קאנגשי, קיסר סין

הקיסר קָאנְגשִׂי (במנדרינית תקנית: 帝康熙, בפין-יין: Kāngxīdì, במונגולית אנך אמגאלן חאן;‏ 4 במאי 1654 – 20 בדצמבר 1722) היה הקיסר השלישי בשושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו שמקורם במנצ'וריה, השושלת הקיסרית האחרונה בסין. הוא היה הקיסר השני מהשושלת ששלט על כל סין, תוך כדי השלמת כיבוש כל השטחים שהיו בשליטת השושלת הקודמת, שושלת מינג, ואף מעבר לכך.

קאנגשי, קיסר סין
ᡝᠯᡥᡝ ᡨᠠᡳᡶᡳᠨ
帝康熙

לידה	4 במאי 1654 בייג'ינג, שושלת צ'ינג
פטירה	20 בדצמבר 1722 (בגיל 68) Old Summer Palace, שושלת צ'ינג
שם לידה	ᡥᡳᠣᠸᠠᠨ ᠶᡝᡳ
מדינה	שושלת צ'ינג
מקום קבורה	Jingling Mausoleum (Qing dynasty)
בן או בת זוג	Empress Xiaoyiren Consort Liang Empress Xiaochengren Consort Yi Consort Hui, of the Bo'erjijite clan Imperial Concubine Xi Consort Hui, of the Wula Nala clan Consort Rong Consort Ding Consort Chun Yu Qin Honored Consort Wenxi Empress Xiaogongren Empress Xiaozhaoren Consort Shunyimi Imperial Noble Consort Quehui Honored Imperial Noble Consort Jing Min Imperial Noble Consort Dun Yi Consort Ping בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
קיסר סין 5 בפברואר 1661 – 20 בדצמבר 1722 (61 שנים) → שונזי, קיסר סין יונג-ג'נג, קיסר סין ←

שמו האמיתי היה שׂוֵאנְיֵה (במנדרינית תקנית: 玄烨, בפין-יין: Xuányè), אבל, כמו קיסרים אחרים משושלתו, הוא מוכר בשם של תקופת שלטונו, קאנגשי. מנהג זה נבע מהטאבו שהוטל על השימוש בשמות מסוימים בתרבות הסינית, על פיו: הזכרת שמו הפרטי של הקיסר היא פגיעה בכבודו, ותוצאתה היא עונש מוות.

הקיסר קאנגשי מקובל כאחד הקיסרים החשובים בתולדות סין. תקופת שלטונו בת 61 השנים (מ-1661 ועד 1722) הייתה תקופת השלטון הארוכה ביותר בהיסטוריה הכתובה של קיסרי סין, והיא בין תקופות השלטון הארוכות ביותר של מלכים בהיסטוריה העולמית. עם זאת, כיוון שעלה לכס השלטון בגיל שבע, הייתה השליטה האמיתית באימפריה בשנים הראשונות לשלטונו נתונה בידי ארבעת האפוטרופוסים שמינה אביו ובידי סבתו, הקיסרית האלמנה שְׂיָאוֹגְ'וָאנְג (Xiàozhuāng). במהלך שלטונו הביס את שלושת הווסאלים, את המלך ג'נג גִ'ינְג מממלכת טונגנינג שבטאיוואן ואת האימפריה הרוסית, והרחיב את האימפריה של שושלת צ'ינג בצפון מערב. תקופת שלטונו של קאנגשי התאפיינה ביציבות מדינית לאורך זמן וביציבות כלכלית יחסית לאחר שנים של מלחמות וכאוס. למרות מוצאה הזר של שושלת צ'ינג, נחשבת תקופת שלטונו של קאנגשי כתקופה זוהרת בתרבות סין, בעיקר הודות לחסות שפרש הקיסר על התרבות והאמנות בסין. אחד משיאיה התרבותיים של תקופת שלטונו היה יצירת המילון לשפה הסינית הקרוי על שמו - מילון קאנגשי.

תחילת תקופת השלטון

דיוקנו של הקיסר קאנגשי בלבוש בלתי רשמי אוחז מברשת. צייר חצר אלמוני, מוזיאון הארמון, בייג'ינג

הקיסר קאנגשי, ששמו הפרטי היה איסין גיורו שׂוֵ'אנְיֵה (בסינית: 愛新覺羅.玄燁)‏ נולד ב-4 במאי 1654. הוריו היו הקיסר שׁוּנְגְ'ה ואשתו השלישית, הקיסרית שְׂיָאוֹ קָאנְג. קאנגשי הוכתר לקיסר ב-7 בפברואר 1661, בגיל שבע, יומיים אחרי מות אביו, אם כי רשמית החלה תקופת שלטונו ב-18 בפברואר 1662 (היום הראשון של שנת הירח הבאה). קאנגשי שלט עד מותו ב-20 בדצמבר 1722, מעל ל-61 שנים, תקופת השלטון הארוכה ביותר בתולדות סין. שם המקדש שלו היה שֶׁנְגְדְזוּ ("אב קדמון קדוש"), צאצאיו נהגו לכן לכנותו צ'ינג שאנגדזו.

אביו מת בגיל 22 ממחלת האבעבועות השחורות, ואמו מתה זמן קצר אחר כך ב-1663. מכיוון שקאנגשי לא היה מסוגל לשלוט כשהוא עדיין ילד, מינה הקיסר שׁוּנְגְ'ה בטרם מותו ארבעה עוצרים. באביב 1662, כשנה לאחר עלייתו של קאנגשי לכס השלטון, הורו העוצרים על מבצע לטיהור דרום סין ממתנגדי שושלת צ'ינג, מבצע שנשא את השם "הטיהור הגדול". במסגרת מבצע הטיהור פונתה כל האוכלוסייה של אזורי החוף של דרום סין פנימה לתוך היבשת. המבצע השיג חלקית את מטרותיו. ג'וּ יוּאוּלָאנְג (朱由榔, Zhu Youlang), נסיך גְווֵי, הטוען האחרון לכתר סין כנצר לשושלת מינג, נמלט לבורמה, הוסגר על ידי מלך בורמה (לאחר שצבא צ'ינג פלש לארצו בדרישה לקבל לידיו את הטוען לכתר), והוצא להורג בחניקה. לאחר מותו נותר גֶ'נְג צֶ'נְגְגונְג (המוכר יותר במערב כקוקסינגה), שעמד בראש התנועה שתמכה בהשבת שושלת מינג לשלטון, כאויב הפנימי המסוכן ביותר. קוקסינגה, בנו של פיראט, התבסס על יכולת צבאית ימית והצליח להביס בעבר מפקדים של צבא צ'ינג. שנה קודם למבצע נמלט קוקסינגה עם צבאו לטאיוואן, כבש אותה מידי ההולנדים, והקים באי ממלכה בשם ממלכת טונגנינג שהמשיכה שנים אחר כך להוות איום על שושלת צ'ינג.

מבין ארבעת העוצרים שמינה הקיסר שׁוּנְגְ'ה בטרם מותו: סוֹני, סוּקסאחה, אבילוּן ואוֹבּוֹי, היה האחרון העוצר הראשי ונקט מדיניות שהיטיבה עם המעמד השליט המנצ'ורי, תוך כדי התרחקות מגישתו של הקיסר הקודם, שאימץ רבים ממנהגי התרבות והמנהל הסיניים. סוֹני מת זמן קצר לאחר שנכדתו בת ה-12 שְׂיָאוֹ צֶ'נְג זֶ'ן (孝诚仁皇后赫舍里氏) נישאה לקאנגשי בן ה-11 והפכה לקיסרית הראשונה בכינוי "הסרי" (או הֶשֶׁלִי בגרסה הסינית, פין-יין Hesheli). בין שאר העוצרים התחולל מאבק כוחות. אבילון תמך באובוי, והלה הצליח לגרום למאסרו ולהוצאתו להורג של סוּקסאחה. בהיותו עוצר יחיד ריכז בידיו אובוי כוח אבסולוטי. קאנגשי וחצרו קיבלו הסדר זה במשך זמן מה, אבל ב-1669, בגיל חמש עשרה, נטל קאנגשי את מוסרות השלטון. בעזרת סבתו, הקיסרית האלמנה שְׂיָאוֹגְ'וָאנְג, הורה קאנגשי לעצור את אובוי, ולשפוט אותו בגין רשימת פשעים. על אובוי נגזר דין מוות שהומר במאסר. אובוי מת בכלא באותה שנה.

עם קבלת השלטון בפועל נקט קאנגשי במדיניות שונה מזו של אובוי. שלא כמו אביו, ואבותיו, הקיסר קאנגשי, שנולד וגדל בחצר בבייג'ינג, דיבר סינית בנוסף למנצ'ורית. הוא עודד את התפתחות התרבות הסינית בחצר הקיסרות בבייג'ינג, קידם יצירה של עבודות אמנות, ודרש שלימוד הקאנון הסיני של "ארבעת הספרים" (四書 – שי שוּ), המשמשים כבסיס לקונפוציאניזם, ישמש כבסיס למבחני הקבלה עבור אלו השואפים לקבלת משרות ציבוריות. בכך קידם קאנגשי את המגמה בה החל אביו הקיסר שׁוּנְגְ'ה, להטמיע את התרבות הסינית בחצר הקיסרות.

ב-1673 השיגה ממשלת קאנגשי הישג דיפלומטי כשהצליחה לתווך במלחמת טרין-נגויאן והשיגה הפסקת אש. המלחמה בין שני השבטים בווייטנאם נמשכה ברציפות כ-45 שנים מבלי שאף צד הכריע את יריבו. הסכם השלום שנחתם החזיק מעמד 101 שנים.

גיבוש הכוח

הקיסר קאנגשי חוזר לעיר האסורה לאחר מסעו בדרום, 1689

הקיסר קאנגשי לבוש שריון טקסי כשהוא חמוש בקשת וחצים ומוקף שומרי ראש

התפוררות השושלת הקודמת, שושלת מינג, פתחה בפני צבאות המאנצ'ו את הדרך לכיבוש סין. עם זאת, הכיבוש התאפשר בעיקר הודות לשיתוף הפעולה של מפקדים צבאיים סינים מהשלטון הקודם, שראו בשושלת החדשה מקור ליציבות שהייתה הכרחית על מנת לסיים את התוהו ובוהו, שהיה מנת חלקה של סין לאחר התמוטטות קיסרות מינג. התלות של חצר צ'ינג באנשים אלו הייתה חשובה במיוחד בדרום סין, אזור שאקלימו ונופו היו שונים מאוד מאלו שהמאנצ'ו, שמוצאם ממנצ'וריה, הכירו. בעוד שצפון סין נשלטה ישירות על ידי צבא מאנצ'ו, המנהל בדרום היה בעיקר תחת הנהגתם של שלושה וסאלים: ווּ סָאנְגְווֵי (吳三桂 Wú Sānguì), גֶנְג גִ'ימָה ושָׁאנְג קֶשִׂי. בתמורה להכרה בסמכות של החצר בבייג'ינג וסיוע בחיסול כיסי התנגדות של מורדים שדגלו בהשבת שושלת מינג, ניהלו השלושה את המחוזות שקיבלו כפייפים פיאודלים והיו אחראים לגביית המיסים.

הקיסר קאנגשי חש דאגה הולכת וגוברת לנוכח העצמאות המתגברת של שלושת הפייפים בדרום. ב-1671 החליפו בניהם של גֶנְג גִ'ימָה ושָׁאנְג קֶשִׂי, גֶנְג גִ'ינְגְג'ונְג ושָׁאנְג גְ'אשִׂין את אבותיהם בשלטון, פעולה שהוכיחה שפייפים אלו הפכו למונרכיות העוברות בירושה. הקיסר ניסה להכפיף מחדש את סמכותו על שלושת הווסאלים, וב-1673 הורה להם לעבור לאחוזות חדשות במנצ'וריה. בתגובה התמרדו השלושה והחלה מלחמת שלושת הווסאלים. שלושת הווסאלים ניסו לגייס את העם הסיני לצדם, והבטיחו כי יגרשו את הפולשים הזרים ויבטלו את סגנון הבגדים והשיער שנכפה על הסינים על ידי המאנצ'ו כסמל להכנעתם של נתיניהם החדשים.

בשנתיים הראשונות למלחמה סבל צבא צ'ינג כמה תבוסות מידי המורדים, שאליהם הצטרפו כמה מהמפקדים הסיניים של צבא צ'ינג. בשלב מסוים שלט ווּ סָאנְגְווֵי על כל השטח מדרום לנהר היאנגצה. ב-1675 התמרדו גם המונגולים משבט צ'אהר (察哈尔). ב-1676 הצטרף למלחמה נגד שושלת צ'ינג גם ג'נג גִ'ינְג, בנו של קוקסינגה ושליט טאיוואן, ויזם התקפה על פוג'יין שבדרום מזרח סין. אלא שבהדרגה החלה הכף נוטה לכיוון צבא צ'ינג, שעליונותו בשדה הקרב הוכחה שוב ושוב. המונגולים הובסו חודשיים לאחר שהכריזו על מרד. הצבא של ג'נג גִ'ינְג הצליח להשתלט על כמה ערים, אבל נאלץ לסגת בחזרה לטאיוואן ב-1677, וב-1680 הפסיד בסדרת קרבות ימיים את הערים שיאמן (הידועה גם כאמוֹי), את איי ג'ינמן (הידועים גם כקמוי) ואת איי פשקדורס. ב-1678 הכריז ווּ סָאנְגְווֵי, שב-1644 פתח את השערים בחומה הגדולה של סין בפני צבא המאנצ'ו ואפשר בכך את כיבוש סין, על הקמת שושלת חדשה - שושלת "ג'ואו", רמז ליצירתה מחדש של שושלת ג'ואו הנערצת בתולדות סין . ווּ סָאנְגְווֵי מת באוקטובר 1678. נכדו, ווּ שְׁה-פָאן, שהנהיג את המרד במקומו התאבד ב-1681, כאשר כוחות צ'ינג הטילו מצור על בירת המורדים, העיר הֶנְגְיָאנְג שבמחוז חונאן. בסוף המלחמה הפנו כוחות צ'ינג את תשומת הלב לטאיוואן, שבה נוכחות של תומכי שושלת מינג היוותה איום מתמיד לשלטון צ'ינג. ב-1683 הביסו כוחות צ'ינג בפיקודו של שְׁה לָאנְג בקרב איי הפשקדורס את כוחותיו של ג'נג קֶשׁוָאנְג (Zheng Keshuang), בנו בן הארבעה עשר של ג'נג גִ'ינְג, שעלה לשלטון ב-1681. ג'נג קֶשׁוָאנְג נכנע, ובפעם הראשונה בהיסטוריה שולב האי טאיוואן במדינה הסינית, כפלך של מחוז פוג'יין (1684). עם סיפוח טאיוואן הורה קאנגשי לאכלס מחדש את כל אזורי החוף, ועל מנת לעודד מתיישבים, חילקה ממשלת צ'ינג תמריצים כספיים לכל משפחה שהתיישבה במקום.

עם חיסול כל כיסי ההתנגדות למשטר ב-1683, הצליח קאנגשי לייצב ולגבש את כוחו. תוך כדי התהליך הצליח קאנגשי לגייס תמיכת מגזרים שונים בחברה הסינית. למרות חששות הסינים מהכפייה של סגנון הביגוד והשיער (הסינים חויבו לגלח את ראשיהם ולסדר שערם בצמה), ומההשפלה של שלטון על ידי עם זר, שוכנעו סינים רבים לתמוך במשטר החדש. תרמו לכך עוצמתה הצבאית של שושלת צ'ינג, והאמונה במנדט השמים, אבל גם משום שהקיסר קאנגשי קידם את תרבות סין, ומשום שבפעולותיה הצטיירה השושלת החדשה, שושלת צ'ינג, כשושלת סינית אמיתית.

התרחבות טריטוריאלית

הקיסר קאנגשי בשנת 1699, אז בן 45

מפת התרחבות האימפריה של שושלת צ'ינג. בחלק העליון של התמונה בשנים 1643–1683, בחלק התחתון 1683–1697

לאחר שבא הקץ למרידות של תומכי שושלת מינג בדרום המדינה, עברו העימותים המזוינים של אימפריית צ'ינג לגבולות הצפוניים של המדינה. הסכנה לגבולות האימפריה באה משני מקורות שונים. האחד היה האימפריה הרוסית שהלכה והתרחבה. בתקופה זו הגיעו כוחותיה עד לחופי האוקיינוס השקט, והחלו לרדת דרומה, לאדמת המולדת של המאנצ'ו בצפון מזרח, באזור הנהר אמור. האיום השני הגיע מצפון מערב, מהמונגולים המערביים, המכונים דְזוּנְגַרִים או כיום קלמיקים. תחת מנהיגם, גאלדן, הקימו הדְזוּנְגַרִים, שהיו קרובים אתנית למאנצ'ו ודיברו שפה דומה, אימפריה מתחרה לאימפריית צ'ינג במזרח טורקסטן (כיום המחוז האוטונומי שׂינְגְ'יָאנְג).

שושלת צ'ינג נאבקה ברוסים עוד בשנות ה-50 של המאה ה-17 כאשר התפשטו מערבה. המאבק הפך להתנגשות צבאית גלויה בעמק הנהר אמור (כיום במחוז הֵייְלוֹנְגְגְ'יָאנְג), והצבא הסיני הביס את חיל המשלוח הרוסי. משלחת רוסית הגיעה לבייג'ינג ב-1656 בניסיון לקשור קשרים דיפלומטיים, אלא שהשליחות נכשלה עקב סירובו של השליח הרוסי לקוד בפני הקיסר את הקידה קרויה בסינית קוֹאוּטוֹאוּ (叩頭), שבה צריך להשתחוות עד שהראש נוגע ברצפה. ניסיון דומה שנעשה ב-1676 נכשל מאותה סיבה. הרוסים חזרו ופלשו שוב לשטחים שהסינים ראו כחלק מאזור ההשפעה שלהם בשנות ה-80 של המאה ה-18. הצבא הסיני סילק את הכוחות הרוסיים ממוצביהם שעל נהר האמור והטיל מצור על מבצר אַלבֵּזִין (Албазин) שנכנע ב-22 ביוני 1685. הרוסים בנו את המבצר מחדש באוגוסט 1685, והפעם לא הצליחו הסינים לכבוש אותו. האיום המונגולי מצפון מערב, בצירוף החשש שהרוסים והמונגולים יגיעו לברית ביניהם, הביא את הקיסר קאנגשי להציע לרוסים, שיוצגו על ידי פיודור גולובין (Фёдор Алексеевич Головин), השליח של הצאר פיוטר הגדול, חוזה אי-התקפה. במשא ומתן שניהל סונגגוטו, שליחו של הקיסר בסיוע הישועים, ז'אן-פרנסואה ז'רביון (Jean-François Gerbillon) ותומאש פריירה (Thomas Pereira), שפעלו כיועצים וכמתורגמנים, הושגה הסכמה. ב-27 באוגוסט 1689 נחתם בעיר נרצ'ינסק הסכם נרצ'ינסק בין רוסיה לבין סין. בתמורה להסכמת המאנצ'ו להקלה בתנאי המסחר בסין, הסכימה רוסיה לסגת לחלק הצפוני של האמור. החלטה שפירושה, בין השאר, אובדן הגישה לים יפן ולמצודות בנהר האמור. היה זה ההסכם הראשון בהיסטוריה בין סין למעצמה מערבית.

הסכם השלום עם הרוסים אפשר לסין לרכז את המאמצים הצבאיים במלחמה בדְזוּנְגַרִים. בהנהגת גאלדן הצליחו הללו בסדרת מסעות צבאיים, שהחלו ב-1679, להשתלט בהדרגה גם על מזרח מונגוליה. ב-1688 הביס גאלדן את החאלחה, קבוצת העמים המונגולים שישבה באזור מזרח מונגוליה. מנהיגי החאלחה פנו בבקשת עזרה לקאנגשי. הסינים יצרו קשר עם גאלדן, וב-1690, בתואנה של רצון לקשירת ברית, שכנעו אותו לרדת דרומה. צבאו נכנס למארב באלאן בודן (Ulaan Budan) והובס. גאלדן נסוג בחזרה למונגוליה. ב-1696 החליט קאנגשי לחסל את האיום שעדיין היווה גאלדן. הוא יצא בראש צבא בן 80,000 חיילים, חצה את מדבר גובי, וסמוך לעיר המונגולית זואונמוד (Зуунмод) הביס את צבא גאלדן. גאלדן הצליח להימלט משדה הקרב, אך מת שנה אחר כך. אימפריית צ'ינג השתלטה על נתיבי הסחר של מונגוליה החיצונית. שנים אחר כך ישלים נכדו של קאנגשי, הקיסר צ'יינלונג, את כיבוש מזרח טורקסטן.

עם זאת, עם הניצחון הצבאי על גאלדן לא בא הקץ ליריבות עם המונגולים המערביים ששמרו על עצמאותם באזורים שמצפון מערב לאימפריה הסינית. עימות חדש פרץ בטיבט, ערש הבודהיזם הטיבטי, הזרם בבודהיזם שהיה גם דתם של הדְזוּנְגַרִים. סיבת העימות הייתה על רקע מינוי הדלאי למה. ב-1705 בעידודו של קאנגשי פלש לאזבנג חאן (ལྷ་པཟང་) ראש שבט החושוט (Хошут), שבט מונגולי מתחרה לדְזוּנְגַרִים לטיבט, וכבש את להסה, בירת טיבט. לאזבנג חאן הגלה את הדלאי למה השישי, טסנגיאנג גייאסטו (Tsangyang Gyatso), לסין בטענה (הנכונה כשלעצמה) שהדלאי למה מבזה את מעמדו ברדיפת נשים ובשתייה, ובמקומו מינה דלאי למה אחר. הטיבטים שלא הסכימו למועמד שכפה עליהם לאזבנג חאן פנו לעזרה לדְזוּנְגַרִים. ב-1717 הם פלשו לטיבט, הביסו את לאזבנג חאן והוציאו אותו להורג כמו גם את הדלאי למה שמינה. הקיסר קאנגשי ארגן במהירות מסע צבאי כנגד הדְזוּנְגַרִים בטיבט ב-1718, אלא שצבאו הושמד סמוך ללהסה. ב-1720 ארגן קאנגשי מסע צבאי נוסף שהתפצל לשני ראשים. טור אחד נע מצפון באזור ימת קוֹקוֹ נוֹר (כיום ימת צ'ינגהאי), והטור השני נכנס לטיבט מדרום מרמת סצ'ואן. כוחות המאנצ'ו כבשו את להסה בסתיו 1720. הם הביאו איתם את קלסנג גיאסטו (Kelsang Gyatso), שהיה מוסכם גם על הטיבטים כמתאים לתפקיד הדלאי למה, והוא הוכתר כדלאי למה השביעי. טיבט הוכרזה על ידי קאנגשי כמדינת חסות של סין, והיא נותרה במצב זה עד 1912.

הפעילות המלחמתית האחרונה שאירעה בתקופתו של קאנגשי התרחשה זמן קצר אחר כך, ב-1721, בשנה ה-60 למלכותו של קאנגשי, ולקראת סופו ימיו כקיסר. פקיד ממשל בטאיוואן בשם ג'וּ יִיגְווֵי הוביל התקוממות עממית והכריז על עצמו כ"מלך טאיוואן". צבא המאנצ'ו דיכא מרידה זו בתוך חודשיים.

הודות לניצחונות הצבאיים המכריעים על המונגולים ועל המורדים בדרום מדינתו, והסכמי הגבול עם רוסיה, הצליח הקיסר קאנגשי לגבש את שלטונו ולהרחיב את גבולות האימפריה, התרחבות שנמשכה בתקופת שלטון בנו, הקיסר יוּנְגגֶ'נְג, ונכדו, הקיסר צ'יינלונג, והגדירה פחות או יותר את גבולותיה של סין כפי שאנו מכירים כיום.

בעיית הירושה

הקיסר קאנגשי הכיר מקרוב את התופעות השליליות שמקורן באי קיום מנגנונים רשמיים להעברת הקיסרות בירושה, ואת הכוח המוגזם שניתן עקב כך בידיהם של העוצרים בזמן ילדותם ונעוריהם של הקיסרים החדשים. נראה כי ניסיונו זה היה הסיבה שהקיסר נקב בשמו של בנו הבכור, יִינְזֶ'נְג (בסינית: 胤礽, בפין-יין Yìnréng), כיורש, זמן קצר לאחר הולדתו. באופן זה הסיר הקיסר כל ספק לגבי הירושה.

כיורש ניתן ליִינְזֶ'נְג חינוך מדוקדק, שנועד להקנות לו את הכישורים לקראת עתידו כקיסר. מטרת החינוך שנעשה תחת ההשגחה הישירה של אביו, ותחת עינם הפקוחה של כמה אפוטרופוסים, הייתה להשריש בצעיר ערכי מוסר קונפוציאניים וערכים מסורתיים של המאנצ'ו, שנחשבו כחיוניים עבור מושל מוצלח. המורים דאגו להשלים את חינוכו של יִינְזֶ'נְג בתחום הספרות והאמנות. בשנים 1696 ו-1697, כאשר אביו הוביל את המסעות הצבאיים כנגד גאלדן, מנהיג המונגולים, הוא מונה זמנית לעוצר הממלכה.

עם זאת, יועציו של הקיסר קאנגשי הזהירו אותו בפי אופיו האלים והקפריזי של היורש הצעיר, שהואשם בהתעמרות ואף ברצח של הכפופים לו, בקיום יחסי מין עם אחת מפילגשי הקיסר (עבירה שעונשה הרשמי היה מוות), ובתמיכה שבשתיקה בתומכיו שארגנו תנועה להעמידו לשלטון עוד בטרם מת אביו. הקיסר, שלא אבה לקבל את הכישלון של האמון שנתן בבנו, היסס זמן רב להודות שיִינְזֶ'נְג אינו יורש מתאים. לבסוף, ב-1708, הורה הקיסר לאסור את בנו, ולבטל את מעמדו כיורש. החלטה זו הייתה קשה במיוחד לקיסר, וב-1709, הוחזר ליִינְזֶ'נְג מעמדו כנסיך הכתר. ההחלטה להחזיר לו את מעמדו הייתה זמנית. ב-1712 הואשם יִינְזֶ'נְג בתכנון קשר להפיל את אביו, ומעמדו נשלל סופית.

בשל הייאוש מכישלונו בחינוך בנו, לא היה הקיסר קאנגשי מסוגל למנות יורש בשנים שבאו אחר כך. שאלת הירושה הפכה לסוג של טאבו בחצר המלכות, והקיסר העניש את היועצים שהעזו להזהיר אותו בדבר החשיבות שבמינוי יורש.

בשנותיו האחרונות של קאנגשי הלכה והתגברה הדאגה בשל היעדר יורש. האפשרות למלחמת אזרחים בשל הירושה, כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה הסינית, הלכה והתקרבה.

קאנגשי מת ב-1722 בגיל 68 ונקבר בקבר גִ'ינְגְלִינְג שבמתחם קברי צ'ינג המזרחיים.

לאחר מותו של הקיסר קאנגשי הוכרז בנו יִינְזג'ן כיורש, לאחר שקיבל מינוי זה מאביו שהיה ערש דווי. הקיסר עצמו הכריז קודם כי ישאיר את שמו של היורש בקופסה חתומה בארמון. העובדה שרק חלק מבניו של הקיסר קאנגשי נכחו ליד מיטתו בעת מותו הובילה היסטוריונים רבים לפקפק האם באמת יִינְזג'ן היה זה שנבחר על ידי קאנגשי ליורשו. החשדות בדבר "גזילה" אפשרית של השלטון ליוו את כל תקופת שלטונו של יִינְזג'ן הידועה כתקופת יוּנְגגֶ'נְג.

הכלכלה בתקופת קאנגשי

על אף ההצלחות הצבאיות והתרבותיות של הקיסר קאנגשי, הקשיים שנבעו מהתמוטטות המשטר הקודם של שושלת מינג, ומלחמת האזרחים הארוכה והמרה כנגד שלושת הווסאלים הורגשו למשך זמן רב. האזורים הכפריים סבלו תכופות מאסונות טבע, ובצירוף לחוסר היעילות של השלטון, שמבנהו הבעייתי היה ירושה מתקופת מינג, היו תנאי החיים של רוב האוכלוסייה קשים למדי. בהשוואה לשגשוג התרבותי ולהצלחות הצבאיות, שהתבטאו בהתרחבות טריטוריאלית ובגיבוש השלטון, ההתפתחות הכלכלית הייתה מוגבלת, ומחירי המוצרים החקלאיים ומחיר האדמה ירדו. למרות זאת, המונופול של השלטון בסחר במוצרים כדוגמת מלח וירקן הבטיח זרם הכנסות בלתי פוסק לחצר המלכות שאפשר לקיסר לכסות את העלויות של מסעות הצבא המרובים.

קידום התרבות בתקופת קאנגשי

קטע ממילון קאנגשי

במאמץ לחזק את הלגיטימיות שלו כמונרך אבסולוטי ניסה הקיסר קאנגשי לחבר בין הכבוד שרחש עמו למסורות המנצ'וריות עם אימוץ שיטות הממשל הסיניות על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של נתיניו החדשים. הכבוד למורשת המנצ'ורית ניכרה בנוהג להתלבש בבגדים מסורתיים ושימור השפה המנצ'ורית, שהכתב עבורה הומצא רק כמה עשרות שנים קודם לכן, כשפה רשמית של חצר המלכות יחד עם הסינית. אף שהקפיד לשמר את מורשת המאנצ'ו, הדמות שהוא ניסה להקרין לעם הסיני הייתה של שליט נאור על פי המודל הקונפוציאני. כאדם בעל משמעת אישית רבה, החל סדר יומו בקימה לפני עלות השחר על מנת לשמוע הקראה של קטע מתוך כתביו הקלאסיים של קונפוציוס על ידי מלומד. הקיסר עצמו התאמן בקליגרפיה ובציור, והראה עניין רב במידע על חידושי המדע והטכנולוגיה, רבים מהם הובאו לסין על ידי המיסיונרים הישועים מאירופה, שהודות להם החלו חילופי מידע ישירים בין סין למערב.

אחת הבעיות בהן נתקל הקיסר קאנגשי במאמץ שהפעיל להשיג את שיתוף הפעולה של חוג המשכילים הסיני הייתה דווקא הכלל הקונפוציאני של נאמנות לשליט. בייחוד משום כך, חשו רבים מבין המשכילים חובה לשמור על נאמנותם לכל חייהם לשושלת הקודמת, שושלת מינג, ודחו כל צורה של שיתוף פעולה עם השושלת החדשה, שנתפשה בעיניהם כבלתי חוקית. על מנת לנסות לבטל את חששותיהם של המשכילים הקפיד הממשל ליישם את הקאנון הנאו-קונפוציאני כפי שנקבע על ידי ג'וּ שִׂי כבסיס לבחינות הקיסריות. ב-1678 דרש הקיסר שהמשכילים המוכשרים ביותר יובאו לאולם הבחינות על מנת לקבוע מתוכם את חמישים הטובים ביותר. הייתה לכך התנגדות גדולה מבין המשכילים וחלקם איים בהתאבדות, עד שהתברר כי העבודה שנדרשו לעשות הייתה לחבר את ההיסטוריה של שושלת מינג (明史, בפין-יין Ming Shǐ). מכיוון שההתנגדות שלהם למשטר החדש הייתה מתוך חובת נאמנות למשטר הקודם הם לא יכלו לסרב. בדרך זו קידם הקיסר קאנגשי את הרעיון שהשושלת החדשה היא היורשת החוקית של שושלת מינג, תוך קשירת כתרים למעלותיה של השושלת הקודמת. בסופו של דבר, הזכיר הקיסר, השתלטה שושלת צ'ינג על סין אחרי ששושלת מינג כבר נפלה, כשבסין כבר שלט כאוס, ושושלת צ'ינג לא הייתה אחראית ישירות להפלתו של קיסר מינג האחרון. העבודה על ההיסטוריה של שושלת מינג הביאה קבוצה גדולה של משכילים לקשר ישיר עם חצר הקיסר ובהדרגה נמוגו ההתנגדויות שלהם לשושלת החדשה ורבים מהם עברו אחר כך לתפקידים אחרים בממשל צ'ינג.

לצד כתיבת ההיסטוריה של המינג החל בתקופתו של קאנגשי חיבור האנציקלופדיה הגדולה ביותר בתולדות סין, שכללה כתבים ואיורים מהעבר ומהווה. יצירה זו, שכללה 5,020 כרכים ב-800,000 דפים, הסתיימה רק בתקופת כהונתו של הקיסר הבא. קאנגשי גם הטיל את חסותו על עבודה חשובה נוספת מילון הקרוי כיום על שמו. המילון שיצא לאור ב-1716, מכיל כ-50,000 סימנים של הכתב הסיני לפי 214 שורשים, שיטה שנהוג לעשות בה שימוש עם שינויים קלים גם כיום. עבודה ספרותית חשובה נוספת הייתה אסופת השירים מתקופת שושלת טאנג (全唐诗 בפין-יין Quan Tang Shi), הנחשבת כתור הזהב בשירה הסינית.

בנוסף ליצירות הכתובות קידם קאנגשי גם את האומניות האחרות. ב-1661 הוקמו בבייג'ינג בתי המלאכה הקיסריים, בהם עבדו קבוצה גדולה של אמנים ואומנים בייצור עבודות אמנות עבור החצר, כדוגמת ציורים, וחפצי קרמיקה, שנועדו לקישוט או לפולחן. בנוסף לבתי המלאכה בבייג'ינג, שמוקמו בין העיר האסורה לחומות העיר, פעלו בתי מלאכה לייצור משי בערים הדרומיות, סוג'ואו והאנגג'ואו.

אירופאים בחצר הקיסר

אסטרונומים ישועים עם הקיסר קאנגשי

העניין שהביע הקיסר במדע ובטכנולוגיה סייעה למיסיונרים הישועים ששהו בחצר המלכות בבייג'ינג. האירופאים זכו במוניטין של מומחים בנושאים טכניים מסובכים, דבר שפתח בפניהם את השערים עוד בתקופת שלטון השושלת הקודמת. המיסיונר הראשון שהתיישב בחצר המלכות היה מטאו ריצ'י, שהחדיר את הקתוליות לסין, ושכישוריו כמתמטיקאי וככרטוגרף משכו את תשומת לבו של הקיסר ואן-לי בתחילת המאה ה-17. לאחר שקמה שושלת צ'ינג הפגינו הישועים נאמנות כלפיה, אף על פי שבתקופה בה שלטו ארבעת העוצרים הם נרדפו. הקיסר קאנגשי לעומת זאת, העריץ את היכולת הטכנית של האירופאים והטיל עליהם משימות. במהלך שלטונו תרמו הישועים לפיתוחה הטכנולוגי של סין, כשהם משתתפים בייצור מפות ומכשירים כדוגמת שעונים ואף תותחים, ואפילו כלים מוזיקליים כדוגמת הצ'מבלו. הם גם פעלו כמתורגמנים. המשא המתן עם הרוסים שהסתיים עם חתימת הסכם נרצ'ינסק התנהל בעזרתם של הישועים, שתרגמו את הסינית ללטינית, שפה שהפקידים הבכירים הרוסים הבינו.

אחד מחשובי הישועים בבייג'ינג היה פרדיננד פרביסט (Ferdinand Verbiest‏, 1688-1623). פרביסט נולד באזור שכיום הוא בלגיה ולמד תאולוגיה באוניברסיטת סביליה. פרביסט לימד את הקיסר מתמטיקה ואסטרונומיה. ב-1674, שרטט פרביסט את מפת העולם בפירוט שעלה על כל מפה שנוצרה קודם לכן בסין. מעמדו של פרביסט בחצר התחזק בשנת 1669. באותה שנה החליט הקיסר לבחון האם טכניקת החיזוי של האירופאים עולה על זו של האסטרונומים המוסלמים של חצר המלכות. הוא הציב בפני שני הצדדים אתגרים ששיאם היה חיזוי תאריך ליקוי הלבנה. התרחשות הליקוי בתאריך אותו ניבא פרביסט שכנע את הקיסר בעליונות השיטות האסטרונומיות של האירופאיים, ופרביסט מונה לראש מחלקת האסטרונומיה של החצר.

דמות אירופאית חשובה נוספת מתקופה זו הייתה של האב הישועי ג'וזפה קסטיליונה (Giuseppe Castiglione‏ 1766-1688) שהתמחה בציור והיה צייר החצר תחת שלטונם של שלושה קיסרים. קסטיליונה צייר דיוקנאות של הקיסרים והדריך ציירים אחרים בשיטות ציור אירופאיות כדוגמת קיאראסקורו (Chiaroscuro – באיטלקית בהיר אפל), נקודת ההיעלמות ותורת הצבע.

המחלוקת על הטקסים הסיניים

האפיפיור קלמנס האחד עשר

ערך מורחב – המחלוקת על הטקסים הסיניים

הקיסר קאנגשי בדיוקן מערבי אירופאי.

מאז בואו של מטאו ריצ'י לסין עשו הישועים שימוש בהתמחותם במדעים על מנת להשתלב היטב במרקם של המעמדות השליטים בסין, לתפוס עמדות בחצר המלכות, ולתרום להתפתחויות חשובות במדע הסיני. עם זאת, מטרתו של המיסיון הישועי בסין, מלבד התרומות הטכנולוגיות, הייתה לקדם את האמונה הקתולית בסין, ובהשגת מטרה זו נתקלו במכשולים רבים. מכשול אחד היה הקושי הגדול בתרגום טקסטים מהתנך ומהברית החדשה לסינית, מכשול אחר היה הקיום של תורות מוסר ודת שהיו מושרשות היטב בחברה הסינית, שגרם לקושי רציני בניסיון להחדיר דתות חדשות ואקזוטיות לעולם שהיו בו חוקים משלו. למרות קשיים אלו הצליחו הישועים למשוך סינים רבים לנצרות בייחוד בערים דרומיות כמו נאנג'ינג והאנגג'ואו. הסיבה העיקרית בהצלחה זו הייתה הדרך בה ידעו כיצד לשלב את הנצרות במסורות המקומיות. ריצ'י עצמו העריך שהטקסים הקונפוציאניים ופולחן הסגידה לאבות הקדמונים היו בעל אופי חברתי ולא דתי, ולכן אינם מתנגשים עם האמונה הנוצרית. אחד מההחלטות המרכזיות של המיסיונרים הייתה התרגום לסינית של המושג אלוהים. ריצ'י עצמו בחר במונח "טְייֵנְג'וּ" (tianzhu – "שליט השמים") והקטכיזם שכתב היה קרוי "טְייֵנְג'וּ שְׁהיִי" (天主實錄) – "המשמעות האמיתית של שליט השמים", כלומר המשמעות האמיתית של אלוהים. מיסיונרים אחרים בחרו במונח "שאנגדי" (上帝 Shàngdì השולט מלמעלה, הקיסר העליון), מונח שהסינים הנוצרים עשו בו שימוש רב, ובעבר נעשה בו שימוש על מנת לתאר את האלוהות הגבוהה ביותר של שושלת שאנג. הטמעת התרבות הסינית בנצרות, והשימוש בשמות הסיניים על ידי המיסיונרים האירופאים סללה את הדרך לכניסת הנצרות לסין. בתחילת תקופת השלטון של קאנגשי הייתה כבר קיימת קהילה נוצרית פעילה בסין, ורבים מבין אלו שסייעו למיסיונרים כדוגמת פרביסט וקסטיליונה היו מתנצרים סינים.

בתחילת שלטונו בירך הקיסר קאנגשי על נוכחותם של האירופאים ועל דתם. ב-1692 פרסם הקיסר צו שבו שיבח את האופי השלו של הנוצרים, ובניגוד למדיניות של ארבעת העוצרים שהיו קסנופובים, אסר על פגיעה בכנסיות:

האירופאים שקטים מאוד, הם לא מעוררים תסיסה במחוזות, הם אינם מזיקים לאיש, הם אינם מבצעים מעשי פשע, ולדוקטרינה שלהם אין דבר במשותף עם אלו של הכתות הכוזבות באימפריה, והיא אינה נוטה לעורר מרי... החלטנו אם כך שיש לשמר את כל המקדשים המוקדשים לשליט השמים, בכל מקום בו הם מצויים, וכי מותר לכל אחד הרוצה לסגוד לאל זה להיכנס למקדשים אלו, להבעיר לכבודו קטורת, ולבצע את הטקסים על פי המנהגים הקדומים של הנוצרים. משום כך אל יהין איש להתנגד להם.

— היסטוריה של המיסיונים הנוצריים

עם זאת, עוררה הפופולריות של הנצרות בסין ספקות בקרב מסדרי נזירים אחרים שהחלו לפעול בסין כדוגמת הדומיניקנים, הפרנציסקנים והאוגוסטינים, כשבסיסם היה בדרך כלל המושבה הספרדית בפיליפינים. חברי מסדרים אלו הופתעו מהתערובת בין המסורות הנוצריות למנהגים המקומיים של הנוצרים הסיניים. רבות מההחלטות של הישועים, כדוגמת ההסכמה שאת התנגשות בין טקסים נוצרים לסגידה לאבות הקדמונים, נראו בעיניהם כמקרים אפשריים של סגידה לאלילים, אחד החטאים הגדולים ביותר בנצרות. המחלוקת על נושא "הטקסים הסיניים" הגיעה לרומא, שם שימשה מקור לוויכוח סוער במהלך כהונתו של האפיפיור קלמנס האחד עשר.

על אף שבתקופתו של האפיפיור קלמנס האחד עשר המשיכה להישמע הטענה כי הקונפוציוניזם בסין הוא פילוסופיה ולא דת משום שהיא איננה תואמת למודל של האמונות המערביות, החליט קלמנס האחד עשר כי הפולחנים הקונפוציאניים מנוגדים לאמונה הנוצרית, וב-1704 הוציא קלמנס צו (decrees) בנושא בו אסר על קיום הפולחן הקונפוציאני. ב-1705 שלח האפיפיור משלחת לקיסר סין קאנגשי על מנת לבשר לו על האיסור על קיום הטקסים הסיניים אצל הנוצרים. המשלחת בראשות שארל-תומא מאיירד דה טורנון (Charles-Thomas Maillard De Tournon) מילאה את משימתה ודיווחה לקיסר על האיסור בינואר 1707, ובתגובה גורשה בחזרה למקאו.

תוצאות החקירה שערכה המשלחת של דה טורנון, כפי שהגיעה לרומא, היו בניגוד לתזה עליה הגנו הישועים. חברי המשלחת הגיעו למסקנה שרבים מהטקסים הקונפוציאניים הם חברתיים באופיים ולא דתיים, אבל הקונפוציוניזם היא בעיקרון דת שאינה תואמת את הנצרות. ב-19 במרץ 1715 פרסם האפיפיור קלמנס האחד עשר את הבולה "אקס אילה דיא" (Ex Illa Die – "החל מיום זה") שבו גינה רשמית את הטקסים הסיניים, ואסר על הנוצרים הסיניים, להשתתף בטקסים בהם סוגדים לפולחן האבות ובטקסים קונפוציאניים רבים אחרים ולהשתמש במונחים "טְייֵנְג'וּ" או "שאנגדי" בהתייחס לאלוהים. העונש על אי ציות לבולה היה נידוי מהקהילה.

המסמך האפיפיורי, אף על פי שכלל ויתורים למסורת הסינית, עורר משבר בסין, ומנע מהקתוליות בסין את ההיבטים הבסיסיים ביותר שאפשרו לה להתפשט. הקיסר קאנגשי היה מזועזע מהמסמך, שאת השפה בה נכתב החשיב כשחצנית ופוגעת בכבודו ובסמכותו כקיסר. המשבר איים על המשך קיומה של הקתוליות בסין ושליח אפיפיורי חדש הקרדינל מסאברבה (Mezzabarba) ביקר בבייג'ינג ב-1720, בניסיון לקרב את עמדות הצדדים.

העמדות המנוגדות בין הכס הקדוש, שהייתה לו הסמכות העליונה בענייני דוקטרינה על הנוצרים הסינים, לבין חצרו של הקיסר קאנגשי, שראה את ההוראות של האפיפיור כערעור על סמכותו כשליט העליון מטעם שושלת צ'ינג על כל הנתינים בסין, לא היו ניתנות לגישור. ב-1721 הוציא הקיסר את הצו שאסר על קיום המיסיונים הנוצרים בסין.

לאחר שקראתי את ההצהרה, הגעתי למסקנה שאנשי המערב הם ממש קטנוניים. לא ניתן לדון עמם בהגיון, משום שאינם מבינים נושאים רחבי היקף כפי שאנו בסין מבינים אותם. אין אפילו מערבי אחד המכיר את הספרות הסינית לעומק, והערותיהם לעתים קרובות בלתי יאומנו ומגוחכות. אם לשפוט מהצהרה זו, דתם אינה שונה מכיתות קטנות וצרות אופק של בודהיזם וטאואיזם. מעולם לא ראיתי מסמך שמכיל כה הרבה שטויות. מעתה ואילך לא יורשו עוד אנשי המערב להטיף בסין, על מנת להימנע מצרות נוספות.

— China in Transition, 1517-­1911, Dan J. Li, trans. (New York: Van Nostrand Reinhold Company, 1969), p. 22

החלטת הקיסר עצרה את התפשטות הנצרות בסין, והיא התחדשה רק לאחר מלחמת האופיום הראשונה במאה ה-19.

הערכה היסטורית ומורשת

הקיסר קאנגשי בסיור.

הקיסר קאנגשי עלה על כס השלטון בתקופה בה עדיין נאבקה שושלת צ'ינג החדשה על גיבוש כוחה בלב התוהו ובוהו שהתרחש בסין לאחר נפילת שושלת מינג והצליח לשכך את החששות וחוסר האמון של נתיניו באמצעות קידום התרבות הסינית, באמצעות צעדים פופולריים כמו קיצוץ במיסים, ובשישה מסעות לערים הדרומיות של נהר היאנגצה. מסעות אלו, שבהם ביקר אישית את הפקידים שהיו אחראים על המנהל של אזורים אלו הרחוקים מהבירה, ידועים כ"מסעות לדרום" (南巡, בפין-יין Nánxún), והם הקנו לקיסר את פרסומו כאדם המקדיש את כולו לקיום חובותיו בממשל.

במקביל לדמות שהקרין, של שליט קונפוציאני נאור, ניהל קאנגשי במהלך 60 שנות שלטונו סדרה של מערכות צבאיות שמכולן יצא וידו על העליונה. תוצאת חלק ממערכות אלו הייתה הרחבת גבולות האימפריה. מערכות צבאיות אלו נמשכות בתקופת שלטונו של בנו, יונגג'נג ונכדו צ'יינלונג, תהליך שקבע את גבולותיה המודרניים של סין. בתקופת שלטונו של קאנגשי התרחשו המפגשים הרשמיים הראשונים עם המעצמות האירופאיות, כפי שמשתקף בהסכם נרצ'ינסק ובמחלוקת הדוקטרינרית עם האפיפיור.

בהשוואה להישגים אלו ולהישגים בתחום התרבות והאמנות, ההתפתחות הכלכלית הייתה כישלון יחסי. התוהו ובוהו שהשתרר בסין עם סיום שושלת מינג והקשיים שגרמה מלחמת האזרחים הממושכת כנגד שלושת הווסאלים הורגשו לאורך כל תקופת קאנגשי, והשיפור בתנאי המחיה של האוכלוסייה היה מזערי. אך הביקורת החריפה ביותר שמשמיעים היסטוריונים כנגד קאנגשי היא חוסר יכולתו לפתור את סוגיית הירושה לאחר שהחליט לבטל את מינויו של יינגז'נג כיורש. חוסר יכולתו של הקיסר לקבל החלטה העמידה את המדינה של שושלת צ'ינג על ספו של משבר חמור. חוסר הוודאות לגבי הירושה נמשך עד ימיו האחרונים של קאנגשי. לאחר שמת, הכריז בנו יִינְזג'ן כי נבחר ליורש והחל את תקופת השלטון בשם יונגג'נג. המבוכה סביב מינוי זה הובילה לחשד של גזילת השלטון, חשד שלא התפוגג עד סיום כהונתו של הקיסר החדש.

לקריאה נוספת

• Rawski, Evelyn S. y Rawson, Jessica (editores): China. The Three Emperors, Royal Academy of Arts, London, 2005 (ISBN 1-903973-69-4)
• Hsü, Immanuel C. Y: The Rise of Modern China, 6th edition, Oxford University Press, Oxford, 1999 (ISBN 0-19-512504-5).
• Spence, Jonathan D: The Search for Modern China, W. W. Norton and Company, New York, 1999 (ISBN 0-393-30780-8).
• Peterson, Willard J. (editor): The Cambridge History of China Volume 9, Part One The Ch'ing Dynasty to 1800, Cambridge University Press, Cambridge, 2002 (ISBN 0-521-24334-3).
• Spence, Jonathan D: Emperor of China: Self-portrait of K'ang-his, Vintage Books USA, 1988 (ISBN 0-679-72074-X).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאנגשי בוויקישיתוף

• קאנגשי, קיסר סין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)