ויקיפדיה

יהדות בוקרשט

קהילה יהודית בעיר בוקרשט
(הופנה מהדף קהילת יהודי בוקרשט)

יהדות בוקרשט היא קהילה יהודית מאורגנת, שהתקיימה במשך מאות שנים בעיר בוקרשט, ותרמה רבות לכלכלתה ולתרבותה של העיר בפרט ושל רומניה בכלל. העיר בוקרשט נוסדה במאה ה-14 בקירוב, ויהודי העיר מוזכרים במסמכים החל מהמאה ה-16[1]. בעיר התקיימו חיים שוקקים של תרבות יהודית. היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה הרומנית שבקרבה התקיימה, ידעו עליות ומורדות והושפעו מהלכי הרוח ששררו במדינה ובעולם הנוצרי וגם מן הנסיבות המדיניות והפוליטיות של האזור כולו. לשיא פריחתה הגיעה הקהילה בתקופה שבין מלחמות העולם, אולם לאחר הרדיפות של תקופת שואת יהודי רומניה ולאחר גילויי העוינות מצד המשטר הקומוניסטי, שבאו בעקבותיהן, דעכה הקהילה ומרבית היהודים עלו לישראל.

בית הכנסת הכוראלי של בוקרשט - מבט מבפנים

דמוגרפיה יהודית בבוקרשט

עריכה

הצבא הרוסי, בשנים 1810–1811, ציין לראשונה נתונים סטטיסטיים על מספר היהודים בבוקרשט, 862 נפשות בתוך אוכלוסייה של לפחות 24,000 תושבים. היהודים התרכזו בשכונות קולצאה (Colțea), גאורגה הקדוש (Sf. Gheorghe) וסטלאה (Stelea). פרט לאחד הכל היו שוכרי בתים. מרבית היהודים היו סודיטים, בעיקר נתיני האימפריה האוסטרית[2].

 
דלתות בית הכנסת ישועה טובה בבוקרשט
השנים מספר היהודים בבוקרשט אחוז מתוך האוכלוסייה
1800 204 משפחות
1811 862
1831 2,583
1838 3,656 משפחות
1860 5,934 משלמי מיסים[3]
1889 23,887 12.2
1899 40,533 15
1909 כ-41,000 14.7
1924 39,853 11.7
1930 76,480 11.8
1941 כ-102,018 10.2
1942 98,048
1947 150,000
1956 44,202
1992 2,883
2011 1,459

[4]

הקהילה היהודית בתקופה שקדמה לאיחוד הנסיכויות הרומניות

עריכה

בוקרשט הייתה עיר ולאכית ובהמשך בירת ולאכיה עד לאיחודה עם נסיכות מולדובה. לאחר איחוד הנסיכויות הייתה בוקרשט לבירת האיחוד, שממנו צמחה רומניה.

 
בניין התיאטרון היהודי באראשאום בבוקרשט, בימינו התיאטרון היהודי הממלכתי בבוקרשט

בספר שאלות ותשובות של רבי שמואל די מדינה (רשד"ם) מסלוניקי מהמאה ה-16 ושל רבי יוסף קארו מתקופת שהותו בעיר ניקופול (1522–1533), יש שתי תשובות שנשלחו לפרנסי קהילת יהודי בוקרשט בנוגע למקרה רצח שהתרחש במקום. בנוסף ליהודים הספרדים, החל משנת 1550 ידוע גם על מיעוט של יהודים אשכנזים שהיו חברים בקהילה. בצו שלטוני מתקופתו של מירצ'אה החמישי (הרועה), משנת 1550, מוזכרים יהודים בעלי חנויות ויהודים בעלי עיסוקים אחרים, ומוזכרים בשמם שמונה יהודים: אמטו, אבן אושה, בן חביב, בן אליעזר, איסאק, יודה, יוסף רופוס ובן גרשון. מרבית יהודי בוקרשט הגיעו ממחוזות דרומיים יותר, בעיקר מקהילת ניקופול, ובחלקם השאירו שם את משפחותיהם ליתר ביטחון.

יהודי בוקרשט נהנו מחסות השלטון העות'מאני, אך גם ניזוקו ממנה - ב-13 בנובמבר 1594, שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, הרג את כל הטורקים שהיו בבוקרשט ויחד איתם גם את היהודים (במיוחד את אלה שהלוו לו כספים). לאחר מותו של מיכאי, התאוששה הקהילה.

בתקופת גזירות ת"ח ת"ט (1648–1649) הגיעו לבוקרשט יהודים אשכנזים, שנמלטו מפני הקוזאקים. האשכנזים התארגנו בקהילה משלהם והעמידו בראשם סטַרוסְטֵה באישור השלטונות. במסמך מסוף המאה ה-17 מוזכר שהיהודים בבוקרשט, בשנת 1694 שילמו מס כאגודה[5].

ב-1714 ציווה שטפאן קנטאקוזינו על הריסת בית הכנסת של יהדות בוקרשט, אף על פי שניצב במקום נידח. הוא גם ציווה על היהודים שלא יתכנסו יותר לתפילות[6].

במסמכים מוזכר שבשנת 1715 הונהגה הקהילה על ידי מרדכי בן יהודה, התקיימו קופת צדקה, חברה קדישא ובית כנסת שנהרס באותה שנה בהוראת השליט שטפאן קנטאקוזינו, שגם אסר על היהודים להתאסף לשם תפילה. על היהודים הוטלו גם גזירות לבוש, הם חויבו ללבוש רק שחור או סגול ולנעול רק נעליים שחורות[7].

על פי מסמכים רומניים, בשנת 1730, בבוקרשט, השליט ניקולאה מברוקורדט נתן אישור לייסוד הקהילה היהודית הספרדית בנסיכות ולאכיה וזאת לבקשת יועציו, הרופא דניאל דה פונסקה ומנטש (מנדש) באלי (Menteş Bally, אבי סבו של דוויצ'ון באלי)[8].

בתחילת המאה ה-19 התרחשו בבוקרשט מספר עלילות דם ובחמורה ביותר, בשנת 1801, ביצע האספסוף פוגרום ביהודי המקום. במהלך הפוגרום, עד להתערבות השלטון, נרדפו היהודים ברחובות בוקרשט, נבזזו חנויות ונרצחו 128 יהודים[9]. בשנת 1804 נזקק השליט קונסטנטין איפסילנטי לעזרת המטרופוליט (דרגה בכירה מאוד בנצרות האורתודוקסית) כדי להתייצב כנגד עלילת דם נוספת. במרץ 1808 שבר ילד נוצרי שמשת חלון של יהודי, וזה האחרון הכה אותו; מכך נפוצו שוב שמועות על ניסיון לחטוף ילד נוצרי לצורכי אפיית מצות לפסח. לשם הרגעת הרוחות היה צורך בהתערבות הקונסולים הזרים והשלטון העות'מאני. בשנת 1812, בתקופת שלטונו של יואן גאורגה קאראג'ה, ניצב במשעול הצ'ישמיג'יו בית כנסת יהודי בנוי עץ ובגינה שלו היה מקווה. בשנה שלאחר מכן, כשחיים הרש היה הסטרוסטה היהודי, קיבל קאראג'אה החלטה, לפיה רק היהודים המקומיים, הקרויים פְמְנְטֵנִי (בני הארץ), מורשים לבצע שחיטה כשרה, ואילו היהודים הזרים - לא. באוקטובר של אותה שנה נשרף בית הכנסת.

ב-1813 התיישבו בבוקרשט כאלף יהודים, שהגיעו מהונגריה ומטורקיה[10].

לפי בקשת הקהילה הספרדית בעיר, אישר להם קאראג'ה בשנת 1818 לבנות בית כנסת על מגרש נידח על גדות הדמבוביצה. לפי האישור תכננו היהודים הספרדים לבנות בחזית מגורים לעניים ומאחור בית כנסת ולהקיף אותו בחומה גבוהה.

ב-1821, לאחר שחילות טודור ולדימירסקו וחילות אלכסנדר איפסילנטי (הנכד) עזבו את בוקרשט, נכנסו אליה חיילים עות'מאנים, שבזזו והתעללו בתושבים ובעיקר בשכונות היהודיות[11].

ידוע על עשרה בתי תפילה יהודיים, פרט לבית הכנסת הספרדי שפעלו בשנת 1832. בתי התפילה היו ממוקמים בבתים פרטיים ושבעה מתוכם עלו באש בשרפה הגדולה של שנת 1847. בשנת 1846 נתנה העירייה אישור לבנות בית כנסת מאבן, והעדה רכשה מגרש והחלה בבניית בית הכנסת הגדול של בוקרשט. בחצר בית הכנסת הוקם מבנה ששימש משנת 1852 כבית הספר היהודי הראשון ולימדו בו ברומנית.

בימי מהפכת 1848 בהונגריה הגיעה רוחה של המהפכה גם לבוקרשט, ובין המהפכנים נמצאו גם יהודים, ששאפו לשוויון זכויות עם הנוצרים. בלטו במהפכה הציירים קונסטנטין דניאל רוזנטל וברבו איסקובסקו והבנקאים דוויצ'ון באלי, הילל מנוח וסולומון חלפון. בין מטרות המהפכה נכלל סעיף הקורא להענקת זכויות אזרח לכל התושבים, ללא הבדל דת - סעיף חשוב ליהודים, מאחר שחוקי המקום לא אפשרו אזרחות מלאה למי שאינו נוצרי. לאחר כישלון המהפכה יצאו חלק מהם לגלות מחוץ לרומניה. הילל מנוח ואחריו שותפו לעסקים, סולומון חלפון, היו היהודים הראשונים שכיהנו במועצת העיר בוקרשט.

 
ההיכל הכוראלי של בוקרשט שנוסד בשנת 1867

על ידי קהילת היהודים הפולנים ("לכים") בני הארץ ששינתה בהמשך את שמה לקהילת בני ישראל בעלת נוסח אשכנז. (de rit occidental). 

ב-22 במרץ 1857 הופיע בבוקרשט כתב העת היהודי הראשון במרחב הרומני, הישראלי הרומאני, שבועון יהודי דו לשוני, ברומנית ובצרפתית, בעריכתו של ד"ר יוליו באראש[12]. באותה שנה נוסד בית הכנסת הכוראלי של בוקרשט. כרב העיר נבחר המלבי"ם השמרן, שהסתכסך עם פלח גדול מהקהילה על רקע חדירת השפעת ההשכלה והשאיפה למודרניזציה של חיי הדת. סכסוך זה הביא להחלטת ממשלה לתמוך בגירוש הרב מלבי"ם, ולרפורמות שונות שהחילו מתנגדיו בבית-הכנסת הכוראלי.

הקהילה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה

עריכה

איחוד הנסיכויות הרומניות, ממנו נוצרה רומניה, התחיל כבשורה מרנינה עבור יהדות בוקרשט, שציפתה, כמו יהדות רומניה כולה, לאמנציפציה. הנסיך, אלכסנדרו יואן קוזה, רצה להעניק זכויות אזרח ליהודים, אך בגלל ההתנגדות העזה מצד חוגים רחבים מאוד של הציבור הרומני, הודיע שתהיה זאת אמנציפציה הדרגתית. קוזה נקט אומנם בכמה צעדים ראשונים של אמנציפציה, אך הדחתו בראשית 1866 שמה סוף לתהליך. יון ברטיאנו, המנהיג הרומני הליברלי הבטיח אזרחות ליהודים, אבל שוב התקוממו החוגים האנטישמים, בעת הדיונים על החוקה יצאו המוני רומנים לרחובות בוקרשט והרסו את בתי הכנסת. לחצם נשא פרי והחוקה שהתקבלה בשנת 1866 שללה בסעיף 7 את האפשרות של הענקת אזרחות רומנית למי שאינו נוצרי. גם מינויו של ברטיאנו לראש ממשלה כמה שנים מאוחר יותר לא שינה את המצב והיהודים מצאו עצמם במצב גרוע מכפי שהיה לפני כן - הם היו במעמד של חסרי אזרחות כלשהי וחייבים בכל חובות האזרחים הרומנים, כולל שירות צבאי.

למרות כל האמור לעיל, הייתה השתלבות דה פקטו של יהודי בוקרשט בחיי העיר והיא באה לידי ביטוי בדרכים שונות. מפה של בוקרשט שהופקה על ידי או. פפזוגלו בסוף המאה ה-19 מעידה על קיומם של רחובות עם שמות יהודיים, כמו: רחוב בתי הכנסת, רחוב הספרדית (העדה הספרדית), רחוב פלשתינה ועוד. ההיכל הכוראלי של בוקרשט נבנה וסביבו התפתחה קהילה תוססת, שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. העיתונות היהודית, ברומנית, ביידיש, בעברית, בלאדינו או במשולב בין שפות אלה, התפתחה מאוד ועל דפיה באו לידי ביטוי הנושאים שהעסיקו את הקהילה, הציונות, ההגירה לעולם החדש, מאבקי האמנציפציה והמאבק באנטישמיות.

באיחור מסוים (בבראילה ובגאלאץ הקדימו והופיעו עיתונים ציוניים) הופיע ב-28 באוקטובר 1899 כתב העת הציוני הראשון של בוקרשט, השבועון "העתיד" (Viitorul). ב-23 בדצמבר הופיע השני, "געגועי ציון" (Dorul Sionului). בעשור האחרון של המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20, השבועון היהודי הראשי בבוקרשט היה "השוויון" (Egalitatea) ומטרתו המוצהרת בשמו, עד סגירתו בצו ממשלתי ב-3 ביולי 1940, הייתה המאבק לאמנציפציה של יהדות רומניה[13].

השלטון הרומני, למרות לחצי המעצמות של מערב אירופה, לא היה מוכן לקדם אמנציפציה של היהודים, ופרט ל-888 יהודים שהשתתפו במלחמת העצמאות הרומנית בשנים 1877–1878, כמעט אף יהודי לא קיבל אזרחות רומנית.

 
מוצג במוזיאון היהודי בבוקרשט המוקדש לתרומתם של היהודים במלחמת העצמאות של רומניה

יתר על כן, בספטמבר 1881 גורשו מרומניה כמה מראשי הפובליציסטים היהודים שנאבקו באנטישמיות, וביניהם משה גסטר ואליאס שוורצפלד, יהודים ילידי רומניה מזה דורות, אך חסרי אזרחות[14].

מאוריצ'יו ברוצ'ינר, גיבור מלחמה והראשון לקבל אזרחות רומנית מבין היהודים, היה בהמשך ממנהיגי קהילת בוקרשט. גם במלחמה הבלקנית של שנת 1913 ובמלחמת העולם הראשונה השתתפו יהודי רומניה, כולל יהודי בוקרשט.

הארגון הדתי, התרבותי והחברתי

עריכה

הארגון הדתי של יהדות בוקרשט

עריכה

בתקופה שקדמה לאיחוד הנסיכויות הרומניות שימש הסטרוסטה של הקהילה היהודית גם כממלא המקום של החכם באשי של יאשי וגם כגובה מסי היהודים עבור השלטון. תפקיד הסטרוסטה כממלא מקום החכם באשי הפך אותו למנהיג הרוחני של הקהילה וחייב השכלה תורנית. הכנסות הקהילה מהתשלום עבור השחיטה הכשרה (התשלום נקרא גאבלה gabela) שימשו למימון מוסדות הקהילה. ראש הקהילה היהודית של בוקרשט במאה ה-18 היה אחראי גם לגביית מסי היהודים ונחשב לנציג משרד האוצר. בשנת 1764 מונה יצחק בן בצלאל לחכם באשי של בוקרשט וולאכיה והוסמך לגבות את מסי היהודים בכל החבל.

בשנת 1815 היו בבוקרשט אלף וחמש מאות משפחות יהודיות ולקהילה היה בית כנסת אחד[15].

קהילת יהודי בוקרשט הוכרה רשמית בשנת 1832 ובדומה ליהודי רומניה האחרים, התחלקה לשלושה זרמים עיקריים:

  ערך מורחב – הקהילה היהודית הספרדית ברומניה

ב-1819 הוקם בית הכנסת הספרדי הגדול קהל גראנדה בבוקרשט, וב-1846 הוקם בית הכנסת הספרדי הקטן קהל צ'יקו בבוקרשט.

בשנת 1847, במהלך דליקה גדולה, נשרף בניין הקהילה היהודית וכל פנקסיה עלו באש. בבוקרשט הוקם בשנת 1848 בית כנסת ומרכז תורני שנקרא בהמשך על שמו של הרב מלבי"ם, רב שהגיע מפולין והנהיג את החוגים השמרניים יותר של קהילת יהודי בוקרשט. בין השמרנים בהנהגת המלבי"ם ובין החדשניים יותר בהנהגת ד"ר יוליו באראש התגלעו סכסוכים קשים. למלבי"ם הוצע פיצוי כספי כדי שיעזוב ולאחר סירובו החל מאבק מלווה בהשמצות הדדיות שבסופו המלבי"ם נעצר על ידי השלטונות וגורש מבוקרשט ביום 18 במרץ 1864. בהזדמנות זו, בשנת 1865, פירקו השלטונות את מוסד הקהילה היהודית וביטלו את ההכרה בזרם הפולני. כתחליף למוסדות הקהילה, הקימו היהודים הרבה אגודות לעזרה הדדית.

ב-1867 בנו המודרניים בבירה את בית הכנסת הכוראלי של בוקרשט, ומשנת 1873 הטיף שם הרב מאיר מוריץ בק. סביב הרב ובית הכנסת נוצרה קהילה דה פקטו, אף על פי שלא הייתה הכרה של השלטונות בקהילה היהודית של בוקרשט עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.[16].

בשנת 1880, בבוקרשט, ייסד השליח אליעזר רוקח מצפת את "האגודה ליישוב ארץ ישראל". יצחק איזיק טאובס, רבם של יהודי ברלאד, היה משנת 1894 רבם של יהודי בוקרשט. משנת 1912 הנהיג את הקהילה הספרדית הרב ד"ר יעקב נימירובר שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה (1921) הרב הראשי של יהודי בוקרשט ושל רומניה כולה. הרב הראשון של בית הכנסת הגדול של בוקרשט היה הרב הינריך אלפרין. לאחר מותו של נימירובר התמנה כרב ראשי של יהודי בוקרשטי ורומניה הרב הצעיר ד"ר אלכסנדר שפרן שיחד עם ד"ר וילהלם פילדרמן ניווט את הקהילה בימים הקשים של שלטון אנטישמי. אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהרב שפרן נאלץ להימלט מרומניה הקומוניסטית, התמנה לתפקיד הרב הראשי הרב ד"ר דוד משה רוזן שהיה מקובל על השלטון הקומוניסטי ומצא שפה משותפת עם ההנהגה.

הקהילות היהודיות העירוניות ברומניה נוסדו בהסכם בין נציגי כל הארגונים והמוסדות היהודים, שבחרו את תקנון הקהילה ואת הרב הראשי שלה. סוכם שבכל עיר תהיה רק קהילה אשכנזית אחת, אבל בבוקרשט המצב היה שונה. הקהילה האשכנזית של בוקרשט בחרה הנהגה בהשפעת נציגי קהילת בית הכנסת הכוראלי ובראשה הוצב הרב יעקב נימירובר, שהיה גם רבה של הקהילה הספרדית של בוקרשט. נימירובר ניסה לאחד את שתי הקהילות, אך הספרדים התנגדו, לכן המשיכו לקיים קהילה נפרדת ובחרו לעצמם רב אחר. הסכסוך בין תומכיו הליברלים של נימירובר לחרדים השמרנים בראשות הרב חיים שור, הוביל לפרישת האחרונים ולהקמת קהילה אורתודוקסית נפרדת. אנשי "המזרחי" נותרו עם נימירובר. בבוקרשט התקיימה עוד קהילה אורתודוקסית קטנה, שהייתה מורכבת מיהודים הונגרים שהגיעו לעיר מטרנסילבניה[17].

החינוך היהודי בבוקרשט

עריכה

בתקנון האורגני, שהוטל על הנסיכויות הרומניות בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, נאמר בסעיף הדן בבתי ספר, שגם ילדי יהודים יתקבלו בהם בתנאי שיתלבשו כמו יתר התלמידים[18]. בהשפעת יוליו באראש ייסדו יהודי בוקרשט בעלי אזרחות אוסטרו-הונגרית (סודיטים) בשנת 1851 את בית הספר היהודי הראשון ושנה אחריהם עשו זאת גם היהודים המקומיים. סביב תוכנית הלימודים פרצה מחלוקת קשה בין השמרנים והרפורמיסטים.

שינוי חדש בחוק מ-23 במאי 1893, שעל פיו מי שאינו אזרח רומני (הרוב המוחלט של היהודים לא זכו לאזרחות) לא יהנה מחינוך יסודי חינם. ילד יהודי התקבל לבית הספר רק אם היה מקום פנוי ונדרש לשלם[19]. כתוצאה מהגבלות אלה, בשנת 1890 נשארו מחוץ למסגרת הבית ספרית כעשרים אלף ילדים יהודים[20].

  ערך מורחב – חינוך יהודי בבוקרשט הפשיסטית

ביום 11 באוקטובר 1940 חוקק צו-חוק מספר 3438 בנושא מצב היהודים במערכת החינוך. על פי סעיף 3 של הצו מי שנולד להורים יהודים, ללא הבדל בדת התלמיד, לא יכול להתקבל לבית ספר רומני יסודי או תיכון או אוניברסיטה, לא פרטי ולא ממלכתי. בעקבות הצו סולקו התלמידים והמורים היהודים ממערכת החינוך. משיקולי נוחות הפיקוח על הצעירים היהודים, הותר ליהודים להקים בתי ספר משלהם, שיופעלו על ידי סגל יהודי עבור תלמידים יהודים בלבד. תעודות של בתי ספר אלה לא יוכרו על ידי המדינה הרומנית. כך עברה רומניה מנומרוס קלאוזוס לנומרוס נולוס לגבי יהודים במערכת החינוך[21].

תחת פיקוח הפדרציה הוקמו בתי ספר מכל הסוגים, יסודיים, תיכוניים לבנים בשמות Cultura A ו-Cultura B ובית הספר התיכון העיוני היהודי (Liceul Teoretic Evreesc) של אלכסנדרו גראור, שהיה יותר עצמאי. עבור הבנות הוקמו בתי הספר התיכוניים Focşăneanu ו-Ana Kreindler. סגל ההוראה הורכב מאותם יהודים שנפסלו מהוראה במוסדות הרומניים וכך זכו בתי הספר התיכוניים למורים רבים ברמה אוניברסיטאית[22].

עבור החינוך העל-תיכוני הוקמו קולגיום אונסקו, קולגיום אבאסון וקולגיום מרטין ברקוביץ'[23]. בעקבות סילוק הסטודנטים והפרופסורים היהודים מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בוקרשט, הגיש ניקולאה קאז'אל בקשה לאפשר לימודי רפואה לסטודנטים היהודים בבית הספר "קריטס", שכונה גם "בית הספר של קאז'אל". הבקשה אושרה ובמקום התנהלו לימודי רפואה ליהודים בלבד, תופעה יחידה במינה באירופה של מלחמת העולם השנייה[24].

חיי התרבות של יהדות בוקרשט

עריכה

בשנת 1876 הגיע לבוקרשט אברהם גולדפדן וייסד את התיאטרון היהודי המקומי.

דוקטור יוליו באראש ייסד את "החברה ההיסטורית ד"ר יוליו באראש" ובמסגרתה איחד חוקרים רבים ומנוסים, מרביתם מבוקרשט, אך גם מערי השדה. החוקרים עסקו בחקר מעמיק של עבר היהודים הרומנים, איסוף נתונים וניתוח מדעי. הם חקרו תשובות הלכתיות, כתובות על מצבות, כרוניקות של הקהילות, פנקסי חברת קדישא וחומרים שהועברו בעל פה. עם המשתתפים הבולטים במחקרים אלה נמנו משה שוורצפלד (היוזם של החברה), אהרון טאובס Aharon M. Taubes, נשיא החברה, אליאס שוורצפלד, וילהלם שוורצפלד, יעקב פסנתיר, חיים בז'רנו, לאזאר שינאנו, משה גסטר ואחרים. בעבודת החברה לקחו חלק יותר ממאה חברים וסיכומיה השנתיים פורסמו ברבים.

בבוקרשט, במרץ 1941 בימי המשטר של יון אנטונסקו ברומניה, בעקבות סגירת להקות יהודיות אחדות וסילוקם של האמנים היהודים ממוסדות התרבות הרומניים, הקימו היהודים את התיאטרון היהודי באראשאום, תיאטרון יהודי בשפה הרומנית. התיאטרון פעל לאורך רוב שנות מלחמת העולם השנייה ופעילותו פסקה בשנת 1945, אחרי נפילת המשטר של אנטונסקו. הבניין, ששימש אותו ("אולם באראשאום"), ברחוב יוליו באראש 15, מארח החל משנת 1948 את התיאטרון היהודי הממלכתי, שהמופעים בו הם ביידיש[25]. תיאטרון באראשאום הפך לסמל לעמידתם הרוחנית של היהודים הרומנים תחת משטר חוקי הגזע.

בתי העלמין היהודיים

עריכה
 
בית העלמין היהודי ג'יורג'יול, מצבות שהושחתו באוקטובר 2008

במאה ה-17, ברחוב פיליפסקולוי, שבמרוצת הזמן שונה שמו לרחוב סבסטופול, הוקם בית עלמין יהודי ששימש את כל העדות היהודיות בבוקרשט, בית העלמין היהודי סבסטופול. לאחר כמאתיים שנה נסגר בית עלמין זה בשנת 1864 בעקבות חוק עירוני שאסר קבורה בתוך העיר. והקהילות היהודיות פתחו לעצמן בתי עלמין נפרדים, בית העלמין פילנתרופיה עבור האשכנזים ובית העלמין הספרדי של בוקרשט ברחוב ג'יורג'יול 2[26]. בנוסף לשני בתי עלמין אלה יש בבוקרשט בית עלמין גדול יותר, בית העלמין היהודי ג'יורג'יול, ברחוב ג'יורג'יול מספר 128 ומספר 162 ויש בו כ-35,000 עד 40,000 קברים.

הקהילה בתקופה שבין מלחמות העולם

עריכה
 
המוזיאון היהודי בבוקרשט, בעבר בית הכנסת אחדות הקודש

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחוזה פריז מיום 9 בדצמבר 1918, התחייבה רומניה לתת אזרחות ושוויון זכויות למיעוטים שונים, כולל היהודים, ולשם כך הוכנס סעיף מיוחד, סעיף 7 וזו לשונו:

"רומניה מתחייבת להכיר כנתינים רומנים, בעלי זכויות מלאות, ללא פורמליסטיקה, ביהודים החיים בשטחי רומניה, שלא יכולים לתבוע לאומיות אחרת"[27].

כדי לקיים את התחייבות רומניה, ביום 28 במאי 1919 הוציא מלך רומניה צו למתן זכויות אזרחיות ליהודי רומניה. קבלת האזרחות המלאה סללה את הדרך ליהדות רומניה בכלל ויהדות בוקרשט בפרט, לשגשוג ופריחה חסרי תקדים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והאמנציפציה שבאה בעקבותיה, נבחר מטעם בוקרשט חבר הפרלמנט היהודי הראשון, ד"ר אדולף שטרן ובהתאם לחוקה, גם הרב הראשי כיהן כחבר בסנאט הרומני. יהודי בוקרשט השתתפו בחיים הפוליטיים, הוקמה מפלגה יהודית, אך רבים מהיהודים הצביעו למפלגות האחרות ובעיקר למפלגה הליברלית.

בשנת 1920 אושרה באופן רשמי התארגנות הקהילה המערבית של בוקרשט (הקהילה היהודית הקודמת בוטלה בתקופת הוויכוחים בין המלבי"ם ובין המתקדמים), נערכו בחירות וביום 6 בפברואר 1921 פורסם בעיתונות היהודית שמו של נשיא הקהילה היהודית: הבנקאי אלי ברקוביץ. בשנת 1931 הוכרה רשמית הקהילה היהודית כנציגת יהודי בוקרשט. אוכלוסיית הקהילה גדלה ומ-38,000 יהודים בשנת 1912 הגיעה לכפליים, 76,480 בשנת 1930, (12% מכלל האוכלוסייה) ולכ-95,000 בשנת 1940. לשירות הקהילה פעלו 40 בתי כנסת, 2 בתי עלמין, 19 בתי ספר, 2 בתי חולים, מרפאה, שני מושבי זקנים, שני בתי יתומים, ספרייה ומוזיאון.

הפסיכופדגוג אמיל פדר, שחקר באותן השנים את מגורי התלמידים היהודים, כדי לבדוק את השפעתם על התפתחות הילדים, סיווג את השכונות היהודיות כך:

  • שכונות עניות - בהגדרה זו נכללו השכונות: Raion (ראיון), Dudeşti (דודשטי), Vitan (ויטאן), Văcăreşti (וקרשטי), Ferentari (פרנטארי), Colentina (קולנטינה).
  • שכונות עם שם רע - בהגדרה זו נכללו השכונות: Str. Cantemir (רחוב קאנטמיר), Crucea de piatră (צלב האבן), Grand (גראנד), Crângaşi (קרנגאשי).
  • שכונות מסחריות - בהגדרה זו נכללו השכונות: Calea Griviţei (דרך גריביצה), Calea Călăraşi (דרך קלראשי), Calea Rahovei (דרך ראחובה), Bărăţiei (ברציה).
  • שכונות עשירות - בהגדרה זו נכללו השכונות: Bulevardul Carol (שדרות קרול), Bulevardul Elisabeta (שדרות אליסאבטה), Calea Victoriei (דרך הניצחון).

ציירים ומשוררים יהודים הביאו לכך, שבוקרשט שבין מלחמות העולם הייתה לבירת הסוריאליזם. איסאק פלץ, שביתו ברחוב טראיאן היה בית ועד לסופרי בוקרשט, תיאר בספריו את בוקרשט ויושביה ובעיקר את השכונות היהודיות. אחוז היהודים באוכלוסיית בוקרשט היה ניכר ובחוגי האמנות, בין האינטלקטואלים, בתקשורת ובמסחר, ברפואה ובין עורכי הדין, אף עלה ייצוגם על אחוז זה.

למרות הפריחה, מפעם לפעם התרחשו התפרצויות אנטישמיות, במיוחד מצדם של חברי התנועה הלגיונרית, כמו זעזועים המקדימים את רעידת האדמה העתידה לבוא. בשנת 1936, חוליה של שלושה חברי התנועה הלגיונרית ביצעה התנקשות בחיי הרב הראשי של יהדות רומניה, הרב נימירובר, שניצל בפציעה קלה בלבד.

הקהילה בתקופת הממשלות האנטישמיות

עריכה
 
בית הכנסת הספרדי ברחוב נגרו וודה, בוקרשט, לאחר שנבזז ונשרף על ידי הלגיונרים והאספסוף במהלך מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט

ב-21 בינואר 1938 בתקופת ממשלתם של אוקטביאן גוגה ואלכסנדרו קוזה, הוצא צו מלכותי מס' 169, המיועד לבדיקה מחדש של אזרחות היהודים ברומניה. מעשית נדרשו 617,396 יהודים, שהיוו 84% מיהודי רומניה (מתוך 728,115 יהודים), להוכיח מחדש את זכאותם לאזרחות, תוך 20 ימים. רק בתחום הרגאט ניתנה הארכה ופקידים רבים הקשו על היהודים, אם מתוך כוונה להרע, אם מתוך רצון לסחוט שוחד ואם מתוך בירוקרטיה גרידא. יהודים רבים לא הצליחו אפוא לעמוד במשימה ו-225,222 מתוכם איבדו את אזרחותם וסווגו כתושבים זרים. לתושבים זרים אלו ניתן אישור, שדרש חידוש לאחר שנה. זו הייתה רק יריית הפתיחה של שורת חוקים, אשר שללו את זכויות היהודים ותחילתם עוד לפני עליית התנועה הלגיונרית לשלטון. בצו חוקים אלו חולקו זכויות היהודים לקבוצות מיוחסות יותר ומיוחסות פחות, בהדרגה נשללו מהם זכויות בסיסיות, הם סולקו מעבודתם, סולקו ממקום מגוריהם ונגזלו מהם נכסיהם: מבתי חרושת, קרקעות, אוניות וטחנות קמח עד למקלטי רדיו ואופניים. הם חויבו בעבודה למען הציבור ושימשו בעבודות הקשות והבזויות ביותר, הוטלו עליהם מיסים מיוחדים חדשות לבקרים, מיסים המלווים באיום כי מי שלא ישלם יוגלה לטרנסניסטריה. יהודים מבוקרשט שנחשדו באהדה לקומוניסטים או שלא התייצבו לעבודות הכפייה הוגלו לטרנסניסטריה. שואת יהודי רומניה פגעה גם ביהודים תושבי בוקרשט, שהיו בביקור משפחתי או עסקי בבוקובינה או בבסרביה בתקופת ההגליות, הם נעצרו והוגלו עם יתר האוכלוסייה ולא עזר להם הטיעון שהם תושבי בוקרשט[28].

לפי צו מיום 15 בנובמבר 1940 הוצאו הרופאים היהודים מאיגוד הרופאים ונאסר עליהם לטפל בחולים שאינם יהודים. נידוי הרופאים היהודים פגע גם באוכלוסייה הרומנית, מתוך 3,115 רופאים שפעלו בבוקרשט באביב 1941, 970 היו יהודים[29]. ב-10 בנובמבר 1940 התרחשה רעידת אדמה קשה ברומניה וכתוצאה ממנה נהרגו בבוקרשט 300 בני אדם ואלפים נפצעו. הרופאים היהודים של בוקרשט התייצבו בבתי החולים כדי לעזור, אך הרופאים הרומנים הכו אותם, גירשו אותם והיו אף מקרי עינויים[30].

גם החיים בבוקרשט גופא לא היו בטוחים, בחודש נובמבר 1940 נרצחו בבוקרשט 4 יהודים ובמהלך ינואר 1941, במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט נרצחו לפחות 120 מהם. אלפים הוכו, נשדדו ורבים עונו כדי להסגיר את רכושם לידי הלגיונרים. מבני ציבור השייכים לקהילה היהודית נתפסו על ידי הלגיונרים, כולל בתי ספר ובתי כנסת ואפילו בתי עלמין. הקהילה היהודית נדרשה לסלק מבתי העלמין הנוצריים את גוויותיהם/שרידי עצמותיהם של מי שנולדו יהודים, התנצרו ולאחר מותם נקברו שם. הילדים היהודים סולקו מבתי הספר הממלכתיים ושחקני התיאטרון היהודים הורשו להופיע רק בהתיאטרון היהודי באראשאום. בעלי מקצועות חופשיים, כמו רופאים, עורכי דין וכדומה, הורשו לטפל רק בלקוחות יהודים. הטרור הלגיונרי הגיע לשיאו עם מרד הלגיונרים, מרד שבמהלכו הלגיונרים פגעו קשה מאוד בשתי השכונות היהודיות הגדולות, וקרשט ודודשט, שרפו והרסו בתי כנסת, ספרי תורה וחפצי קודש והקימו מרכזי עינויים ליהודים. לבסוף ניצח את המורדים והפסיק את הטרור הדיקטטור הרומני, יון אנטונסקו, אך דיכוי היהודים נמשך כמקודם ואף הוגבר, באמצעים שהיו "חוקיים" למראית עין.

 
קברם של האחים יעקב ויוסף גוטמן, בניו של אב בית דין בוקרשט, שנרצחו לעיניו בפרעות 1941

ביום 3 בספטמבר 1941 נמסרה הוראה לפדרציה של הקהילות היהודיות (Federaţia Uniunii Comunităţilor Evreieşti din România), לפיה כל היהודים (גברים, נשים וילדים) בשטח הבירה חייבים לשאת טלאי צהוב לפי מפרט מסוים. מנהיג יהדות רומניה, ד"ר וילהלם פילדרמן, פנה בכתב ליון אנטונסקו (חברו לספסל הלימודים) ולמנהיגים דתיים ופוליטיים רומנים, כדי לבקש את ביטול ההוראה. ביום 8 בספטמבר התקבל לראיון אצל אנטונסקו ובראיון זה הצליח לשכנעו לבטל אותה (אף כי במחוזות רומניים רבים מחוץ לבירה נמשכה נשיאת הטלאי)[31].

חרף הגזרות שהונחתו על הקהילה היהודית, הגירושים לטרנסניסטריה וההגירה, האוכלוסייה גדלה כמותית, בעיקר בגלל גירוש היהודים מהכפרים ומהעיירות השכנות - בשנת 1942 היו בבוקרשט 98,048 יהודים שהיוו 9.9% מהאוכלוסייה.

בקהילה היהודית של בוקרשט פעל המנהיג הציוני אברהם לייבה זיסו שגם תוך כדי מלחמת העולם השנייה הצליח לארגן את יציאתן של ספינות מעפילים לארץ ישראל, חלקן טבעו או הוטבעו בדרך. לקהילה הצטרפו כמה מצנחני היישוב שבעזרת הארגונים המקומיים גם יצרו מערכות הגנה על השכונות היהודיות לתקופת המעבר משלטון אנטונסקו לשלטון הקומוניסטי וגם עסקו בארגון העלייה לאחר מכן.

הקהילה בתקופה הקומוניסטית

עריכה
  ערכים מורחבים – העלייה מרומניה, פדיון יהודי רומניה
 
הסטודיו של מרסל ינקו, עין הוד, ישראל

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה נכבשה רומניה על ידי הצבא האדום, המשטר של יון אנטונסקו הופל והממשל החדש החליף צד במלחמה. תחת הכיבוש הסובייטי השתלטה בהדרגה המפלגה הקומוניסטית הקטנה (שכללה יהודים רבים) על השלטון. אופי המשטר הקומוניסטי השפיע גם על הקהילה היהודית ובעיקר על נכונות היהודים להיות חלק ממנה. לפי הדוגמה הקומוניסטית, היהודים ברומניה היו במעמד של רומנים בני הדת היהודית. המשטר הקומוניסטי דיכא בחריפות כל סממן של לאומיות יהודית, התייחס בבוז והכביד על הריטואל הדתי (גם של הדתות האחרות). במציאות זו, היהודים הלא דתיים, שהיוו את רוב מניינה של יהדות בוקרשט, השתדלו להצניע או להסתיר לחלוטין את יהדותם והתנהגות זו השליכה ישירות על חיי הקהילה כקהילה.

בהוראת השלטונות הקומוניסטיים נסגרה העיתונות היהודית של בוקרשט ופורקו או התפרקו מרצון המסגרות הפוליטיות השונות של יהודי הקהילה. בשנות החמישים המוקדמות של המאה ה-20 נוהלו משפטי בוקרשט נגד פעילי התנועה הציונית הרומנית[32]. ממשטר העריצות הקומוניסטי נפגעו גם יהודים שלא היו ציונים, כמו איסאק פלץ שנעצר, בעקבות הלשנה, כ"אויב המשטר" ונאלץ להעביר שנים בבתי הכלא, למרות התגייסות רחבה של חוגי הסופרים הרומנים למענו. חרף המשפטים ולמרות דיכוי הלאומיות היהודית, יהודים רבים כמהו לארץ ישראל והיגרו אליה בהמוניהם.

עוד לפני ינואר 1948 נאלצו מנהיגי יהדות בוקרשט, הרב ד"ר אלכסנדר שפרן וד"ר וילהלם פילדרמן להימלט מרומניה. אברהם לייבה זיסו, שנשאר, הגיע לבית הכלא הקומוניסטי, כמו מאות פעילים ציונים נוספים. בית ספר בו לימדו ביידיש נפתח בשנת 1949, אך נסגר כעבור שנים מעטות. כך נפתחו ונסגרו שני עיתונים שנועדו ליהודים, האחד ביידיש והשני ברומנית. בעיר היו 14 בתי כנסת, תלמוד תורה, חברת לומדי ש"ס והופץ ביטאון יהודי כתוב עברית, יידיש ורומנית. עיקר הפעילות התרבותית התרכזה בתיאטרון היידי שנתמך על ידי המדינה. בשנת 1976 עדיין היו בבוקרשט כ-40,000 יהודים ובפברואר 1977 נהרגו כמאה יהודים ברעידת האדמה הגדולה. בשנת 1997 נותרו בבוקרשט רק 6,000 יהודים. אחוז גבוה מאוד של עוזבי העיר היהודים הגיע למדינת ישראל במסגרת העלייה מרומניה והשתלב בה.

הקשר העמוק, שהתקיים בין הקהילה היהודית של רומניה ובין מדינת ישראל, מודגם בסיפור של הזמרת ריקה זראי מסיבוב הופעות שהיה לה ברומניה ב-1978. זראי, שהגיעה לשם כזמרת צרפתייה, רצתה להכניס למופע גם שירים בעברית ולמרות התנגדות השלטונות עמדה על דעתה. במופע הראשון בבוקרשט, כשהתחילה לשיר את השיר "ירושלים של זהב" בעברית, קמו מאזיניה על רגליהם, הושיטו כלפיה ידיים בתנועת תחינה וחלקם התחילו לבכות. זראי, שהשיבה להם בתנועת ידיים דומה, סיפרה שהמחזה חזר על עצמו בכל אחת מ-12 הופעותיה בבוקרשט ורק אז נודע לה, שזו הפעם הראשונה שהורשתה שירה עברית על במה רומנית, מאז עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון[33].

הקהילה של היהודים הספרדים בבוקרשט, מהיותה קטנה מחברתה האשכנזית, הייתה הראשונה שהפסיקה לתפקד. תחילה איבדה את עצמאותה והפכה למחלקה בתוך הקהילה היהודית והרב יעקב אלמולי היה רבה האחרון. בניו של אלמולי, שלא היו רבנים, המשיכו לנהל את בית הכנסת הספרדי עד 1988, כשפורק סופית.

הקהילה בהווה

עריכה
 
שער הכניסה של בית העלמין הספרדי

בשנים 1993–1996 כיהן כרב העיר הרב אשר אהרנפלד.

נכון לחודש אפריל 2007 הקהילה היהודית של בוקרשט כוללת 3,154 משפחות. המשפחות מורכבות מ-4,443 יהודים ו-870 בני זוג וצאצאים שאינם יהודים. 3,505 מבני הקהילה הם מעל גיל 60.

המוסד היהודי המייצג והמנהל את ענייניה הפנימיים של יהדות בוקרשט קרוי "קהילת יהודי בוקרשט" וכתובתו: Comunitatea Evreilor din BUCURESTI Sediul: Str. Sf. Vineri, 9 -11, sector III Telefon/Fax: 021/ 3131782

נשיא הקהילה הוא אוסי לאזאר (Ossy Lazar).

בית הכנסת כורל של בוקרשט ועוד שני בתי כנסת פתוחים יום יום ובית כנסת נוסף פתוח רק בשבתות. לקהילה יש מקווה, תלמוד תורה בו מלמדים עברית והיסטוריה יהודית, חברה קדישא, שלושה בתי עלמין, מועדונים שונים, מקהלות ותזמורות, מחסני מזון לצרכים דתיים (מצות ויין כשר), מרפאה, בית מרקחת, מסעדה כשרה, מטבח כשר, בית מטבחיים כשר וספרייה.

הנתונים המספריים לגבי גודל האוכלוסייה היהודית של בוקרשט, בדומה לאוכלוסייה היהודית של רומניה כולה, סותרים לעיתים בגלל דרכים שונות לקביעת "מי הוא יהודי". במפקדים רבים היו יהודים מתבוללים שהצהירו על עצמם כרומנים או כהונגרים ולעומת זאת, בתקופת הממשלות האנטישמיות יצאו חוקים גזעניים שספרו את בעלי "הדם היהודי", כולל נוצרים בני נוצרים שרק הסב או הסבתא היו יהודים. החוקים הגזעניים השתנו כמה פעמים, לכן גם ספירת היהודים השתנתה. מסיבה זו, במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט מספר היהודים שנרצחו לפי נתוני הקהילה היהודית, נמוך במקצת מהמספר שמסרו השלטונות.

אנשי עסקים יהודים רבים (בעיקר ישראלים) באים לבוקרשט כדי לנהל עסקים במדינה מתפתחת זו.

אישים שיצאו מקרב הקהילה

עריכה

ראו גם

עריכה
 
תבליט בבית הכנסת ישועה טובה בבוקרשט

לקריאה נוספת

עריכה
  • Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומתם של יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה) הוצאת הספר - בוקרשט 2004.
  • Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנתולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004.
  • Contribuţii la istoria României, Jean Ancel, Editura haSefer 2001.
  • "ההיסטוריה של הרומנים" (Istoria Românilor) מאת קונסטנטין ק. ג'יורסקו (Constantin C. Giurescu), סדרת ספרי יסוד של התרבות הרומנית ALL EDUCATIONAL 2003.
  • היסטוריה של הסובלנות הדתית ברומניה  מאת בוגדן פטריצ'ייקו חאשדאו, מעמוד 74 דן ביהדות רומניה (ברומנית)
  • משה פראגר, "בוקארשט – מהקהלות המעטות המתקיימות מעבר ל"מסך הברזל"", בתוך לאות ולעד, בני ברק: גנזך קידוש השם, עמ' 789–810, 1976

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמוד 819
  2. ^ Dinamica teritorială a evreilor în Municipiul București. Studiu de Geografie Umană עמוד 36 (ברומנית)
  3. ^ בנוסף ליהודים משלמי מיסים היו גם יהודים סודיטים, שלא שילמו מיסים
  4. ^ פנקס הקהילות רומניה, כרך ראשון, הוצאת יד ושם. תש"ל, עמוד 40
  5. ^ "ההיסטוריה של הרומנים" מאת קונסטנטין ק. ג'יורסקו, כרך שלישי ע' 409
  6. ^ Contributia evreilor din Romania la cultura si civilizatie הוצאת הספר, 2005, עמוד 58 (ברומנית)
  7. ^ Dinamica teritorială a evreilor în Municipiul București. Studiu de Geografie Umană (ברומנית)
  8. ^ Bucureştiul sefard, între Orient şi Occident (ברומנית)
  9. ^ תולדות קהילת בוקרשט - הרב שפרן
  10. ^ Bucureștiul evreiesc până la 1918 (ברומנית)
  11. ^ Bucureștiul evreiesc până la 1918 (ברומנית)
  12. ^ Presa evreiască din România - Harry Kuller - Tritonic, Bucureşti p. 12
  13. ^ Presa evreiască din România - Harry Kuller - Tritonic, Bucureşti p. 26–32
  14. ^ תרומתם של מלומדים יהודים לתרבות המסורתית הרומנית במאה ה-19, תקציר עבודת הדוקטורט של יוליה-פרסקיבה (קרישן) בודאשו, מדריך: פרופ' ד"ר יון צ'וצ'או, אוניברסיטת קלוז' 2012 (ברומנית)
  15. ^ קונסטנטין ג'יורסקו Constantin C. Giurescu, ההיסטוריה של הרומנים Istoria Românilor, כרך שלישי עמוד 370
  16. ^ ד"ר מאיר אברהם הלוי, "מונוגרפיה היסטורית של בית הכנסת כורל של בוקרשט" - פורסם באנטולוגיה "יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים" שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט, ב-2004. (ברומנית)
  17. ^ ברוך טרקטין ולוסיאן-זאב הרשקוביץ, "Prezențe rabinice în perimetrul românesc", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008, עמודים 65 - 66 (ברומנית)
  18. ^ Evreii din România în texte istoriografice - Antologie, Hasefer, București, 2004, עמוד 158. (ברומנית)
  19. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, עמוד 380 (ברומנית)
  20. ^ Hary Kuller, Presa evreiască din România, Tritonic, Bucureşti - הארי קולר, העיתונות היהודית ברומניה, הוצאת טריטוניק, בוקרשט עמוד 212
  21. ^ Învățământul particular bucureștean, în anii celui de-al doilea război mondial (ברומנית)
  22. ^ MIHAIL CAFFÉ – MEMORII (ברומנית)
  23. ^ Evrei din România, Breviar biobibliografic, הוצאת הספר, בוקרשט, 2008, עמוד 65. (ברומנית)
  24. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמודים 269-270
  25. ^ TEATRUL EVREIESC DE STAT (ברומנית)
  26. ^ Cimitirul evreiesc din strada Sevastopol: distrus în Holocaustul din România (ברומנית)
  27. ^ "ISTORIA ROMÂNILOR ÎNTRE ANII 1918–1940 Ioan Scurtu,Theodora Stănescu-Stanciu, Georgiana Margareta Scurtu Tratatul privind minorităţile
  28. ^ Contribuţii la istoria României, Jean Ancel, Editura haSefer 2001, כרך א' חלק ראשון
  29. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמודים 268-269
  30. ^ Cartea neagră, Matatias Carp, editura Diogent 1996 כרך א' ע'69
  31. ^ Prigoana şi rezistenţa în istoria evreilor din România 1940 - 1944 studii, Lya Beniamin, editura hasefer, Bucureşti, 2003 p. 160-162
  32. ^ עוד 32 עסקנים ציונים ברומניה נשפטו לענשי־מאסר כבדים, מעריב, 12 במאי 1954
  33. ^ דברי ריקה זראי ברשת ב' של קול ישראל ביום 19 בינואר 2008


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=יהדות_בוקרשט&oldid=38968636"