קולנוע עדן

קולנוע עדן
מידע כללי
סוג	בית קולנוע
כתובת	Lilienblum Street 2
מיקום	תל אביב-יפו
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1913
תאריך פתיחה רשמי	22 באוגוסט 1914
קואורדינטות	32°03′42″N 34°46′02″E / 32.0617°N 34.7672°E
	מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת תל אביב רגילה) קולנוע עדן קולנוע עדן קולנוע עדן מפת מרכז __ תל אביב; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ בני ברק, __ רמת גן, __ גבעתיים; ממערב: הים התיכון

ערך זה עוסק בראינוע הראשון בתל אביב. אם התכוונתם לקולנוע עדן הירושלמי, ראו קולנוע עדן (ירושלים).

קולנוע עדן (בעבר: ראינוע עדן) הוא הראינוע הראשון של תל אביב, שבסוף שנות העשרים, עם התפתחות הטכנולוגיה, הפך לקולנוע. זהו אחד ממוסדות התרבות החשובים של תל אביב הקטנה. בניין הקולנוע מצוי בתחילת רחוב ליליינבלום 2 בנווה צדק, ועיצובו הייחודי אופייני לשכונה זו. הקולנוע כלל שני אולמות: תחילה נבנה אולם עם גג (אולם החורף) וכעבור שנים אחדות נוסף אולם הקיץ (חסר גג, שבו הוקרנו הסרטים תחת כיפת השמים). בכל אולם היו 800 מקומות ישיבה. בהיותו אחד מאולמות ההצגה היחידים בתל אביב הקטנה של ראשית המאה, הוא שימש לא פעם גם למופעי אופרה ותיאטרון.

היסטוריה

בשנת 1913, קיבלו משה אברבנאל ומשה ויסר רישיון להקמת ראינוע בשטח חולי בין נוה צדק לאחוזת בית.

ראינוע "עדן" נחנך ב-22 באוגוסט 1914. את הראינוע תכנן האדריכל הגרמני ריכארד מייקל. הוא נבנה בפינת הרחובות ליליינבלום ופינס שבשכונת נווה צדק על ידי עקיבא אריה ויס, ממייסדה של שכונת אחוזת בית. את השם "עדן" נתן לו הסופר ש. בן-ציון.

במקום פעל גנרטור צרפתי – מכון דינמו להפקת חשמל, הראשון והיחיד בארץ, באמצעותו הואר הרחוב הסמוך טרם עידן חברת החשמל של רוטנברג.

בין הסרטים הראשונים שהוקרנו, היו "יונה" ו"ספרטקוס", בבימויים של ג'ובאני אנריקו ווידאלי, "ימי פומפיי האחרונים" (אנ'), וסרטים רוסיים אילמים.

לקראת הקרנות הבכורה, נהגה התזמורת העממית לצעוד חגיגית ולנגן ברחובות העיר בתופים ובמצילות ולהכריז על כל סרט חדש.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה החרימו השלטונות הטורקים את מכונת ההקרנה.^[1]

בשנת 1927 הוקם בצמוד ל"עדן" החורפי בית קולנוע קייצי, תחת כיפת השמים, שזכה לשם "עדן הקייצי", אותו תכנן האדריכל דב הרשקוביץ. האולם הכיל 1000 מקומות ישיבה ובימי הקיץ החמים, נהג משה אברבנאל לעבור בין השורות ולרסס את הקהל ב"פליטובקה" המכילה מי ורדים להפגת הריחות הרעים.

"עדן" היה גם הבית הראשון לתיאטרון הארץ ישראלי, בית לאופרה הישראלית בניצוחו של מרדכי גולינקין ואפילו נשפי הפורים וטקסי מלכות היופי שערך הבוהמיין, הצייר והרקדן ברוך אגדתי התקיימו במקום.

בשנות ה-20 הוצגו בו גדולי הסרטים האילמים מתוצרת הוליווד ארצות הברית ואולפני UFA גרמניה, בליווי תזמורת קאמרית קבועה. על מלאכת הכנת כתוביות התרגום והפעלתן באמצעות פנס קסם היה אמון ירושלים סגל, חלוץ מתרגמי הסרטים בארץ.

בשנת 1930 תמה תקופת הראינוע ב"עדן". ויסר ואברבנאל הביאו ארצה את ה"טון-פילם" – הסרט המדבר. הסרט המדבר הראשון שהוקרן ב"עדן" היה "זמר הג'אז" עם אל ג'ולסון, ששינה את פניה של אמנות הקולנוע לעד.

הסרט הארץ ישראלי הראשון שהוקרן, היה "שירת ישראל", בכיכובו של החזן הזמיר יוסל'ה רוזנבלט, אשר נפטר בירושלים במהלך צילומי הסרט.

בקולנוע "עדן" נערכו קבלות פנים חגיגיות לגנרל אלנבי אשר כבש את הארץ מידי הטורקים, להרברט סמואל, הנציב הבריטי העליון הראשון בארץ ישראל, ללורד בלפור וללורד אמרי.

בראשית שנות ה-40 נקלע הקולנוע לקשיים וכתוצאה מכך הושבת על ידי עובדיו למספר חודשים. לבסוף הושגה פשרה בין ההנהלה לעובדים והוחלט על חלוקת הזיכיון והבעלות ביחס של 60% לעובדים ו-40% להנהלה.

תור הזהב והרנסאנס הגדול של קולנוע "עדן" המחודש היה לאחר הקמת המדינה. במקום הוקרנו מיטב הסרטים מטורקיה, פרס, הודו וארצות ערב. קלאסיקות כגון "היחפן", "הנודד", "סאנגם", "הדרך לחיים", "איך אשכחך","אהבת נעוריי", ועוד סרטים בכיכובם של פריד אל אטרש, עבדול וואהב, עבדול חלים חאפז, לילה מוראד, ראג' קאפור, ויא ג'נתמילה, אישיג'אק ילדת הפלא הטורקית ואחרים^[1]. הצופים הגיעו באוטובוסים ובמשאיות מכל קצווי הארץ וכל סרט הוקרן משך חודשים רבים.

בנק לאומי הגיש הצעות חוזרות ונשנות לרכוש את המבנה. לאחר מלחמת יום כיפור, שוכנעו חברי הנהלת הקולנוע למכור את "עדן" (הקייצי והחורפי) לבנק. הקולנוע חדל מפעילותו בחודש יולי 1974. הוא שימש בשנות ה-80 את יחידת המחשב של הבנק, עד שננטש.^[2] כיום הוא עומד אטום ומוזנח, אך השלט של הקולנוע עדיין עומד על מקומו וגם מקום הקופות ניתן לזיהוי.

ביוני 2012 במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב התקיימה בבניין הקולנוע תערוכת וידאו-ארט.^[3]

בשנת 2016 פורסם על מהלכים להוספת קומות נוספות על גבי מבנה הקולנוע והפיכתו למלון יוקרה.^[4]

לקריאה נוספת

עדנה יקותיאלי-כהן, "חברת הסרטים 'אורה חדשה'", בתוך: קתדרה, חוברת 73, ספטמבר 1994, עמ' 143–144
מנאר חסן, "סמויות מן העין : נשים והערים הפלסטיניות", הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 110