קהילת יהודי טעטש
קהילת יהודי טעטש (טיאצ'יב במחוז זקרפטיה באוקראינה המודרנית) שכנה בחבל מרמורש, בין העיר סיגט והעיר חוסט, החלה מהעשור השלישי של המאה ה-19. עד אז נאסרה ישיבת קבע של יהודים בעיר למעט יהודים בודדים בעלי מקצועות נדרשים. היהודים הראשונים הגיעו לטעטש מהיישובים הסמוכים לה - בעדעוולא (בדבליה (אנ')), ווערמעזיף (רוסקה פולה), רעמיט (רמץ (רומ')) וחבל גליציה. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה הקהילה היהודית מנתה כ-2,500 תושבים, על פי מפקד ראשי בתי האב היהודים. השמדת יהודי הקהילה במהלך המלחמה התרחשה בשלבים, מי שלא החזיקו באזרחות הונגרית גורשו כבר ביולי 1941 לאוקראינה ונרצחו בידי הנאצים ועוזריהם המקומיים. לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-1944 הוקם גטו בטעטש ורוכזו בו 8,000 יהודי העיר וסביבתה. אנשיו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
תולדות יהודי הקהילה
עריכהראשית ההתיישבות היהודית בטעטש מוטלת בספק. הקהילה היהודית בטעטש, לימים מרכז ליותר משלושים קהילות יהודיות בסביבה, הייתה קהילה צעירה יחסית, אף על פי שיהודים ישבו במחוז מרמרוש כבר בימי האימפריה הרומית. לטעטש כ"עיר כתר חופשית" הייתה הזכות לסרב ליישב יהודים בתחום שיפוטה. סבורים שיהודים באו לאזור ב-1640 בערך ואחר כך באו גם פליטי גזירות ת"ח ות"ט מפולין. מסמך משנת 1690, שבו דרשו התושבים מהשלטונות את גירוש היהודים, משמש עדות ראשונה ליישוב יהודים במחוז. היהודים לא גורשו אבל הוגבלו בעיסוקיהם ובזכויותיהם.
במפקד שנערך ב-1728 במטרה להגביל את מספר היהודים בהונגריה, נרשם בטעטש רק היהודי יעקב ברקו ומשפחתו. במפקד של 1735 נרשם היהודי בנדיה ובני ביתו. ב-1746 כבר התגוררו שתי משפחות יהודיות בטעטש. ב-1768 לא תועד אף יהודי אחד בעיירה;[1] הישיבה בטעטש באופן קבוע נאסרה על היהודים עד ראשית המאה ה-19. גם אז ניתנה הרשות לישיבת קבע רק ליהודים בודדים, כנראה בעלי מקצוע נדרשים. יש מצאצאי ילידי טעטש המעידים על אבות אבותיהם שהיו היהודים הראשונים שקבלו רשות לגור בטעטש בלי הגבלות זמן החל משנות ה-20 של המאה ה-19. היהודים הראשונים הגיעו לטעטש מהיישובים הסמוכים לה. בשנת ת"ר (1840) לערך נפתחו שערי טעטש בפני כל היהודים אשר רצו לגור בה. עד שנת 1940 היהודים יכלו להתגורר בטעטש בלא הגבלה. יואל ליבוביץ, פיזיקאי וחוקר בכור האטומי ביוסטון, ארצות הברית, נולד בטעטש.[1]
הגידול באוכלוסייה בין השנים 1830- 1930
עריכה
בין השנים 1830–1930, נמצא שיש גידול מרשים בריכוז האוכלוסייה היהודית בטעטש. ב-1830 היו היהודים בטעטש פחות מחצי אחוז (0.4%) מכלל האוכלוסייה וב-1930 היו היהודים כבר מעל 20% מהאוכלוסייה הכללית. מכל חבל ארץ מרמורש, ריכוז האוכלוסייה היהודית בטעטש היה הגדול ביותר באחוזים. ניצול טעטש, יצחק גרשוני, ציין מזיכרונותיו שבשנת תרצ"ז (1937) ערכה הנהלת הקהילה בטעטש מפקד של ראשי בתי אב יהודים לצורך הטלת מס. באותו מפקד נמצאו קרוב ל-500 בתי אב. כלומר ערב מלחמת העולם השנייה היו בטעטש כ־2,500 נפשות. הגידול המשמעותי של האוכלוסייה לא היה רק כתוצאה מהריבוי הטבעי, אלא גם מזרם בלתי פוסק של יהודים מיישובים שונים שעברו לטעטש לאחר שנפתחו שעריה. אפשר לשער מה הביא יהודים לטעטש: אחד הגורמים הוא מיקומה הגאוגרפי של טעטש אשר שכנה בדרך המלך סמוך לקו מסילת הברזל הראשי של חבל מרמורוש ושל קרפטורוס. המיקום של טעטש העלה את קרנה בעיני השלטונות בכל הזמנים שקבעו אותה כמרכז מנהלי לכל יישובי הנפה. גורם נוסף היה האקלים המתאים לגידול תפוחי עץ. היה זה ענף חקלאי שהתפתח מאוד מאז שהיהודים התחילו לזרום לטעטש והוא היווה מקור פרנסה למשפחות רבות של יהודים בטעטש.
חילופי השלטונות באזור טעטש
עריכהלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה טעטש תחת שלטון ממלכת הונגריה במסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר המלחמה הייתה העיר תחת שלטון צ'כוסלובקיה. בתקופה שבין שתי המלחמות הוכרו היהודים בצ'כוסלובקיה כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובמפקד של שנת 1930 הגדירו עצמם 1,431 (%94) מבין 1,525 יהודי טעטש כיהודים הן על פי הדת והן על פי הלאום. רק %6 הזדהו כיהודים על פי דתם בלבד. ב-1941 ישבו בטעטש 2,150 יהודים.[1]
בשנת 1939, במסגרת חלוקת צ'כוסלובקיה, השתלטו האוקראינים על העיר ולאחר מספר חודשים היא עברה לשלטון הונגריה. באפריל 1944 נכנסו הנאצים להונגריה וטעטש עברה לשלטונם. אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה טעטש בשלטון ברית המועצות. כיום היא חלק מאוקראינה.
מקורות הפרנסה והמסחר
עריכההיהודים הראשונים בטעטש הוגבלו בפרנסתם לארנדה (חכירת משק אחוזות), לבישול ומכירה של יין-שרף ומי-דבש. "מס הגולגולת" של המלכה מריה תרזה מ-1746 הכביד על היהודים. במחצית השנייה של המאה ה-19 בוטלו בהדרגה ההגבלות על עיסוקיהם והיהודים השתלבו בכלכלה. רוב יהודי טעטש והסביבה התפרנסו בדוחק כסוחרים זעירים, כבעלי מלאכה (חייטים, סנדלרים, נגרים, פחחים) וכשכירי יום. בתיהם וחנויותיהם שכנו ברחוב הראשי ובסמטאות הסמוכות לו. מצבם הכלכלי של אלו היה בינוני. רוב הבתים היו בנויים בעץ, מקצתם באבן. לרובם היו משקי עזר קטנים.
היהודים שמצבם הכלכלי היה מבוסס היו על פי רוב סוחרים בטקסטיל ובפירות. טעטש הייתה עשירה בבוסתני תפוחים אותם ייצאו; כ-50 בתי אב התפרנסו ממטעי תפוחי העץ שבסביבה. כמה יהודים היו בעלי אחוזות. לקראת סוף המאה ה-19 היו בבעלות יהודים בטעטש בתי חרושת לריבה, לעיבוד עץ, לכימיקלים, וללבני-בניין, טחנות קמח, שני בתי מלון, בתי אירוח קטנים, מסעדות, בתי מרזח ומזנונים.
בתקופת השלטון הצ'כי היו לנוער שאיפות לרכישת מקצוע, המקצועות שלמדו בטעטש היו בעיקר חייטות וסריגה במכונה. הגברים למדו חייטות והנשים תפירה. סריגה במכונה למדו הן הנשים והן הגברים. בין שתי מלחמות העולם נמשכו קשרי המסחר עם החלק הרומני של מחוז מרמרוש, לרבות קיש-טעטש, שם ישבו כ-11 משפחות יהודיות. ענף התחבורה (עגלות וכרכרות) וכל המוסדות הפיננסים, מלבד הבנק הממלכתי, היו בידי היהודים. בין בני הקהילה היו גם רופאים, עורכי-דין, רוקח אחד, כמה מהנדסים ופקידים. גם מנהל חברת החשמל במקום היה יהודי.
אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) השתלבו היהודים גם בחיי החברה והציבור בעיירה. ראש הקהילה, ישראל רוט, כיהן כסגן יושב ראש המועצה המקומית. סגנו, ר' בנימין שמולוביץ ישב במועצה המקומית כנציג הקהילה היהודית. בקבוצת הכדורגל המקומית היו צעירים יהודים.[1]
רבני הקהילה
עריכה- הרב יעקב קליין - רבה הראשון, מונה בשנת 1851. בהמשך עבר לכהן כרבה של בילקה. הוא היה בנו של הרב שמואל שמעלקא קליין, רבן של חוסט וסעליש ומחבר ספר "צרור החיים"[2].
- הרב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים (בין השנים תרכ"ד, 1864 - תרמ"ג, 1883) - בהמשך עבר לכהן כרבה של סיגט
- הרב אליהו בצלאל טייטלבוים - כיהן כרב העיר במשך 45 שנה. אחיו של הרב הקודם, כיהן קודם לכן כרב בפאליען-ריסקווע.
- הרב משה טייטלבוים - בנו של הרב הקודם, חלה ונסע מיד לאחר מינויו לאיטליה, שם נפטר בערך בשנת 1920
- הרב מאיר גרינוולד - נישא ב-1928 לבתו של הרב הקודם ומונה תחתיו לרב העיר. אשתו וילדיו נספו בשואת יהודי הונגריה, הוא ניצל כעובד כפייה והתגורר בסוף ימיו בטורונטו (חתניו הם האדמו"ר מפאפא הרב יעקב יחזקיה גרינוולד והאדמו"ר מסקולען הרב ישעיה יעקב פורטוגל).
ראשי הקהילה
עריכהכבר בהיווסדה של הקהילה היהודית בטעטש, הייתה התארגנות של היהודים כקהילה. בכתב העת "יידשע שטימע" שהופיע במונקץ' יש עדות לבחירות לראשות והנהלת הקהילה. ראשי הקהילה דאגו לענייני הדת, הפרנסה והרווחה של יהודי טעטש.
זרמים ותנועות בקהילה
עריכה
קהילת טעטש הייתה אורתודוקסית אך עם זאת רב גונית. חברי הקהילה נמנו על חסידים ומתנגדים, מסורתיים ומודרניים, תלמידי חכמים ומשכילים. מבחינה פוליטית הייתה הקהילה גם כן רב גונית, היו בה ציונים-אנשי המזרחי, אנשי הרבי מסאטמר והרבי ממונקץ' האנטי-ציונים וסוציאליסטים תומכי הבונד.
שפתם של חברי הקהילה הייתה יידיש, אבל רובם ידעו גם הונגרית, סלובקית ורותנית.[1]
השירותים הדתיים בקהילה
עריכהשירותי הדת התרכזו בשורה של מבנים ב"חצר הקהילה". חצר זו הייתה מול בית הכנסת הגדול ושימשה גם כסמטת מעבר מהרחוב הראשי לרחוב פאטאפי, במיוחד לתושבים שגרו ברחוב פאטאפי ואשר רצו לקצר את דרכם. על כן נקראה החצר בפי רבים "דאס מקוה געסל" כלומר "סמטת המקוה". החצר כללה דירת שירות שבה גר אחד מעובדי הקהילה. הבית היה בנוי מעצים ומחימר בסגנון הבתים הראשונים שנבנו בטעטש. (בקיץ תש"ה הבית עדיין עמד אך הכל בתוכו היה הרוס). חוץ מדירה זו היה מבנה ארוך ובו מספר חנויות ששימשו כאיטליזים כשרים, בית שחיטה לעופות, מקוה טהרה, וכן מבנה לתלמוד תורה שלא הוקם.
בימי מלחמת העולם השנייה כאשר הגיעו יחידות של צבא הונגרי, השלטונות החרימו את המבנים של האיטליזים ושל תלמוד התורה על מנת לאכסן בהם חיילים
את המקוה הפכו השלטונות הסובייטים לבית מרחץ ציבורי.[3]
בית הכנסת הגדול
בית הכנסת הגדול נמצא ברחוב הראשי של טעטש. הבניין בנוי מאבנים ובו אולם גדול וגבוה אשר בשטחו ניתן לשים 200 מקומות ישיבה לא בצפיפות. האולם הזה נקרא " בית הכנסת הגדול" ובו התפללו בשבתות וחגים מרבית אנשי הקהילה, הראב"ד, הדומ"צ, השוחטים ומרבית חברי הנהלת הקהילה. בימי חול התפללו בו בבוקר רק מניינים בודדים ואילו בערב התפללו בו כמעט כל אנשי הקהילה.
ליד האולם הגדול היו שני אולמות קטנים בהרבה ממנו- אחד מהאולמות נקרא "הבית כנסת הקטן" או "בית המדרש". בבית הכנסת הקטן התפללו בימי החול מניין אחרי מניין החל מהשעה שהיה מותר להתעטף בטלית ותפילין ועד לשעה 10 בבוקר. בשבתות וחגים התפללו בבית הכנסת הקטן בעיקר חסידי סיגט ובראשם האדמו"ר מטעטש הר"ר חיים טייטלבוים.
האולם הקטן השני שימש בשבתות וחגים כעזרת נשים לבית הכנסת הקטן ובימי החול שימש כמשרד של הנהלת הקהילה וכאולם ישיבות להנהלת ולמועצת הקהילה.
מעל לשני האולמות הקטנים- בקומה השנייה- היה אולם גדול אשר שימש כעזרת נשים לבית הכנסת הגדול. בין בית הכנסת הגדול לקטן ועזרת הנשים שלו, היה פרוזדור הנקרא ביידיש "פאלוש". בצידו הדרומי של הפרוזדור- חזית הבניין- ישנו שער הכניסה הראשי לבניין. גם בצד הצפוני של הפרוזדור היה שער ודרכו יצאו לחצר בית הכנסת.[3]
כמו כן פעלו כבתי תפילה הקלויז של חסידי ויז'ניץ, בית הכנסת של חסידי אנטונינא, בתיהם של ר' ישראל וויס ור' קלמן קרמר ומועדונים של ארגונים ותנועות שפעלו בעיירה.
בבית המדרש התפללו חסידי סיגט וסאטמר והם יסדו שם חברת משניות. לחסידי ויז'ניץ היו קלויז וחברת משניות משלהם. בנוסף היו בעיירה כמה בתי תפילה בבתים פרטיים.[1]
מוסדות לשירותי חינוך, סעד, רווחה וחברה
עריכהמוסדות החינוך בטעטש
עריכה
ה"חדר" כמוסד חינוכי היה קיים בטעטש רק כאשר היו בקהילה כבר כמה עשרות של יהודים. עד אז היו הילדים הולכים ל"חדרים" בקהילות רחוקות כמו ווערמעזיף. מרבית ילדי הקהילה למדו ב"חדרים".
היו משפחות אשר ה"חדר" נראה להם כמוסד חינוכי ישן ולא שלחו לשם את ילדיהם. מרביתן הביאו מלמדים פרטיים לילדיהם שלימדו אותם מספר שעות בכל שבוע בבתיהם.
מעטים היו שלא נתנו שום חינוך יהודי מסורתי לילדיהם (פחות מ-10 משפחות מתוך 500 משפחות יהודיות שהיו בטעטש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה).
בסוף שנת ת"ש השלטון ההונגרי אסר על לימוד ב"חדרים".
בנוסף על הלימודים ב"חדר" היו הילדים לומדים בבית ספר ממלכי בהתאם לחוק חינוך חובה. בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי למדו בבית ספר הונגרי שהיה משותף ליהודים ולגויים. אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר קרפטורוס סופחה לצ'כוסלובקיה, ניתנה ליהודים אפשרות להקים בתי ספר כללים עצמאיים והם בחרו להקים בית ספר כללי יהודי בשפה הגרמנית.
בגיל מבוגר יותר נשלחו הבנים ללמוד בישיבות כדוגמת רומניה (ישיבת ויז'ניץ), סלובקיה (ישיבת נייטרא וישיבת פרשבורג) והונגריה (ישיבת פאפא וישיבה בבודפשט).
הבנות התחנכו בבית ובבית הספר המקומי. חלקן למדו למודי יהדות במסגרת פרטית אחר הצהריים. בנות ממשפחות מבוססות נשלחו לפנימיות.
בית הספר "תלמוד תורה" פעל בראשות ר' יחזקאל ליבוביץ'. זמן מה הייתה גם ישיבה בטעטש בראשות הרב מאיר גרינוואלד. ערב מלחמת העולם השנייה ניהל ר' לייב גליק מעין ישיבה בנוסח ליטא.[1]
החברה עסקה כנהוג בקהילות ישראל ברכישת שטח האדמה לבית העלמין, בהחזקת בית העלמין ובטיפול בנפטרים כדי להביאם לקבר ישראל. הכנסות החברה קדישא היו מדמי חברות חד פעמיים בסכום גבוה עם כניסת החבר לחברה וממכירת קרקעות לקברים. חברות בחברה קדישא נחשב לכבוד רב.
חברת ביקור חולים
עריכהחברה זו עסקה בעיקר באספקת תרופות ושירותי ריפוי לחולים נזקקים שלא עלה בידם לממן שירותים אלו. מקורות מימון החברה נסמכו על עודף ההכנסות של החברה קדישא.
חברת תלמוד תורה
עריכהחברה זו פעלה בשני תחומים: לאפשר להורים דלי אמצעים לשלוח את ילדיהם ללמוד ב"חדר" ולשפר את תנאי הדיור של ה"חדרים" על ידי הקמת מבנה מיוחד ובו מספר חדרים מרווחים שבהם ישוכנו ה"חדרים". מימון החברה נבע מתרומות של בעלי אמצעים בקהילה ומשתי מגביות בשנה.
חברה זו עסקה במתן תמיכות קבועות למשפחות נזקקות אשר התביישו לבקש סעד בגלוי. לחברה זו היו תורמים קבועים החל מסכומים קטנים של כתר צ'כי בשבוע ועד סכומים גדולים יותר שנתרמו באירועים שונים.
חברת מלביש ערומים
עריכהחברה זו עסקה בעיקר באספקת בגדים לחורף לילדים ממשפחות נזקקות. הכנסות חברה זו נבעו מקופות הצדקה שנקבעו בקירות בתי הכנסת בטעטש ומהכנסות העליות לתורה בתחילת השנה.
חברת סנדקאות ועזרה ליולדות
עריכהחברה זו פעלה בעזרה ליולדות ממשפחות נזקקות, החל מהתשלום למיילדת ועד אספקת המצרכים והציוד הנדרש ליולדת והיילוד. כמו כן עזרה החברה בעריכת הסעודה שלאחר ברית מילה/הקידוש לבת.
מפעל ההזנה
עריכהכאשר יהודים רבים גויסו לצבא האוסטרו-הונגרי ומשפחותיהם נותרו ללא מפרנס, נפתח מפעל הזנה בו חולקו בימות החול במהלך החורף, ארוחות צהרים לילדים מחוסרי אמצעים.
מקורות המימון של מפעל זה נסמכו על מענקים ותרומות של מוסדות מקומיים.
מפעל ההזנה סייע ליהודים במהלך הכיבוש ההונגרי. ההונגרים הטילו גזרות קשות על היהודים - הם שללו רישיונות עסקים וגייסו יהודים למחנות עבודה. מפעל ההזנה היה צריך להתרחב ולתת עזרה לכל יהודי הקהילה. מפעל זה חזר לפעול במשך כמה חודשים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה עד שירד מסך הברזל על קרפטורוס.
מפעל הצדקה הגדול ביותר היה "הקמחא דפסחא" בראשו עמד ר' ישעיה אלעזר שטאל אשר מסופר עליו שגם כאשר התנועה ברחובות העיר הייתה מוגבלת ומסוכנת, לא היסס לצאת מביתו לאסוף מצרכים עבור הנזקקים הרבים בעיר.
התנועה הציונית וארגונים פוליטיים
עריכהנראה כי ראשית התנועה הציונית היא לאחר מלחמת העולם הראשונה כפי שאנו רואים ביישובים אחרים במרמורש, וכי מי שהחלה מפעל זה הייתה הקרן הקיימת לישראל.
אנשי טעטש הצביעו בבחירות לקונגרס הציוני ופעלו בעיירה תנועות "אגדות עזרא", "השומר הצעיר" (מאדר תרצ"ב), "ויצו", "החלוץ" (מקיץ תרצ"ב), "הליגה למען ארץ ישראל העובדת" ו"המזרחי" (מטבת תרצ"ג).
גילויי אנטישמיות
עריכהתקיפות יהודים בטעטש על ידי גויים התחילו כבר ב-1930, כאשר הצ'כים שלטו בטעטש.
בחמש השנים שלפני החורבן בשואה פעלו בטעטש כמה צוררים שפגעו ביהודים וזאת בזמן השלטון ההונגרי. ואילו האוכלוסייה הלא יהודית- הונגרים ורותנים- עמדו מנגד ולא עשו דבר כדי להציל אפילו יהודי אחד מהרדיפות או לפחות להקל עליהם את הגזרות שהנחיתו עליהם. מלבד הכומר של הכנסייה היוונית קתולית, אגרשי, אשר הטיף לבני עדתו (שהיו רובם ככולם רותנים בלאומיותם) לא לשתף פעולה עם הצוררים ברדיפת היהודים, אך בני עדתו לא שמעו לו ולפעמים אף פעלו נגד היהודים בצורה נמרצת יותר מההונגרים שהשלטון היה בידם.
היו אז צוררים רבים ליהודים אך בראש כולם עמד גארגאניי (גוידיץ') מאטיאש- אשר היה "הרשם הראשי של היישוב בטעטש" ומשפחתו השתייכה לכנסייה היוונית קתולית. בנו, אוסקר היה חבר במפלגת "צלב החץ" ויעץ לאביו כיצד לפעול כנגד היהודים. עם נסיגת צבא הונגריה מטעטש (בסתיו 1944) ברחו המשפחה יחד עם צוררים רבים נוספים להונגריה.
חורבן הקהילה בשואה
עריכה_3b.jpg)
כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938 והסכם וינה מנובמבר 1938, נותקו חלקים מצ'כוסלובקיה. שטחים מדרום סלובקיה ומקרפטורוס צורפו להונגריה, ואילו לאזור שבו שוכנת טעטש הוענקה ב-22 בנובמבר 1938 אוטונומיה רותנית בחסות הרייך השלישי. השלטון הרותני, שבו היו היהודים נתונים לאיומי רצח מתמידים (ובדרך כלל נפדו בכופר), בא לקצו ב-15 במרץ 1939, כשההונגרים כבשו את האזור האוטונומי. ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית הגבילה את היהודים במוסדות החינוך וברישיונות עבודה ומסחר. "אומז'ה" (החברה הסוציאלית המרכזית של יהודי הונגריה), סייעה לחסרי פרנסה. גילויי אנטישמיות מילולית ופיזית היו לתופעה יומיומית בטעטש.
בקיץ 1940 סופחה להונגריה גם טראנסילבניה, וקיש-טעטש בתוכה. השמדת יהודי הקהילה במהלך המלחמה התרחשה בשלבים. מי שלא החזיקו באזרחות הונגרית גורשו כבר ביולי 1941 לאוקראינה ונרצחו בידי הנאצים ועוזריהם המקומיים; מטעטש גורשו כעשר משפחות יהודיות לקמנץ פודולסק באוקראינה, ושם נרצחו בידי הגרמנים. משנת 1941 גויסו גברים יהודים בני 48-18 לפלוגות עבודה של הצבא ההונגרי והועסקו בביצורים ובבניית שדות תעופה צבאיים. היו ביניהם עשרות יהודים מטעטש. רובם נספו על אדמת אוקראינה בקור וברעב, או נהרגו בשדות המוקשים. רבים נרצחו בידי חיילים הונגרים. בימי ממשלת קלאי הייתה רגיעה יחסית ברדיפת היהודים, אם כי גיוס הגברים נמשך.
ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. ב-5 באפריל 1944 חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב ואחר כך נושלו בהדרגה מנכסיהם. במאי 1944 רוכזו רוב יהודי האזור (כ-8,000) בגטו מאטסלקה. מנהיגי קהילת טעטש הצליחו לשכנע את חברי המועצה המקומית שלא לשלוח את היהודים אלא להקים גטו בטעטש. ניסיון להכריז על התפרצות מגפת טיפוס בקרב היהודים כדי למנוע את ריכוזם בגטו סוכל בידי מזכיר המועצה הנאצי, אבל ביצוע הגזירה התעכב כעשרה ימים. יהודי טעטש והסביבה רוכזו בבתי היהודים. בהיעדר מקום שוכנו היהודים גם בעליות גג, במרתפים, במחסנים וברפתות. בנוסף לרעב ולצפיפות בגטו המשיכו קלגסים הונגרים להתעלל ביהודים. ניסיונות בריחה מהגטו נכשלו בגלל עוינות התושבים. רק כמה יהודים הוסתרו בידי רותנים וניצלו בזכותם.[1]
הממשלה הנאצית פרסמה צו על פיזור ארגוני הקהילות של היהודים והקמת "מועצת יהודים" (יודנראט). ביצוע הצו בטעטש נקבע ליום האחרון של פסח תש"ד. בדיוק כאשר קהל המתפללים בבית הכנסת הגדול בטעטש עמד להתפלל תפילת מוסף של החג, הופיע פקח של המועצה המקומית והזמין את ר' ישראל וייס ראש הקהילה לבוא בפני הרשם הראשי של המועצה, מפקד הז'נדרים ועוד כמה נאצים ידועים. ר' ישראל וייס נצטווה מיד לארגן את "מועצת היהודים" ולהיות ראש היודנראט. ר' ישראל וייס גילה אומץ לב וסירב לקבל את דרישתם. כמה מן הנוכחים הראו לר' ישראל את נחת זרועם אולם הוא עמד בדיבורו. לבסוף שחררו אותו ומינו את יעקב רוט לעמוד בראש היודנראט.
אנשי הגטו נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בחודש סיון תש"ד. ב-ב' בסיון תש"ד (24 במאי 1944) נשלחה קבוצת יהודים מגטו טעטש למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין. ב-ד' בסיון (28 במאי 1944) שולחו לשם 2,208 יהודים נוספים.[1]
ביום ז' בחשוון תש"ה (24.10.44) הגיעו לטעטש חיילי הצבא האדום יחד עם חיילי הלגיון הצ'כי ושחררו את טעטש מעול הנאצים.
לאחר השואה
עריכהלאחר סיום מלחמת העולם השנייה ושחרור מחנות הריכוז בגרמניה, ביקשו רבים מהשורדים לחזור למקומות מהן גורשו על ידי הנאצים. אלו שהוחזרו מהונגריה הוחזרו מהמחנות לבודפשט ומשם הופנו על ידי המוסדות שטיפלו בפליטים אל המקומות שאליהם רצו להגיע. כך שבחודשי הקיץ תש"ה (1945) עברו דרך בודפשט שיירות רבות של פליטים וביניהם גם יוצאי טעטש. באחד הימים של יולי 1945 פגשו כמה מיוצאי טעטש בבודפשט את גארגניי (גוידיץ') אוסקר הצורר ומסרו אותו למשטרת בודפשט בתוספת תלונה על פעילותו הנאצית בטעטש. אך לאחר החקירה הוא נעלם מטעטש ולבסוף נסגר המשפט נגדו עקב החנינה הכללית שניתנה לפשעים מסוימים של הנאצים.[3]
היהודים שחזרו היו כאלה ששרתו בפלוגות העבודה שמוקמו באזור. רוב החוזרים נשארו לזמן קצר ומיד עזבו את המקום. לקראת ראש השנה תש"ו התקבצו בטעטש כמה עשרות משורדי הקהילה, ניקו את בית הכנסת הגדול ותכננו לחדש את התפילה ולארגן את הקהילה בטעטש מחדש. תקוותם נגוזה תוך זמן קצר כאשר ירד מסך הברזל על קרפטורוס והשלטון הקומוניסטי החרים את בניין בית הכנסת הגדול והפך אותו לאולם ספורט והתעמלות. השלטון הקומוניסטי לא אפשר ליהודים לחדש את ארגון הקהילה.
בניין "תלמוד תורה" שימש את משרדי הקואופרטיב הממשלתי והמקווה נעשה לבית מרחץ. היהודים התפללו בכל פעם בבית אחר. בעיר היה שוחט ופעל מטבח ציבורי כשר. היהודים המעטים שנותרו במקום גדרו את בית העלמין. בשנות השבעים המוקדמות עלו רוב יהודי טעטש לישראל. בשנות השמונים שוקם בית העלמין בתרומת ר' אהרן מגיד מטעטש, שחי בארצות הברית. באותה עת עדיין חיו שישה יהודים בעיירה, כולם בעמדות ציבוריות בכירות, אך לא ניהלו אורח חיים יהודי.[1]
כאשר ברית המועצות הרימה את מסך הברזל ואפשרה ליהודים לצאת משטחה, עזבו מרבית היהודים את טעטש, מהם עלו לא"י ומהם היגרו לארצות הברית . בטעטש נשארו רק יהודים בודדים ובשנת 1990 היו בטעטש רק 2 משפחות יהודיות- משפחתו של אהרון אושר ומשפחתו של שמואל זליקוביץ'.
בתוך אוכלוסיית טעטש עוד נשארו שונאים ליהודים שלא יכלו לסבול את נוכחות היהודים בטעטש והחליטו לרצוח את אהרון אושר ורעייתו.[3]
כיום טעטש ריקה מיהודים.
לקריאה נוספת
עריכה- יצחק גרשוני, תפוח: קובץ שמות ופרטים מתולדות קהלת טעטש, באר שבע, תשנ"ה.
- טאֵצ'וֹ' (טעטש), בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמ' 163–164. (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944)
- אלכסנדרה לוזה, טצ'ה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 380–381), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
קישורים חיצוניים
עריכה
- "טיאצ'יב", באתר JewishGen (באנגלית)
- טצ'ו (Técső), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם