הקהילה הבהאית באיראן

איראן היא מולדת הדת הבהאית, תחילתה הייתה כאשר אחד מתומכיו של ה"באב" שנקרא מירזא חוסיין עלי נורי, טען כי אלוהים יגלה אותו, וכי הבאב בישר את בואו, ונטל את הכינוי "בהאא אללה".

סמל בהאי

קהילה בהאית באיראן

עד לשנת 1960 רוב מאמינים הדת הבהאית היו ממוצא איראני. אף על פי שחוקתה של איראן מגנה על המיעוטים הדתיים במדינה, היא איננה מכירה בדת הבהאית כפי שהיא מכירה בדתות האחרות כגון יהדות, נצרות, והדת הזורואסטרית, דבר אשר יצר קשיים רבים לבהאים באיראן. עד לשנת 1979 מנתה הקהילה הבהאית באיראן עקב ריבוי טבעי כ-350 אלף מאמינים, אך כיום מספר המאמינים הבהאים באיראן קטן בהרבה, וזאת בעקבות המהפכה האסלאמית שהתרחשה בשנת 1979 ואיתה גלי אלימות וכליאה אשר הביאו את הבהאים להגר לאירופה וארצות הברית.

אף על פי שמאמיני הדת הבהאית לאורך ההיסטוריה האיראנית היו למיעוט אתני הנרדף והמדוכא ביותר, הקהילה הבהאית, למרות המגבלות עליה וגלותם של אנשי הדת הבהאית מאיראן, הצליחה באופן עצמאי לקיים פעילות ענפה בכל תחומי החיים. הקהילות הבהאיות התרכזו בעיקר באזורים כגון איספהאן, יזד, שיראז, טהראן, חוראסאן, מזנדאראן, פרס, כשאן ותבריז. באזורים אלו ניתן לראות פעילות ענפה לקראת סוף המאה ה-19 אשר ברובה עסקה בהקמת מוסדות חינוך עצמאיים, אספות ואדמיניסטרציה.

תחום החינוך

מחוזות באיראן

תחום החינוך הוא אחד מעמודי התווך בדת הבהאית, וילדים (בנים ובנות) כבר מגיל חמש נשלחו למוסדות חינוך אשר בהם הם למדו קרוא וכתוב ופעולות חשבון פשוטות. לאחר הקניית החינוך הבסיסי הילדים עברו ללימודים מתקדמים ששם הם למדו את השפה הפרסית והאנגלית, ספרות ושירה, קוראן, היסטוריה וגאוגרפיה. יתר על כן, בשלב השלישי, החינוך התמקד בלימודי אסטרונומיה, רפואה ומתמטיקה מתקדמת. בית הספר הבהאי הראשון שעבד בשיטה זו הוקם במזנדאראן בשנת 1870, ולאחר מכן בטהראן, תבריז ובערים וכפרים נוספים. ניתן לראות שההשקעה של הבהאים בחינוך אכן השתלמה ובהאים במאה ה-19, שהשתייכו בדרך כלל למעמד סוציו-אקונומי נמוך התקדמו למעמד ביניים משכיל במאה ה-20 בזכות ההשכלה שרכשו.

נשים והנהגה

יתר על כן, כתוצאה ממשנתו של בהאא אללה, קהילות הבהאיות התאפיינו בפתיחות כלפי נשים ולהן היה תפקיד מפתח בקהילה לדוגמה, בטהראן, פאטימה סולטאן שהייתה ממשפחה צבאית מבוססת השתמשה בקשריה על מנת לשחרר מאמינים בהאים שנאסרו בלא עוול בכפם. דוגמה נוספת היא איסמאת ח'אנום אשר יזמה מפגשים שבועיים על מנת לשדך בין נשים וגברים בהאים וליוותה אותם עד לחתונה המיוחלת.בנוסף, בשנת 1954 הנשים היו מארגנות הכנסים והאספות הרשמיות של הבהאים, דבר אשר העניק להן כוח רב בקהילה. אף על פי שבהוראת המנהיגים של הדת הבהאית, הבהאים בעצמם לא לקחו חלק בפעילות הפוליטית באיראן, ניתן היה לראות בהאים בתפקידי מפתח של הממשל לדוגמה, מירזא מחמד עלי ח'אן בתבריז. דוגמה נוספת היא בחוראסאן שבה בזכות הקשרים שיצרו עם גורמי הממשל, הבהאים קיבלו תפקידים ממשלתיים שעזרו להם לקבל אוטונומיה על הקהילה הבהאית באזור, וכך להמשיך ולקיים פעילות בהאית ענפה.

בין השנים 1878–1925

בהמשך לעשייה הענפה של הקהילות בהאיות הוקמה בשנת 1878 בטהראן אספה עליונה של הקהילות הבהאיות, מעין קדם ל"בית הצדק העולמי" שיקום בשנת 1963, שבה נאספו בכירי הקהילות הבהאיות באיראן והתייעצו במגוון תחומים בניסיון ליצור חזית אחידה בנושאים אלו. לאחר מכן, בשנת 1880 אספות אלו התקיימו גם בפרובינציות; חוראסאן, מזנדאראן, פרס וכשאן. יתר על כן, בשנת 1907 הוקמה קרן לתרומות עבור הבהאים ובשנת 1917 הוקמה קרן לטובת הילדים הבהאים, קרנות אלו הוקמו על מנת לעזור בנטל ההוצאות של הקהילה הבהאית אשר לא קיבלה תקציבים מהשלטונות האיראנים לפעילותה. בין השנים 1880 עד 1920 חיו באיראן כ-100 אלף בהאים אשר מרבית פעילותם התרכזה בטהראן. הקהילה הבהאית בטהראן עד לשנת 1960 מנתה כשלושת אלפים מאמינים והייתה הקהילה הגדולה ביותר באיראן, קהילה זו הייתה אחראית על קשרי החוץ עם הקהילות הבהאיות האחרות בעולם, על תחום החינוך ועל התחום האדמיניסטרציה.

במונחים מספריים, הוערך מספרם של הבהאים בכ-100,000 נפש בשנות ה-1880, מה שהיווה 1-2 אחוז מהאוכלוסייה האיראנית שכללה 5-8 מיליון נפש בזמן ההוא.

משנת 1925 ואילך

עלייתו לשלטון של רזא שאה פהלווי (רזא ח'אן) בשנת 1925 הפיחה רוח חיים בקהילות הבהאיות באיראן והם הצליחו לפתוח בתי ספר חדשים, בתי מרחץ, ספריות ובתי קברות שהם תחזקו בעצמם. יתר על כן, הקהילה הבהאית הגדולה בטהראן הצליחה בשנת 1930, לפתוח מרכז ייחודי בהאי אשר עסק בכל הרכוש ואתרים קדושים של הבהאים בכל איראן, לאחר מכן בשנות ה-50 שינה המרכז את פניו והפך למקום מפגש לנוער הבהאי ובית הארחה. בנוסף לכך, בשנת 1940 הוקם בית יתומים בהאי. עם עלייתו של שוקי אפנדי להנהגת הקהילה הבהאית הוא נקט במדיניות של התפשטות הדת הבהאית בעולם בצורה מסיבית מקודמיו, והמשלחות של בהאים שהגיעו לאיראן הביאו ידע שעזר לפתוח מרפאה אזורית שגם מי שאינו בהאי רצה לקבל בה טיפול עקב הצלחתה. בנוסף, לכך המשלחות הביאו איתן שלל שפות זרות והם תרמו לחינוך הבהאי.

למרות הצלחתה של הקהילה הבהאית בתחילת תקופתו של רזא שאה, בשנת 1934 המצב של הקהילות הבהאיות באיראן הורע בצורה משמעותית. הרעה זו נובעת מעליית הרייך השלישי בגרמניה ואיתה רעיון הגזע הארי אשר קסם מאוד לרזא שאה. בהשפעותיו של רעיון זה בשנת 1935 שינה רזא שאה את שם ארצו מפרס לאיראן ונקט במדיניות של רפורמות שונות על מנת להידמות למדינות אירופה ולייצור אחידות בין כל הקבוצות באיראן, והבהאים שביקשו להישאר אוטונומיים וייחודיים בקהילתם, לא התאימו למשנה זו. בין השנים 1934–1938 נסגרו בפקודת השלטונות כל בתי הספר הבהאים, המוסדות הגדולים של הקהילות ונכלאו מאות בהאים באשמת קשירת קשר נגד השלטונות. בנוסף, בשנת 1955 נסגר מרכז הבהאי הגדול בטהראן.

התמודדות הבהאים עם הקשיים עד למהפכה האסלאמית בשנת 1979

אף על פי שהשלטונות ניסו באופן מכוון לפגוע בקהילות הבהאיות הן לא וויתרו, ואף המשיכו לחנך את ילדיהם בבתים משותפים שיצרו ללמידה של כל שכבות הגיל. בנוסף לכך, הקהילות הבהאיות באיראן נעזרו בקהילות הבהאיות בעולם שעד לשנת 1960 מנו כ-150 קהילות, עזרה זו התבטאה בתעמולה תקשורתית של הקהילות הבהאיות בעולם על מנת להראות את הזוועות שמתרחשות באיראן נגד הקהילות הבהאיות. עזרה זו של הקהילות הבהאיות בעולם נשאה פרי וניתן לראות שבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 השתפר מצבם של הבהאים באיראן והופסקו מעשי טבח נגדם. שיפור זה לא נמשך שנים רבות כיוון שבשנת 1979 התרחשה המהפכה האסלאמית אשר בה נרצחו ונאסרו מאות מאמינים בהאים. עקב המצב רבים מן המאמינים הבהאים היגרו לאירופה וארצות הברית וכיום, לא נותרו קהילות בהאיות גדולות באיראן.

היום מעריכים את מספר הבהאים באיראן בכ-300,000 לפחות, שמהווים 0.5 אחוז מהאוכלוסייה.

המהפכה האסלאמית באיראן

המהפכה האיראנית הפילה את השלטון המושחת של מוחמד רזא שאה פהלווי, והחליפה את משטרו החילוני בתיאוקרטיה אסלאמית בהדרכתו של איתוללה רוחאללה ח'ומייני, ושאפה לנהוג על פי מנהגי האסלאם בכל היבטי החיים.

זמן קצר לפני המהפכה הפכה הרדיפה נגד הבהאים ברפובליקה האסלאמית מאלימות אשר בוצעה בכל צורותיה נגד מבוגרים, זקנים, ילדים קטנים בגנים ואף בתי הקברות הבהאים, להכחשה שיטתית של זכויות אדם בסיסיות, שכללה את גישתם ללימודים גבוהים. בעקבות הרדיפות מספר בהאים בולטים כמו לילי איימן נעלצו לעזוב את איראן ולא יכלו לחזור.

בשנת 2008 נעצרו חברי השביעייה הבהאית ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

התגובה הבינלאומית

הקהילה הבינלאומית התנגדה לרדיפות נגד בהאים באיראן, והביעה אכפתיות רבה לבהאים. הוועדה לזכויות אדם באו"ם העבירה 18 החלטות אשר מביעות דאגה ואכפתיות כלפי הפרת זכויות אדם באיראן. כל אחת מההחלטות התייחסה באופן ספציפי למצבה של הקהילה הבהאית שם. תופעה זאת נחשבת לבלתי שגרתית מצד הוועדה, שבדרך כלל מגבילה את תגובתה ומסתפקת בהבעת דאגה דיפלומטית והתייחסות כללית לאישומי הפרת זכויות אדם ואפליה.

בעקבות זאת, משרד האו"ם אישר מאז 1985 13 החלטות, אשר התייחסו למצבם של הבהאים באיראן והביעו דאגה נוכח הדיווחים על הפרת זכויות האדם שם. למעשה, כל ההחלטות הללו קראו לאיראן לעצור את הפרת זכויותיהם של הבהאים ולציית לאמנות של זכויות האדם שנחתמו על ידי ממשלת איראן.

נציגי משלחת זכויות האדם אספו את המידע שלהם בדרכים שונות והשתדלו להעביר את תמונה ברורה ואמיתית של המצב באיראן לאו"ם. לדוגמה: מר גלינדו פול דיווח בשנת 1990 על מצב של גזענות, דחייה על ידי אוניברסיטאות, בקשות להחזרת פנסיה וביטול דרכונים.

הקריאות לממשלת האיראנית לציית לחוקי חופש הדת ולשחרר אסירים בהאים המשיכו לעלות. ועדת חופש הדת העלתה מספר דיונים בנוגע לעבירות של איראן והביעה את דאגתה כלפי המדיניות הגזענית בה, שמגבילה את חירותם של הבהאים ואת הזכות שלהם להקים מוסדות דתיים ואוניברסיטאות ולהשיג הזדמנויות עבודה במגזר הציבורי.

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, התחילה הממשלה האיראנית לחוש לחץ עקב הקריאות של משרד האו"ם להפסיק את ההפרות שלה נגד הבהאים. איראן שקלה מחדש את מדיניותה כלפי הבהאים, וזה התבטא בירידה החדה במספר עונשי המוות, במיוחד אחרי 1985. בנוסף לכך, הותר לילדים בהאים להירשם לבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים ברוב אזורי איראן.

למרות הירידה במספר הבהאים המוצאים להורג בעקבות הלחץ הבינלאומי, הממשלה האיראנית עדיין לא הכירה בזכויותם של הבהאים, עובדה זו הראתה כי השיפור שחל במדיניות האיראנית כלפי הבהאים היה מזויף ואיננו שואף לחיים יותר טובים לבהאים, אלא להמשך הרדיפות נגדם, כפי שהתגלה כאשר הוצא להורג איש מכירת הציוד הרפואי בן ה-52, מר רוח אללה רוחאני, ב-21 ביוני 1998.

יתר על כן, באוקטובר 2007 יצא דיווח ממשלתי שהתייחס לדת הבהאית כדת שמהווה סכנה לשלטון האיראני, גם אחרי עלייתו של הנשיא המתון חסן רוחאני לשלטון, הבהאים עדיין נחשפים לעונשי מאסר.

הבהאים באיראן משמיעים את קולם

בנובמבר 2004, פנתה הקהילה הבהאית באיראן בהודעה לנשיא איראן מוחמד ח'אתמי, שמתארת את הרדיפה המתרחשת נגדם במשך 25 שנים. ההודעה בחנה את הרדיפה מנקודת המבט של פסוקים קוראניים וחוקים אסלאמיים, אשר אסרו אלימות ותמכו בחופש דת. בנוסף לכך, ההודעה ציינה כי איראן חתמה ואישרה את ההצהרה הבינלאומית של זכויות אדם, ועל אמנות שמגנות על חופש דת. היא סיפרה על הצביעות של הממשלה כאשר הציעו לבני נוער הבהאים הצטרפות לאוניברסיטאות, אך נרשמו כמוסלמים אחרי כן. ההודעה הסתיימה עם קריאה לאמנציפציה לקהילה הבהאית".

אחרי הודעה זו, המצב באיראן נשאר כפי שהוא, וההתקפות נגד אנדרטות בהאיות נמשכה, כמו ההרס העצום שהתרחש בבית של מירזא עבאס נורי, אביו של בהאא אללה, בטהראן ביוני 2004 ,ובקבר של אל-קדוס, אחד המאמינים הקודמים בדת הבהאית.

המצב הנוכחי

כיום, הקהילה הבהאית הנה אחת הארגונים המגוונים ביותר בעולם, שמכיל בתוכו בני אדם מכל העמים, שלוקחים חלק פעיל בחברה בה חיים. אך המצב בארץ המוצא נשאר קשה ובלתי יציב, ובהאים באיראן עדיין סובלים מרדיפה, חוסר הוגנות והכחשה של זכויותיהם הבסיסיות.

היעד המרכזי של ממשלת איראן משתקף בהשארת החברה הבהאית במצב בלתי יציב, והמשכיות המאסרים והרדיפות. הממשלה ממשיכה להפעיל לחץ על החברה הבהאית, ואיננה נותנת הזדמנויות שוויוניים במוסדות לימודיים ועבודה.

ההוצאה להורג עדיין מתרחשת באיראן, אך במספרים פחותים בהשוואה למצב הקודם. אף על פי כן, היא נחשבת למדיניות המסוכנת ביותר אשר מאיימת על חייהם של הבהאים בכל עת, מה שנחשב לאסטרטגיה מיוחדת של איראן להשאיר את הבהאים בפחד בלתי פוסק וחיים בלתי נסבלים.

נישואין וגירושין בקרב הבהאים אינם מוכרים על ידי הממשלה, כמו כן, אין זכות לרשת לבהאים. דוגמה על כך היא כאשר התעלם משרד המשפטים מזכותה של אישה בהאית לקבל את החלק שלה מהירושה, אחרי המוות של בתה, והוציאה תעודת ירושה אשר מעניקה את הירושה לבעלה המוסלמי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקהילה הבהאית באיראן בוויקישיתוף