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובתי החולים הופקעו לטובת הצבא. אחרי שהייה קצרה בבית המחסה אנגיין, הועברה קאמי קלודל, ב-12 בפברואר 1915 למוסד לחולי נפש מונדוורג שבמונפאווה, במחוז ווקליז, שבו נותרה עד יומה האחרון. במצוקתה לא פיסלה יותר ולא קיבלה אף פעם ביקורים לא מאמה, שנפטרה בשנת 1929, ולא מאחותה. רק אחיה, פול קלודל, ביקר אצלה בתוך שלושים שנה שתים עשרה פעמים.

ב-1919 נראה מצבה כי משתפר, אבל במכתביה אל מנהל המוסד התנגדה אמה בחירוף נפש לכל אפשרות של יציאה משם. קלודל עצמה כתבה מכתבים רבים לאחיה ולאמה, בהם התלוננה על תנאי האשפוז. כתשובה קיבלה משלוחי אוכל וחפצים שונים. ידידתה הפסלת ג'סי ליפסקום ביקרה אצלה פעמיים עם בעלה, ויליאם אלבורן, במאי 1924 ובדצמבר 1929. צילום שלה על ידי אלבורן, כשהיא בת 65, ויושבת על כיסא בעת ביקורם האחרון, נשאר עדות ראייה יחידה לתקופה הימצאותה במוסד.

ב-25 בפברואר 1917 שלחה קאמי קלודל מכתב זה לד"ר מישו ממקום הסגרה במונדוורג :

אתה נזכר אולי בלקוחה והשכנה שלך לשעבר, עלמת קלודל, שנחטפה מביתה ב-13 במרץ 1913? למעשה זה קרה ב-10 במרץ, והיא הוסעה למוסדות לחולי נפש שמהם לא תצא אולי לעולם. זה כבר חמש שנים, יותר נכון שש, מאז שאני עוברת עינוי נורא זה, הסיעו אותי בהתחלה למוסד בוויל-אווראר, אחר כך, משם לזה של מונדוורג על יד מונפאווה, במחוז ווקליז. מיותר לתאר לך את כל הסבל שעברתי. כתבתי לאחרונה לאדון אדאן, עורך דין, שעליו המלצת לי בנדיבותך, ושהגן בעבר על ענייני בהצלחה; אני מבקשת שייקח שוב בידיו את ענייני. אולם בנסיבות אלה, היו עוזרות לי עצותיך הטובות, מכיוון שאתה אד בעל ניסיון רב וכדוקטור ברפואה, מאוד מעודכן לגבי. אני מבקשת שתשחח עם אדון אדאן ושתחשבו מה אתם יכולים לעשות בעדי. מצד משפחתי אין מה לעשות: בהשפעת אנשים רעים, אמי, אחי ואחותי אינם שומעים אלא את ההשמצות שהושלכו עליו. מוכיחים אותי (או, פשע בלתי נסלח!) על שחייתי לבד, שביליתי את ימי עם חתולים, ושיש לי שגעון רדיפה! על סמך האשמות אלה אני כלואה מזה חמש שנים וחצי כמו פושעת, ללא חופש, ללא אוכל, ללא חימום, וללא הנוחויות הבסיסיות ביותר. הסברתי לאדון אדאן במכתב ארוך על כל המניעים האחרים שתרמו לכליאתי, אני מבקשת שתקרא בתשמות לב, על מנת שתגלה את כל מה שעומד מתחת לפרשה הזאת.

אולי, כדוקטור לרפואה, תוכל להשתמש בכוח השפעתך לטובתי. מכל מקום, אם לא רוצים לשחרר אותי מיד, הייתי מעדיפה לעבור לבית החולים סלפטרייר או סנט אן או בבית חולים רגיל, שבו תוכל לבקר אצלי ולבחון את מצב בריאותי. כאן משלמים עבורי 150 פרנק לחודש וצריך לראות לאיזה טיפול אני זוכה, קרובי משפחתי אינם מתעניינים בי ואינם משיבים לתלונותי אלא באלם מוחלט, וכך עושים איתי מה שרוצים. זה איום להיות נטושה בצורה כזאת, אינני יכולה יותר לסבול את המצוקה שנפלה עלי לבסוף, אני מקווה שתוכל לעשות משהו בשבילי, ובוודאי, אם תהיינה לך הוצאות כלשהן להוציא על כך, אני מבקשת לרשום אותן ואחזיר לך אותן במלואן.

אני מקווה שלא עברת מצוקות כלשהן בעקבות המלחמה המקוללת הנוכחית, שבנך לא היה צריך לסבול בחפירות ושגברת מישו ושתי בנותיכם הן בריאות ושלמות. יש לי עוד בקשה אחת נוספת, אליך, אם תבקר אצל משפחת מרקלן, תספר לכולם מה שעבר עלי

מותה

הקנוטף לזכר קאמי קלודל שהוצב בשנת 2008 בבית הקברות במונפאווה

קאמי קלודל נפטרה בגיל 78 במוסד במונפאווה ב-19 באוקטובר 1943 בשעה 2 לפנות בוקר, ככל הנראה מאירוע מוחי. באותה תקופה סבלה מתת-תזונה בגלל תנאי אספקת האוכל לחוסי המוסד. חודשיים לפני מותה, מסר מנהל המוסד לאחיה, פול קלודל: "המשוגעים שלי מתים ממש מרעב: 800 מתוך 2000". כבר באוגוסט 1942 הוא כתב לפול קלודל שמצבה הכללי של אחותו הידרדר באופן חד מאז הנהגת המגבלות שפגעו קשות בפסיכופתים. אחותך הוגבלה למיטה בגלל בצקת בקרסוליים הקשורה לחסך ולחוסר האיזון התזונתי". לפי מקס לאפון בשנים 1940–1944 40,000 מאושפזים מתו מרעב במוסדות הפסיכיאטריים בצרפת.

האמנית הובאה לקבורה ימים אחדים אחרי מותה, בבית הקברות של מופאווה, בחלקת חולי הנפש. בלווייה השתתפו רק צוות בית החולים; לא הגיעו בני משפחה, כולל אחיה פול קלודל. בהמשך עצמותיה הועברו לבית עצמות שלא הוגשה דרישה לגביהם על ידי משפחות. אחרי שנת 2008 מיוזמת בת אחייניתה, רן-מארי פארי, הוקם במקום קנוטף "על מנת לתקן את ההשכחה מצד משפחת קלודל ומקורביה".

יצירותיה וזכרה

התקבלות יצירותיה אחרי האשפוז ואחרי מותה

על אף אשפוזה המשיכו יצירותיה של קלודל לזכות בהערכת והוצגו לאורך שנות 1930 על ידי אספני אמנות בתערוכות קיבוציות ובסלונים לאמנות, במיוחד אלו שאורגנו על ידי איגוד הציירות והפסלות, ואחר כך על ידי איגוד האמניות המודרניות. בשנת 1934 אורנגה רטרוספקטיבה על מפעל חייה, שבה הוצגו פסלים כמו "הנטישה", פול קלודל בגיל 18", "הוואלס", "התחינה" עדים סיפרו שפול קלודל שהיה בינתיים לשגריר, נזעם כשנודע לו על הצגת היצירות, כי לא רצה שיידעו שיש לו אחות חולת נפש מאושפזת.Les Femmes artistes dans les אנדרה סלמון במאמר בקורת אמנות ציין את ההנאה שבה גילה את יצירותיה של קלודל בתערוכת האמניות המודרניות, תוך הערה שמדובר ב"פסלת שמגיעה לה יותר הוקרה מזו שהיא זוכה לה" בשנת 1951 ארגן מוזיאון רודן "תערוכת קאמי קלודל" שכללה 40 פסלים, באולם מיוחד במוזיאון. ב-1956 הקדיש אנרי אסלן שני ערבים בתחנת הרדיו של צרפת בכותרת "חייה הכואבים של קאמי קלודל, פסלת" בשנים 1960 ו-1970 פסליה הוצגו באופן קבוע בתערוכות קיבוציות מוקדשות לרודן, לפול קלודל או לאמנות הצרפתית. החל משנות ה-1990 תוך כדי עלייה במגמה לגילוי מחדש של הנשים האמניות, אורגנו תערוכות ביפן, אחר כך בצרפת, עם חניכת המוזיאון אורסה שהוקדש לאמנים מהמאה ה-19. כפי שצוין בעטיפת הקטלוג - Catalogue raisonne של אן ריוויאר, ברונו גודישון ודניאל גנסיה - "מזה 15 שנה נוכחת קאמי קלודל בכל מקום בזירת האמנות"

"הספר "אישה אחת, קאמי קלודל" (1982)

בשנת 1982 פורסם בהוצאה לאור "פרס דה לה רנסאנס" (Presses de la Renaissance) ספרה של אן דלבה (Anne Delbée) "אישה אחת, קאמי קלודל". הספר תורגם גם לשפה העברית על ידי ישראל מרשן ופורסם ב-1989 בהוצאת אור-עם. בצרפת זכה הספר בשנת 1983 ב"דראן פרי של הקוראות" של המגזין "אל" והפך לרב-מכר שתורגם לעשרים שפות וחשף בפני הקהל הרחב את שמה ויצירתה של קאמי קלודל. משפחת קלודל מחתה נגד התיאור והתזות שפיתחה המחברת, אן דלבה, שהכחישה את מחלתה הנפשית של האמנית.

יצירותיה של קאמי קלודל

בשנת 1996 פרסמו אן ריווייר, ברונו גודישון ודניאל גנאסיה קטלוג מקיף (Catalogue raisonné) של יצירותיה של קאמי קלודל שכלל 99 יצירות - פסלים ורישומים מתוך 131 יצירות. רן-מארי פארי סרקה 67 יצירות שנוצרו בין השנים 1879–1906, בלי לספור הפיתוחים וגינויי הגרסה השונים, שהיו מעלים את מספרן ל-110 ושעוצבו עד שנת 1910. קיימות למשל שבע גרסאות של "הוואלס"', לרבות גרסאות מכלי חרס (grès) ועשר של הפסל פרוטומה של "La Petite Châtelaine" בעיקר עם שינויי תספורת. היא גילתה וסרקה 21 רישומים או ציורים של האמנית. יצירות ברונזה מקוריות של קאמי קלודל עוצבו על ידי בתי יציקה גריה, סיו-דקוביל, רידייה, תיאבו, פימייה וגאוויניו, קונברסה, קרווייאן, בלו, לפני שנת 1910.

אחרי 1984 הופיעו בשוק יציקות בברונזה שעוררו מחלוקות משפטיות רבות לגבי האותטניות שלהן ולגבי הפרות זכויות היוצרים. החל מ-1 בינואר 2014 הפכו יצירותיה של קלודל לקנין רוחני ציבורי.

שימור יצירותיה

מקומות האחסון העיקריים של יצירות קאמי קלודל, לפי רשימה שנערכה על ידי רן-מארי פארי הם כדלקמן:

המוזיאון קאמי קלודל (2017)

בשנת 26 במרץ 2017 נפתח המוזיאון קאמי קלודל בכפר נוז'אן-סיר-סן במחוז אוב, שבו בילתה האמנית את התבגרותה ושבו פגשה את אלפרד בושה. המוזיאון התצטרף למוזיאון שהוקם ביישוב בשנת 1902 על ידי הפסלים פול דיבואה (1905-1829) ואלפרד בושה (1934-1850). נאספו בו האופסים שנאספו על ידי האחיינית רבתא של האמנית, רן-מארי פארי ועל ידי פיליפ קרסאן שנרכשו על ידי מועצת היישוב בשנת 2008, כמו כן חפצי אמנות שנרכשו בעזרת קרן המורשת ובנדיבות מצנטים. בסך הכול מצויות בו 50 יצירות, והוא המאגר החשוב ביותר בעולם של יצירותיה. המוזיאון כולל אודיטוריום בעל 120 מושבים. הוא נועד להכיל אוסף של 400 פסלים, מתוכם 50 מאת קלודל. בין היצירות המוצגות במוזיאון - פרסאוס וגורגונה, הפסל המונומנטלי היחיד בשיש שיצרה קלודל ושנרכש בשנת 2008 תמורת 950,000 יורו ושהוצג קודם לכן במוזיאון פול דיבואה-אלפרד בושה ביישוב.

דמותה במדיה האמנותית

ספרות

• 1982 - אן דלבה (Anne Delbée) - הרומן הביוגרפי Une femme "אישה" ("שם המשפחה:קלודל, שם:קאמי, מקצוע:פסל")

- זכה ב-1983 בפרס הגדול של קאורות המגזין הצרפתי Elle. הספר הפך לרב-מכר ותורגם במעל עשרים שפות, ויידעה את הקהל הרחב לגבי שמה ויצירתה של הפסלת. משפחת קלודל התקוממה נגד התיאור והתיאוריות של המחברת ששללה את שגעונה של קאמי קלודל

• 2004 - מישל דבורד - הרומן La Robe bleue (השמלה הכחולה)
• 2006 - Camille et Paul - La passion Claudel, רומן מאת דומיניק בונא (Dominique Bona)
• 2007 - קלוד פרז - L'Ombre double, (הצל הכפול), רומן

תורגם לעברית: אחים לתשוקה - קאמי ופול קלודל, דומיניק בונא, תרגום: רמה איילון, הוצאת ספרית מעריב, 2009

• 2009 - פוראנס דה לה גריווייר - "היד של רודן" (La Main de Rodin), רומן
• 2013 - מרי סלייה (Marie Sellier) - Coeur de pierre (לב מאבן - קאמי קלודל ורודן), רומן
• 2016 - קולקטיב (בתיאום סילבי אנדרה - Andreu) - "קאמי היקרה. 18 מכתבים אל לקאמי קלודל"
• 2019 - ז'רלדין ז'פרואה - (Géraldine Jeffroy ) - קיץ באילט (Un été à l'Islette) רומן
• 2019 - מוד סמבווי - העלמה סי (Mademoiselle C)

תיאטרון

• 1981 - המחזה "אשה, קאמי קלודל" מאת אן דלבה וז'אן פאיאר, הוצג בבימויה של אן דלבה בתיאטר דו שודרון,
• 1995 - המחזה בשתי מערכות "קאמי" מאת דאצ'ה מראיני
• 2007 - פאולה פרנטלי - קאמי קלודל (L'idolo eterno - האלה הנצחית)
• 2017 - לרגל מאה שנה למותו של רודן הוצג בלבוב המחזה של הסופרת האוקראינית אולגה קיס "רודן שלי",על אהבתם של רודן וקאמי קלודל.

• מרץ 2017 - Moi (אני) - מונולוג מאת קלרה פאזטי שנכתב בהשארה חופשית מהתכתבותה של קאמי קלודל - הוצג בתיאטרון "אופנג'וב" בוארזה

• 2018 - המופע " שארל גונזלס הופך לקאמי קלודל" הוצג לראשונה ב-2004, אחר כך ב-2018 בתיאטר דה פוש - מונפרנאס

• החל מ-2018 - "המחזה - מונולוג "העלמה סי" (Mademoiselle C) כתוב ומבוצע על ידי מוד סמבווי (Maude Sambuis) בתיאטרון "אסאיון" בפריז
• 22 ביולי 2019 ורה ג'אגוני - המונולוג "קאמי קלודל" שנכלל במחזה Les Dames-Femmes Fatales (הגברות - נשים פטליות), (מופע על האמנות באהבה ועל האהבה באמנות)

הוצג בפסטיבל ורסיליאנה, מאינה די פייטרסנטה

קומיקס

• 2012 - אריק ליברז' וונסאן גראווה (Éric Liberge ו-Vincent Gravé) - "קאמי קלודל"

בקולנוע

לדמותה של קאמי קלודל הוקדשו הסרטים:

• 1988 - קאמי קלודל בבימוי ברונו נויטן, לפי ספרה של רן-מארי פארי. בתפקיד הראשי של קלודל שיחקה איזבל אג'אני ובתפקיד רודן - ז'ראר דפארדיה

הסרט ציין שלב חשוב בתהליך הגילוי מחדש וטיהור שמה של האמנית שהתחיל בשנות ה-1980. הוא זכה בחמשה פרסי סזאר, לקבות על הסרט הטוב של השנה ובתי מועמדויות לפרס אוסקר בקטגוריה "השחקנית הטובה ביותר" ו" הסרט הטוב יותר בשפה זרה" על משחקה קיבלה איזבל אג'אני גם את פרס פסטיבל הקולנוע של ברלין.

• 2011 - קאמי - סרט קצר ספרדי, יצירה של כרמה פוצ'ה וחאימה גרסיה. את קאמי קלודל גילמה מרסה מונטלה

• 2013 - קאמי קלודל, 1915 סרט ארוך, בבימוי ברונו דימון, שהוצג בבכורה בפסטיבל הקולנוע של ברלין ובו שיחקה בתפקיד הגיבורה הראשית השחקנית ז'ולייט בינוש
• 2017 - דמותה מופיעה גם בסרט "רודן" בבימוי ז'אק דואיון. בתפקיד קאמי קלודל שיחקה איזיה איז'לן

במוזיקה

• 2016 - השיר "Les Marteaux de Camille" (הפָּטישׁים של קאמי) לחן מאת ורוניק פסטל, מלים מאת פיליפ נורו, בוצע על ידי ורוניק פסטל באלבום Faire Autrement EPM

במחול

• 2000 - הבלט הלאומי של מרסיי הציג את יצירתו של הכוריאוגרפית הצרפתייה מרי-קלוד פייטרגאלה - הבלט "סקונטלה" שקיבל השראה מפסלה ( שכונה מאוחר יותר"ורטומונוס ופומונה") של קאמי קלודל.
• 2011 - קאמי קלודל, יחד עם רוז ברה הייתה אחת הגיבורות הראשיות של הבלט "רודן", יצירת הכוריאוגרף הרוסי בוריס אייפמן.

לקריאה נוספת

• Odile Ayral-Clause, Camille Claudel: sa vie, Paris, Hazan, 2008.
• Dominique Bona, Camille et Paul : la passion Claudel, Paris, Grasset, 2006 ISBN|2246706610.
• Jacques Cassar, Dossier Camille Claudel, (lettres, documents, articles de presse parus à son époque), Paris, Librairie Séguier/Archimbaud, 1987.
• C. Claudel Fondation Pierre Gianadda Martigny (Suisse) עמ'=167 - עוצרת התערוכה:ניקול ברבייה (Nicole Barbier) (16 בנובמבר 1990 – 24 בפברואר 1991).
• Michèle Desbordes, La robe bleue, Éditions Verdier, 2004
• Michel Deveaux, Camille Claudel à Montdevergues, L'Harmattan, 2012.
• Pablo Jimenez Burillo et coll., Camille Claudel 1864-1943, Paris, Gallimard, 2008.
• .
• Ingrid Goddeeris, « D'une découverte à l'autre : la précieuse collection d'autographes de Léon Gauchez et les 36 lettres inédites de Camille Claudel », in In monte artium, n°|5 : tiré à par, 2012.
• Florence de la Guérivière, La main de Rodin, (roman), Paris, Séguier, 2009.
• Antoinette Lenormand-Romain, Camille Claudel et Rodin: la rencontre de deux destins, Paris, Hazan, 2005.
• Véronique Mattiussi, Mireille Rosambert-Tissier, Camille Claudel, itinéraire d'une insoumise. Idées reçues sur la femme et l'artiste, Éditions Le Cavalier Bleu, 2014
• Jean-Paul Morel, Camille Claudel. Une mise au tombeau, Bruxelles, Les Impressions Nouvelles, 2009 ISBN|9782874490743.
• Claude Pérez, L'Ombre double, Montpellier, Fata Morgana, 2007.
• Hélène Pinet et Reine-Marie Paris, Camille Claudel, le génie est comme un miroir, Paris, Gallimard, 2003.
• Reine-Marie Paris, Camille Claudel, 1864-1943, Paris, Gallimard, 1984 ISBN|2-07-011075-3
• Reine-Marie Paris, Chère Camille Claudel, éditions Economica 2012, ISBN|978 2 7178 6440 3
• Anne Rivière, L'Interdite. Camille Claudel 1864 - 1943, Paris, Éditions Tierce, 1983.
• Anne Rivière, Bruno Gaudichon et Danielle Ghanassia, Camille Claudel, Bibliographie, Catalogue Raisonné, Adam Biro, Paris 1996
• Anne Rivière et Bruno Gaudichon, Camille Claude l: correspondance, Paris, Gallimard, 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאמי קלודל בוויקישיתוף

• כתבה על קאמי קלודל מאת ד"ר אורנה ליברמן באתר "פרנקופילים אנונימיים" הכוללת גם מסלול טיול בפריז בעקבותיה.
• קאמי קלודל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קאמי קלודל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• על חייה הגאוניים והטרגיים של קאמי קלודל (כשלא די בכישרון) באתר lescultivores