קהילת יהודי זקינתוס

קהילת יהודי האי זקינתוס היא בת כשמונה מאות שנים. הקהילה הייתה מיסודה רומניוטית.

משה מויסס מצא, מוהל קהילת זקינתוס והפלופונסוס. כיהן גם כראש הקהילה בשנות העשרים של המאה העשרים

בספרו של רפאל פריזיס "פיסות היסטוריה של יהדות יוון", צוין שבמאה ה-12 הייתה תנועת הגירה לעבר האיים האיוניים, ובמיוחד לאי זקינתוס - מקום בו הם ייסדו בית כנסת. גל הגירה נוסף של יהודים התרחש כאשר כרתים, שנקראה אז "קנדיה", עברה לשליטה ונציאנית ב-1204.

בשנת 1267, בתקופת שלטון בית אנז'ו בנאפולי, מנו יהודי קורפו כמה מאות, שהגיעו משטחי האימפריה הביזנטית ומאפוליה שבאיטליה.

לאחר גירוש ספרד הגיע למקום גל הגירה נוסף של יהודים, שנטמע בקרב הקהילה הרומניוטית. באירועים חגיגיים שהקהילה היהודית קיימה, שובצו מילים באיטלקית - עדות להטמעת התרבות והלשון האיטלקית בתקופת שלטון ונציה בזקינתוס, שארך כ-300 שנה.

תולדות הקהילה במאות ה-15 עד ה-19

השלטון הוונציאני 1484 - 1797

כרזה חשובה הובאה לידיעת הציבור: כל אחד החפץ במולדת חדשה, יוכל לזכות בכך באי זקינתוס. הסיבה לכרזה זו: עקב ההרס והחורבן שנגרמו על ידי הטורקים ב-1479, האוכלוסייה באי הידלדלה מאוד - עד לכדי 150 משפחות בלבד. שנים אחדות לאחר מכן, כבר הייתה עליה דמוגרפית מהירה: ב-1506 כבר חיו בזקינתוס 9,700 איש, וב-1510 האוכלוסייה גדלה ל-13,200. בין המתיישבים החדשים היו יהודים שהגיעו מהפלופונסוס, ממערב יוון, מקורפו ומאיטליה, כלומר - משטחי השלטון הוונציאני. במשך השלטון הוונציאני באי, מספרם של היהודים באוכלוסייה עלה בהדרגה, אף על פי שנשללו מהם זכויות פוליטיות, והם היו נתונים לסיוט מתמשך של פשיטות, השפלה וונדליזם. הם נאלצו, כמו בכל שטחי השלטון הוונציאני, לעטות סרט צהוב על בגדם.

במאה ה-17 הפכה זקינתוס לתחנת מעבר למסחר בין ונציה ליוון. בתקופה זו הקהילה החלה לשגשג ולקראת סוף המאה ה-17 חיו באי 1,000 יהודים. אוכלוסיית היהודים הוכפלה ב-1790, והגיעה ל-2,000 איש.

לאורך המאות ה-15 וה-16 היהודים התגוררו בין הנוצרים ואפילו בסמוך לכנסיות. ב-1553, לבקשת הנוצרים ובצו של מושל ונציה, הוחלט להפריד בין היהודים לנוצרים, כך שהיהודים יתגוררו במתחם שיוגדר על ידי המנהל הוונציאני. אלא שהצו לא מומש. באפריל 1664, האפיפיור פרסם מסמך בו נאמר שאין זה "נאות" ליהודים להתגורר בין הנוצרים. בעקבות זאת, היהודים עברו להתגורר באזור מתוחם, ברחובות פוסקולוס (Foskolos) וסטראדה פייטה (Strada Pieta) (שמות הרחובות שהיו קיימים לפני רעידת האדמה).

בין היהודים שפעלו בעיר באות התקופה נמנה אברהם כהן.

לאחר אירועי אביב 1712, היהודים פנו בבקשה לסנאט הוונציאני להגדיר להם אזור מגורים מרוחק כדי שיחיו בשלווה. אי לכך, נבנה ה"ייטו" (גטו) בחלק העליון והמרוחק של פלאטייה רוגה (Platia Rouga), ובתוואי של שתי סמטאות צרות בצורת צלב. באפריל 1712 שמועה נפוצה שהיהודים הרגו ילד נוצרי שנמצא מת על חוף הים עם סימני צליבה על גופו. ההמון הזועם לא המתין לדו"ח הרפואי, והתנפל על היהודים, אשר עד אז התגוררו באזורים שונים בעיר זקינתוס. מושל האי שלח חיילים, אבל הם לא הצליחו להשתלט על ההמון הזועם. המהומות שקטו לאחר שהגיעו קצינים ואנשי האצולה עם אנשיהם שהגנו על בתי היהודים, תוך הבטחה להמון שהאחראים לפשע ייענשו בהוצאה להורג ובהגליית משפחותיהם. שלוש משפחות יהודיות - טצקוליס, זאמבאטיס ובוליס - התנצרו לאחר אירוע זה.

ב-1728 פקדה את האי מגפה קשה מאוד. שליש מתושבי הגטו היהודי חלו, רובם נספו. עם הנספים נמנה גם הרופא רבי אברהם בן שבתאי הכהן - רבה של הקהילה, וכל בני ביתו. הקהילה לא התאוששה אחרי המגפה.

תקופת השלטון הבריטי 1864-1809

שני בתי הכנסת - הזקינתיוטי והכרתני - פעלו בתקופת השלטון הבריטי. זכויות היהודים הוגבלו מחדש וזאת לאחר שזכו בשוויון זכויות לנוצרים בתקופת שלטון הרפובליקני הצרפתי 1809-1807 (עמ' 33).

בשנת 1852 נחקק חוק המדיר לא-נוצרים מהחיים הפוליטיים. לחוק היו רק השלכות על היהודים, מפני שבאותה תקופה הם היו המגזר הלא-נוצרי היחידי באי. ב-1842 היהודים איבדו את הזכות לשמש כעורכי דין והם הורשו להופיע בבית המשפט רק כעוזרי עורכי דין.

ב-30 במאי 1862, מועצת העיר של זקינתוס, בהובלת מנהיג המפלגה הרדיקלית קונסטנטינוס לומבארדוס, נאבקה לאחד את שבעת האיים האיוניים עם יוון ופסקה שיש להרוס את ארבעת השערים שחסמו את הגטו היהודי.

איחוד זקינתוס עם יוון

בעקבות האיחוד עם יוון בוטלו כל ההגבלות וההפליות נגד היהודים. ליהודים ניתנה זכות הצבעה והם יכלו להציע את עצמם כמועמדים למשרות ציבוריות.

לקראת סוף המאה ה-19 חיו באי כ-300 יהודים. הקהילה היהודית עברה לאיים אחרים, כתוצאה מרעידות האדמה התכופות שאירעו באי וממצב כלכלי רעוע. בית הכנסת הכרתני כמעט ולא היה פעיל. מרבית הגברים היהודים עסקו בפחחות וייצור כלי בית, והנשים עסקו במלאכת יד והתקינו כיסויים ושמיכות שנמכרו ברחבי האי. יהודי האי היו שקטים ואנשי עבודה. קשה היה למצוא ביניהם חסרי כל, ועם זאת, הם לא היו עשירים.

לעלילת הדם שהתרחשה באי קורפו היו השלכות גם באי זקינתוס. קבוצת תושבים נכנסה לרובע היהודי כשהיא יורה באוויר. כוח צבאי קטן שהיה מוצב במקום פיזר את היורים ועצר את מנהיגם ללילה אחד. הכוח הצבאי חוזק. וב-19 באפריל 1891 המכונה "יום שישי הטוב" ניסו תושבים נוצרים לפרוץ בכוח לרובע היהודי כדי לפרוע בתושביו. מפקד המשמר ניסה למנוע את הדבר, אולם הפורעים לא היו מוכנים לסגת. מפקד המשמר פקד לירות בפורעים, חמישה מהם נהרגו. ורבים אחרים נפצעו. הדבר עורר זעם רב בעיר, חיל המשמר נסוג לתוככי הרובע היהודי, והפורעים הצליחו לפרוץ לבתי יהודים ולבזוז אותם. מצוין שתושבים נוצרים נתנו מחסה ליהודים. באירוע זה, שלא בדומה לאי קורפו, לא נהרגו או נפצעו התושבים היהודים. למחרת הגיעו באוניה 500 חיילים, בשתי ספינות מלחמה, האחת בריטית והאחרת צרפתית, שעגנו ונותרו במקום למשך ימים רבים, ולאחר המהומות פסקו.

מאז 1900 ואילך לא היו תקריות אנטישמיות באי. מערכת היחסים בין התושבים היהודים לנוצרים השתפרה עד מאוד. היהודים נטלו חלק במלחמות הבלקן ובאירועים שהתרחשו באומה היוונית, לטוב או לרע. ילדים יהודים ונוצרים ישבו ביחד בספסלי בתי הספר הציבוריים והוריהם השתתפו בחגיגות דתיות.

בתי הכנסת

רחוב ברובע היהודי בזקינתוס. משמאל: בית הכנסת "שלום", מעוטר בחזיתו בשלוש בליטות בצורת משולשים

בשנים הראשונות של המאה ה-17 היהודים התכנסו בבית כנסת אחד - זקינתיוטי (Zakynthiot), שהיה גדוש תמיד כי יהודים המשיכו להתיישב באי. בהמשך הוקם בית כנסת שני - כרתני (Cretan), אשר היה מכונה גם קופיו, על ידי פליטים יהודים שהגיעו מכרתים ב-1669. במשך 20 שנה הם פעלו בהרמוניה, אבל עם המשך ההתיישבות של יהודים באי שהביאו עמם מנהגים ומסורות שונים, נוצרו עימותים בין שני בתי הכנסת. עימותים אלו פסקו עם הקמתו של בית כנסת שלישי שענה לצורכיהן של המשפחות החדשות שהתיישבו באי. הקהילה נחלקה, על כן, על פי מוצא המשפחות.

בתי הכנסת נהרסו ברעידות האדמה שאירעו באי ב-1768, ב-1787 וב-1789. שני בתי הכנסת - הזקינתיוטי והכרתני - הוקמו מחדש. הקהילה העניקה לבית הכנסת הזקינתיוטי, את השם "שלום" בעת הקמתו מחדש ב-1833.

בית הכנסת המרכזי "שלום"

בית הכנסת "שלום" שכן ברחוב מארטינגו (כיום רחוב טרצטי), ובית הכנסת הכרתני שכן 100–150 מטר ממנו. ב-1953 בית הכנסת הכרתני לא היה פעיל עקב המספר הקטן של יהודים שנותרו באי אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר רעידת האדמה שאירעה באי ב-12 באוגוסט 1953, שני בתי הכנסת נהרסו. על חורבותיו של בית הכנסת המרכזי "שלום" הוקם ב-1992 אתר הנצחה לחסידי אומות העולם שהצילו את הקהילה היהודית באי: הארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטריו וראש העיר לוקאס קארר.

קהילת יהודי זקינתוס בשואה

אנדרטותיהם של מצילי היהודים, חסידי אומות העולם המיטרופוליט כריסוסטומוס דימיטריו וראש העיר לוקאס קארר. האנדרטאות הוקמו ב-1992, על ידי הנהגת הקהילות היהודיות ביוון, במקום בו ניצב, לפני רעידת האדמה, בית הכנסת "שלום", ברובע היהודי, בזקינתוס.

שואת יהודי יוון החלה עם כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית באפריל 1941 והסתיימה עם שחרור יוון באוקטובר 1944. מרבית הקהילות היהודיות של יוון הושמדו.

בתחילת מלחמת העולם השנייה חיו באי כ-275 יהודים. ב-1 במאי 1941 נכבש האי על ידי צבא איטליה. עד שנת 1943 נשלט המקום על ידי האיטלקים והיהודים חיו ללא חשש. במהלך השנתיים בהן שלטו האיטלקים באי שררה אווירה עליזה למדי: החיילים האיטלקים היו בליינים שאהבו לשבת בימים על שפת הים ולדוג דגים ובלילות להתארח בבתי המרזח של האי ולשיר שעות. בקיץ, האיטלקים ארגנו קייטנות לילדים. כל זאת השתנה לאחר נפילתו של מוסוליני. הגרמנים כבשו את השטחים בהם שלטו האיטלקים, וב-9 בספטמבר 1943 פלשו הגרמנים לאי.

הארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטריו הורה לראש העיר לוקאס קארר לשרוף את כל רשימות היהודים באי, ופנה לגרמנים בתחינה שלא יגרשו את היהודים, היות שהם אזרחים יוונים לכל דבר ולכן אינם אמורים להיענש בגירוש. כריסוסטומוס פנה למפקדים הגרמניים בשפתם כדי לבטל את גזירת גירושם של היהודים. גם הופעתו של ראש הקהילה משה גני, בלבוש סחבות כדי לעורר את הרושם שהיהודים עניים מרודים, והגרמנים לא יזכו ברכוש גדול מעצם גירושם, לא הניבה את ביטול הצו. יהודי כרתים, שמצבם הכלכלי היה דומה למצבם הכלכלי של אחיהם היהודים בזקינתוס, רוכזו והועלו על ספינה במטרה להובילם למחנות ההשמדה. לאחר שניסיונות לבטל את הגירוש לא צלחו, מנהיגות האי, הדתית והאזרחית, ראש העיר קארר והמטרופוליט כריסוסטומוס - חברו יחדיו לעצור את מכונת ההשמדה. הגרמנים רצו לרכז את היהודים לקראת הגירוש ופרסמו צווים שונים לצורך זה, בכלל זה דרשו את רשימת היהודים של האי. הארכיבישוף הורה ליהודים לברוח בלילה ולהתפזר בכפרים, באמונה שתושבי הכפרים יעזרו ליהודים באספקה של מים ומזון. למחרת התייצבו השניים למפקד הכוחות הגרמניים והגישו לו את "רשימת היהודים". כשהלה פתח את הרשימה, הוא גילה שני שמות בלבד: ראש העיר לוקאס קארר והארכיבישוף של האי כריסוסטומוס דימיטרי, שטענו שהם יהודים, ושיש לגרש אותם אם מגרשים את היהודים.

בזעם רב, המפקד הגרמני שלח את חייליו לעיר להוציא את היהודים מבתיהם, אך הם כבר לא נמצאו שם. לאורך השנה, נעשו פשיטות על הכפרים כדי למצוא יהודים. אולם הדבר לא צלח בידי הגרמנים, משום שמפקד הפרטיזנים באי דמיטריוס קטייבאטיס, הזהיר את הכפריים בדבר פשיטה העומדת להתחולל בכפרם על ידי כוחות גרמנים במטרה לגלות את מקומות המחבוא של היהודים, ולא היה תושב יווני אחד שהלשין לכוחות הגרמנים על הימצאותם של יהודים בכפרו. בשלהי קיץ 1944 הגיעו שלוש ספינות של הצי הגרמני - במטרה להצליח במשימה שכשלה עד כה - להוציא את היהודים ממקומות המחבוא שלהם - ולרכזם לגירוש למחנות ההשמדה. מפקד הפרטיזנים קטייבאטיס, איים שפקודיו יגנו על היהודים בכל מחיר, ושהקורבנות בחיי אדם יהיו גבוהים מאוד משני הצדדים.

היו אלו הכוחות הגרמניים שב-12 בספטמבר 1944 עלו על הספינות שהיו מיועדות לגירוש היהודים, כשנסו מן האי. חודש לאחר מכן שוחררה יוון מהכיבוש הנאצי, והקהילה היהודית באי זקינתוס נותרה ללא פגע. תודות למחווה של הארכיבישוף וראש העיר לוקאס קארר ולמנהיגותם האמיצה והערכית לא נשלחו יהודי זקינתוס למחנות המוות. בתום המלחמה, שרדו כל יהודי זקינתוס. הייתה זו הקהילה היהודית היחידה ביוון, ממערב לחצי האי פלפונס, ששרדה בשלמותה את הכיבוש הנאצי. בתום מלחמת העולם השנייה עלתה מרבית הקהילה היהודית, שהייתה מאוד ציונית, לארץ ישראל. באי נותרו 53 יהודים.

בשנת 1978 הוענקו לכריסוסטומוס ולקארר תואר חסידי אומות העולם על ידי "יד ושם". את התואר לדימיטריו, שנפטר ב-1958, קיבלה בשמו אחותו ואסיליקי סטראבולמוס (Βασιλικη Στραβολαιμος). בעלה, ההיסטוריון דיוניסוס סטראבולמוס כתב ספר על הצלת יהדות זקינתוס: (1988) "An act of Heroism-An act of Vindication. The Saving of the Jewsof Zakynthos during the (Nazi) Occupation (מעשה של גבורה - מעשה של הצדקה)".

קורות הקהילה לאחר השואה

יומיים לאחר כניעתה הרשמית של גרמניה, ב-10 במאי 1945, הקהילה היהודית של זקינתוס שיגרה מכתב תודה לראש העיר של זקינתוס לוקאס קארר ולחברי מועצת העיר, בו הביעה הקהילה הכרת תודה עמוקה, על "הגישה הפטריוטית", ההתערבות היומיומית החזקה והעניין שאין מקביל לו - בגורלם של היהודים בתקופה אפלה. הדבר בא לידי ביטוי, בכך שאף נפש יהודי לא נפגעה, וכמו כן, הרכוש של היהודים שהושאר בעת בריחתם, נותר. הקהילה מציינת במכתבה שהצלתה הייתה מעשה יוצא דופן בקהילות יוון ובאירופה. ב-20 במרץ 1947, שוגר מכתב תודה והוקרה לראש הכנסייה האורתודוקסית בזקינתוס - ארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי ולראש העיר (לשעבר) לוקאס קארר. על רקע יום הזיכרון השנתי להשמדתה של יהדות יוון (תחילת המשלוחים מסלוניקי) - הצלתה של יהדות זקינתוס הייתה מעשה יוצא דופן. "אנו חייבים את חיינו," נכתב במכתב, "במיוחד לך, כבוד הארכיבישוף, וכן לאדוננו ראש העיר של זקינתוס לוקאס קארר" (שם, עמוד 83). על החתום: משה (מואיסיס) גאני נשיא הקהילה, והמזכ"ל יוסף (יוסיף) קונטנטיניס. ב-1948, התנדבה קבוצת יהודים להתקין את שמשות הוויטראז' בכנסייה החדשה של "פטרון האי ד'יאוניסוס הקדוש". יעקב דלמדיגוס, יליד זקינתוס, המשמש חזן בבית הכנסת "שלום" ליוצאי זקינתוס בתל אביב, מציין את שמות המתנדבים היהודים: אביו רוברטו דלמדיגוס, אחיו של מוהל הקהילה - אברהם "ביניו" מצא, רפאל מורדו, אליהו עמר, ואליאקו מורדו (אחיו של היהודי האחרון שנותר באי, ארמנדו מורדו) . הללו גמרו אומר להתקין ללא תמורה כספית את הוויטראז'ים בכנסייה. הם עשו זאת, לאחר יום העבודה, כאשר הם עמלים עד השעות המאוחרות של הערב, וכל זאת כביטוי הוקרה עמוקה לתושבי האי שלא הסגירו אף יהודי לידי הנאצים, ועשו ככל יכולתם על מנת לסייע בידם לשרוד ולהינצל מהנאצים, בתנאי רעב ואימה.

מרביתה של הקהילה היהודית בזקינתוס, עלתה לארץ ישראל לאחר המלחמה. באוגוסט 1953 נהרס הרובע היהודי של האי בעקבות רעידת אדמה קשה שהחריבה את העיר זקינתוס. חיל הים הישראלי ששייט באזור נחלץ במהירות לסייע לתושבי האיים זקינתוס וקפלוניה שנפגעו מרעידת האדמה. יהודי האי ניצלו מהרעידה, למעט ליזה מצא שנספתה באסון. לאחר אירוע זה, עזבו היהודים המעטים שנותרו באי את זקינתוס. מרביתם עלו לישראל.

בשנת 1982 נפטר אחרון יהודי האי זקינתוס - ארמנדו אברהם מורדו, וכך נסגר המעגל של חיי היהודים בו.

הנצחת סיפורה של הקהילה

בשנת 1992 הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות-זיכרון משיש במקום שבו שכן לפני רעש האדמה ב-1953 בית הכנסת "שלום" - כמחווה לבישוף ולראש העירייה מצילי היהודים. צאצאי הקהילה נוהגים לפקוד את האתר, מדי שנה בשנה, ולהביע תודתם והוקרתם למצילי היהודים בשלל תצלומי הודיה.

יעקב דלמדיגוס, ניצול זקינתוס, חבר התזמורת העירונית של זקינתוס בנעוריו וחזן בית הכנסת "שלום" ליוצאי זקינתוס בתל אביב, הפיק כבר בשנות השמונים קלטת שמע אותה הפיץ לבני הקהילה וצאצאיהם בנושא מנהגי קהילת יהודי זקינתוס. יעקב תיאר בהרחבה כיצד נחוגו חגי ישראל, וכן את מערכת יחסי הגומלין בין התושבים היהודים לנוצרים. את הקלטת יעקב הפיץ בקרב בני הקהילה בארץ.

שמואל גני כתב ספר אוטיביוגרפי: "בהתמדה ובתושייה", בהוצאת דוקוסטורי", ובסיוע יד ושם, ובו הקדיש את שני הפרקים הראשונים לילדותו בזקינתוס ולקורות הקהילה בשואה. פרק שנים עשר והאחרון בספר מתאר טיול שורשים רב דורי שקיים עם בני משפחתו בזקינתוס, וכן את טקס ההנצחה בשלושה עשר ביולי 2014, שהתקיים בבית העלמין העתיק היהודי - מקום בו נחנכה אנדרטת זיכרון לאביה של רעייתו נעמי, משה פורטה, חייל בצבא היווני, שנהרג ב-23 בדצמבר 1940, בחזית יוון-אלבניה בקרבות נגד הצבא האיטלקי הפולש.

באותו מעמד נחנכה אנדרטה לבני זקינתוס ולמשפחותיהם שנרצחו על ידי הנאצים בכרתים ובקורפו.

ההיסטוריון היווני ד'יאוניסיס ויטצוס חיבר את הספר "יהודי זקינתוס (מהמאה ה-15 עד המאה ה-20) והצלתם מהנאצים." הספר יצא לאור ב-2017, בלשון היוונית, בהוצאת אקד'וסיס פריפלוס.

יהודי זקינתוס 1489–2016 - תחקיר מקיף ביותר על תולדות קהילת זקינתוס, אשר חובר, נערך ואוגד על ידי סמואל ארמנדו מורדו, בנו של היהודי האחרון באי זקינתוס, ארמנדו אברהם מורדו, שנפטר ב-1982. המחבר איגד במחקרו ספרות רבה ביוונית, מאמרים בכתבי עת וכתבות בעיתונות בנושא קורות יהדות זקינתוס וסיפור הצלתה מהנאצים.

סיפור הצלת הקהילה בתרבות ובאמנות

• כחלק מהנצחת סיפורה של הקהילה וסיפור הצלתה, נכתב ספר ילדים על הקהילה. זהו סיפור הצלתה של קהילת זקינתוס, כפי שנמסר למחברת שילה כהן, מפיה אמה מיכל מזל ("אפתיחייה") - בתו של מוהל הקהילה משה (מואיסיס) מצא.
• בטלוויזיה הישראלית, במסגרת תוכנית התחקירים והתעודה "במבט שני", הפיק מנהל מחלקת התעודה, איתי לנדסברג, את הסרט התיעודי הקצר: "אי של הומאניות" - על הצלת קהילת זקינתוס, את הסרט ביים איתן אורן.
• שני סרטים תיעודיים באורך מלא, הופקו בנושא קהילת יהדות זקינתוס, המעלים על נס את הצלת הקהילה בשואה. הסרט הראשון, "שירת החיים", הופק בתמיכת משרד החוץ היווני, ובבימוי של טוני ליקורסי. הסרט התיעודי מתאר, בין היתר, את הצלתה של משפחת פורטה על ידי משפחת ראפסומניקי מהכפר לולייקה.
• סרט תיעודי נוסף הופק על ידי המפיק האמריקאי סטיבן פריבולוס (Steven Privolos): "החיים יחייכו" (Life Will Smile) מתאר את סיפור הצלת הקהילה, מפי הניצול חיים קונסטנטיני. בסרט חיים מתאר בפרוטרוט את מערכת היחסים החמה בין התושבים היהודים והנוצרים שתרמה להצלת היהודים ואי-הסגרתם לידי הנאצים.

לקריאה נוספת

• ברכה ריבלין, "זקינתוס", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 117–123.

קישורים חיצוניים

• "אי של שפיות", על הספר "הגיבורים מהאי זקינטוס"
• Life Will Smile "החיים יחייכו" - קישור לסרט תיעודי על סיפור הצלת הקהילה בשואה, מפי הניצול חיים קונסטנטיני (ביוונית, עם כתוביות באנגלית)