אספות העם ברומא העתיקה

אספת העם ברומא העתיקה (חרא comitium; בריבוי comitia) הוא שם מאגד למספר אספות עם ברפובליקה הרומית שכונסו על ידי בעל תפקיד רשמי (מגיסטראט) כדי להעמיד נושא להצבעה. נושאים אלו יכלו לכלול חוקים, טיעונים, מינוי מגיסטראטים ועוד. חמש האספות ברומא היו הקומיטיה קלטה (comitia calata), אספת הקוריות (comitia curiata), אספת הקנטוריות (comitia centuriata), אספת השבטים (comitia tributa), ומועצת הפלבאים (concilium plebis).

להלכה, חולק כוח הממשל ברומא הרפובליקאית בין אספת העם, הסנאט והמגיסטרטים, כאשר רק העם (ה־populus) הוא הריבון האמיתי, ושני האחרים הם גופים שכוחם נובע מהעברת הסמכות אליהם על־ידי העם. ברומא, לא התקיימה הפרדת רשויות כמשמעה היום ואספת העם עסקה בנושאי חקיקה, הצבעה, בחירות ומינויים בו זמנית. גם המגיסטראטים נהנו מסמכויות ביצוע ושיפוט בו זמנית ואילו הסנאט הוגבל לתפקיד הגות וייעוץ, ללא סמכות לחוקק חוקים.

העם חולק במקור לשלושים קוריות (curiae) ואספת הקוריות הייתה האספה היחידה שבה יוצג העם כולו. מיזוג מסוים של הפטריקים והפלבאים התרחש באספת הקנטוריות, שאותה כונן המלך סרוויוס טוליוס, ומכאן שימש המונח פופולוס לאספת הקנטוריות. סרוויוס גם ביצע חלוקה של השטח הרומי לשלושים שבטים, שנפגשו באספה שכונתה אספת השבטים, שהפכה עם הזמן לאספה לאומית ואף היא כונתה פופולוס.

האספות

קומיטיה קלטה

הקומיטיה קלטה הייתה זהה בהרכבה לאספת הקוריות, אך שונה במטרותיה, מנהלי האספה ומקום ההתכנסות. האספה נוהלה תחת קולגיום הכוהנים (הפונטיפים) ושמה נובע ממשרתי הפונטיפים, הקלטורים (calatores) שזימנו את האנשים לאספה. מקום הפגישה הקבוע של האספה היה בקפיטול, לפני הקוריה קלברה, בניינם של הפונטיפים.

במהלך האספה לא השתתף העם בהליך כלשהו אלא רק שמע דברים מפי הכהנים, שהודיעו על מועדי החודש החדש ועל אמצעו ועל טיבם של הימים השונים, דברים שבזמנים קדומים היו ידועים רק לכוהנים. תפקיד נוסף של האספה היה חניכת פלמין חדשים ואחרי גירוש המלכים גם טקס ה"רקס סקרורום". עניין שלישי היה אישור צוואות (testamenti factio), כדי למנוע אפשרות של חילוקי דעות אחרי מותו של אדם ביחס לצוואתו. הנאספים שימשו עדים גם להכרזת השבועה (detestatio sacrorum) של היורש לכבד את קדושת בקשת המת לפני קבלת רכושו. האספה התכנסה לעיתים נפוצות, לרוב פעמיים בשנה, ואחר זמן מה החלו תפקידיה העיקריים, לשמש עדים לקריאת צוואות ולשמיעת מועדי חגים וחודשים, להישחק עד להיעלמותה המוחלטת של האספה מסוג זה.

אספת הקוריות

אספת הקוריות הייתה האספה העתיקה ביותר ברומא, לצד הקומיטיה קלטה, וייצגה את שלושת השבטים הרומיים המקוריים. כל שבט חולק לעשר קוריות וכל קוריה שכזו הורכבה מכמה יחידות של בתי־אב. סך הכל היו שלושים קוריות, או יחידות הצבעה, שלכל אחת מהן קול משותף אחד. בתחילה שימשה אספה לבחירת המגיסטרטים הבכירים, אך מאוחר יותר שימשה רק לאישור בחירת המגיסטראטים (אישור האימפריום שלהם) ולהכתרת הנבחרים באספת הקנטוריות. נוסף לאחריות זו, על האספה הוטל לעסוק בענייני צוואות ובאימוצי ילדים.

בתקופת המלכים, לפני הקמת הרפובליקה, כונסה אספת הקוריות על־ידי המלך עצמו או על ידי הטריבונוס קלרום (tribunus celerum), שהיה מפקד הקלרס (שומרי הראש של המלך) וראש שבט הרמנס, העתיק והמכובד שבשלושת השבטים העתיקים של רומא. בהיעדרו של המלך, הייתה האספה מכונסת על־ידי הפראיפקטוס אורבי (praefectus urbi), האחראי על העיר. אחרי מותו של מלך, הייתה האספה מכונסת על־ידי האינטררקס. בתקופת הרפובליקה, נשיא האספה היה תמיד אחד המגיסטרטים הבכירים (קונסול, פראיטור או דיקטטור) והאספה הייתה נקראת על־ידי ליקטורים או כרוזים. במקרים מסוימים עמד גם הפונטיפקס מקסימוס בראש האספה.

הבחירה באספת הקוריות התנהלה כך שבכל קוריה נערכה הצבעה פנימית בנפרד, כשעל פי הכרעת הרוב הוחלט כיצד תצביע הקוריה (כל קוריה הייתה יחידת הצבעה עצמאית, בדומה לבחירת האלקטורים). סדר הצבעת הקוריות נקבע על פי גורל, כשהמצביעים ראשונה כונו פרינקיפיום (principium). אף על פי שזכות הנוכחות באספה נתונה הייתה לכולם, רק בני משפחות הפטריקיות (האליטה החברתית) יכלו להעלות את קולם ולהצביע.

לאספת הקוריות הייתה במקור הסמכות רק לאשר או לדחות הצעות המועלות בפניה על־ידי המלך או הסנט. הצעות אלו, בתקופת המלכים, כללו בחירת המגיסטראטים, כולל המלך עצמו, העברת חוקים, מלחמה ושלום, הטלת עונש מוות על אזרחים רומים, ועל עניינים מסוימים הנוגעים לגנטס ולקוריות. בעל הכוח האמיתי היה המלך, שאף קבע את המינויים לכל המשרות, לבד ממשרת הקוואיסטור. בתקופה הראשונה, עסקה האספה גם בבחירת הכוהנים השונים, אך משימה זו הועברה בלקס דומיטיאנוס (לקס הוא חוק או חקיקה) ^{[דרושה הבהרה]} משנת 104 לפנה"ס לאספת השבטים. בשתי התקופות, המלוכה והרפובליקה, אישרה האספה פעולות אימוץ וצוואות.

אחרי הרפורמות של המלך סרוויוס טוליוס, הועברו סמכויות הבחירה הממשיות לאספת הקנטוריות, שבה היו הפלבאים שותפים. אספת הקוריות שימרה בידיה רק את הזכות לאשר או לדחות את הצעדים של אספת הקנטוריות, יכולת הטלת וטו ששימרה כוח מסוים בידי האספה. לקס פובליליה ^{[דרושה הבהרה]} של הטריבון פובליליוס וולרו משנת 471 לפנה"ס ביטל את זכות הווטו של אספת הקוריות, מה שהותיר בידה רק את הסמכות לעסוק בענייני הפולחן והדת של הקוריות עצמן. מכאן ועד סוף תקופת הרפובליקה עסקה אספת הקוריות רק באישור והענקת האימפריום למגיסטראטים שמונו בהחלטת אספת הקנטוריות, השבעתם של כהנים מסוגים מסוימים והכרעה בעניינים הנוגעים לפולחן של הקוריות.

אספת הקנטוריות

אספת הקנטוריות (comitia centoriata) הייתה בתחילתה אספה צבאית בה נכחו והצביעו רק אנשי צבא. האספה התחלקה ל־193 קנטוריות, יחידות של מאה חיילים, שנבדלו אחד מהשני ברמת הציוד ובתחמושת בו השתמשו החיילים. על פי חלוקה זו הגיעו אנשי הצבא להצביע באספה. בעקבות רפורמה שמיוחסת למלך סרוויוס טוליוס עברה והפכה האספה להיות מבוססת שומת רכוּש. עדיין נשמרה החלוקה ל־193 יחידות אולם מספר חבריה לא היה קבוע ונקבע על פי הונו האישי של האזרח. הסיבה שהאספה הועברה מהיות מבוססת ציוד צבאי להיות מבוססת הון אישי היא כיוון שבצבא הרומי היה על החייל לקנות בעצמו את ציודו, משמע כל ציוד שונה דרש הון תואם.

מטרת הרפורמות של סרוויוס טוליוס הייתה לייצר גוף פוליטי מאוחד בעיר רומא. הוא חילק את כלל האזרחים לשישה מעמדות רכוש ו־193 קנטוריות. הרפורמה ביקשה לצרף את הפלבאים, האזרחים הלא מיוחסים, לגוף המצביעים אך בלי לתת להם השפעה ישירה. על כן, חילק המלך את העם לחמש מחלקות עיקריות, מבוססות על שוּמת רכוּש וייצוגם לא התחלק בשווה – שוּמת הרכוש התקיימה במפקד האוכלוסין, הקֶנְסוּס. כך זכו שני המעמדות הבכירים בעושרם, הפרשים והסנאטורים, ברוב בין הקנטוריות (98 מתוך 193) ובזכות להצביע ראשונים. ולכן אם הייתה הסכמה ביניהם לא ניתן היה לדחות הצעה הרצויה למעמדות המובילים או לקבל החלטה שאינה לרוחם. מאוחר יותר, כאשר אוחדה אספת הקנטוריות עם אספת השבטים, נקבע סדר ההצבעה על פי גורל. מספר החברים במעמדות הגבוהים היו נמוך בהרבה ממספר החברים במעמדות הנמוכים, דבר שהגביר את חוסר הייצוג של העם הפשוט.

החלוקה באספת הקנטוריות הייתה דמוית חלוקה צבאית, כשבצד אחד הפרשים (equites) ובצד שני חיל הרגלים (pedites), כשחיל הרגלים מחולק לחמישה מעמדות בהתאם למס המלחמה, הטריבוטום, ששילמו כמו גם השירות שלהם בצבא והשריון שלהם. כל קבוצה חולקה למאות (קנטוריות) שחציין מבוגרים (seniores) מעל גיל 46 וחציין צעירים (juniores) בין גיל 17 ל־46.

חלוקת ההצבעה באספת הקנטוריות
מחלקה	דרג הכנסה	מספר קנטוריות	הערות
פרשים		18	מצביעים ראשונים
ראשונה	100,000 איסר	80	40 קנטוריות מבוגרים ו־40 צעירים
שנייה	75,000 איסר	22	10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים ו־2 קנטוריות של נפחים ונגרים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
שלישית	50,000 איסר	20	10 קנטוריות מבוגרים ו־10 צעירים
רביעית	25,000 איסר	20	10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים
חמישית	11,000 איסר	32	15 קנטוריות מבוגרים, 15 צעירים נוספות ו־2 קנטוריות של חצוצרנים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
פרולטריים	חסרי רכוש	1
סה"כ		193

אספת הקנטוריות כללה גם פטריקים וגם פלבאים, שתי הקבוצות שהרכיבו את אזרחי רומא. האספה לא כללה את העבדים, הנשים, הפרגריני, והאיררי. אספות הקנטוריות נערכו לביצוע מספר משימות עיקריות:

• בחירת מגיסטראטים: אחרי העלאת מועמדותו של מגיסטראט בסנאט, הוא הועמד לבחירת האספה. באספה שנתית נבחרו הקונסולים, הפראיטורים, הטריבונים הצבאיים, הקנסורים (שנבחרו אחת לחמש שנים) והדקמוירי. לעיתים נבחרו באספה גם פרוקונסולים.
• חקיקה: הקנטוריות יכלו בתחילה לאשר או לדחות צעדים וחוקים שהועלו בפניהם על־ידי מגיסטראטים בדמות "ייעוץ סנאטוריאלי". הצעה שאושרה הפכה לחוק (lex).
• מלחמה ושלום: על בסיס ייעוץ סנאטוריאלי הייתה אספת הקנטוריות מוסמכת להחליט בנושאי יציאה למלחמה, אם כי אישור של האספה להסכמי שלום לא התקבל באספה, לפחות לא בשלב המוקדם.
• בית משפט עליון: האספה הייתה הסמכות העליונה להכריע בענייני עונש מוות שהוטל על אזרח רומי.

עם הזמן, חלו מספר התפתחויות במעמד אספת הקנטוריות. החל בשנת 482 לפנה"ס כל אזרח מעוניין היה רשאי להעמיד את עצמו לבחירה לתפקידי מגיסטראט, גם בלי ייעוץ הסנאט. חוקים הוצגו משך 17 יום, כדי שהנאספים יוכלו לעיין בהם ולעמוד על טיבם, ואילו סמכות אספת הקוריות כערכאת וטו נשחקה בהדרגה והפכה סמלית בלבד.

מהלך האספה

מפגשי אספת הקנטוריות נערכו ב"שדה מארס" (campus martius), כשבראש האספה יושב הקונסול, או בהרשאתו. במקרים של אספה לצורך שיפוט או בחירת מגיסטרטים מדרג נמוך לרוב ישב בראש האספה מחליף כמו דיקטטור, מלך זמני, פראיטור או המגיסטר אקוויטום.

לפני כינוס האספה, היה הקונסול נועץ באוגור (augur), כוהן מעונן שברר האם היום מתאים לאספה. אם נמצא שיום האספה מתאים, הוצאה הזמנה כללית לאספה והושמעה תקיעת חצוצרה. כאשר החלו האנשים להיאסף, הושמעה קריאה שנייה, קריאת התכנסות, והקהל נפרד לקבוצות בהתאם למעמד ולגיל.

את התפלגות העם לקנטוריות הנחה הקונסול, שהופיע בשלב זה. ההתפלגות נחשבה סוג של תרגולת צבאית, וחיילים חמושים ליוו את הנאספים ושמרו עליהם מפני סכנת התקפת פתע. מנהג זה נמשך גם בימים שלרומא לא הייתה כל סיבה לחשוש משבטים שכנים.

האספה עצמה החלה בהעלאת קרבן שאחריה הציג נשיא האספה את הנושא שעומד על סדר היום להחלטה. כאשר עמדה בחירת מגיסטראט על הפרק, קרא המגיסטראט המכהן את שמות המועמדים והיה עשוי לנצל את השפעתו ולהמליץ על אחד מהם לתפקיד. הוא לא היה חייב להכריז על שמות כל המועמדים אם מועמד כלשהו לא היה כשיר מבחינת גילו או מסלול המשרות שעבר, או בגלל כל מכשול חוקי אחר. במקרה של הצעת חוק, היה הנשיא קורא אותה וממליץ על החלטה. בשלב זה היו יכולים אחרים, ראשית אזרחים ואחריהם מגיסטראטים, לדבר בעדה או נגדה. במקרה של דיון בפשע, היה הנשיא מכריז על הפשע, מציע את העונש שיוטל על העבריין ומאפשר לאחרים לדבר בעדו או נגדו.

אחרי שהנושא נדון דיו הוא הועמד להצבעה, שנערכה לפי חישוב הצבעת כל קנטוריה ובשלב מאוחר יותר (החל משנת 139 לפנה"ס) באמצעות סימון נקודה ליד שמו של המועמד, הנאשם או הצעת חוק. לכל אדם באספה ניתן לוח, שעליו היה יכול לסמן את דעתו בנוגע במקרי משפט או חוק, או לרשום את שמו של המועמד המועדף במינוי מגיסטראטים. לוחות ההצבעה הונחו אחרי ההצבעה בתוך תיבה, נמנו ואחר־כך נספרו פעם נוספת ובסיום השלבים התוצאה הוכרזה, גם כאן פעמיים.

אספת השבטים

אספת השבטים הוקמה אף היא בעקבות הרפורמות של סרוויוס טוליוס, שכוננה חלוקה של העיר גאוגרפית לשלושים שבטים (אחר–כך 35 לפני שנת 241 לפנה"ס). במקור כללה אספת השבטים ככל הנראה רק את הפלבאים כשהפטריקים מצטרפים למניין רק אחרי רפורמת הדקמוירי. היעדים המרכזיים של אספת השבטים היו בתחילה איסוף המיסים המגיעים מכל אדם על־פי שבטו ודיון בעניינים הנוגעים לכל שבט (כמו תחזוקת דרכים, בארות, חומות, וכדומה. בהדרגה, הפכה האספה בזכות גודל האוכלוסייה שהייתה שותפה בה, בהשוואה לאספת הקנטוריות, לבעלת חשיבות הולכת וגדלה. אספת השבטים הכריעה במספר נושאים:

• בחירת מגיסטראטים זוטרים: על־פי לקס פובליליוס משנת 471 הייתה לאספת השבטים הזכות לבחור את הטריבונים העממיים, את האידילים הקורוליים, הקוואיסטורים והטריבון הצבאי, את הפרוקונסולים שנשלחו לפרובינקיות וכן הארכת האימפריום לפרומגיסטראטים מכהנים, את חברי הקולגיום הוויגינטיסקסוירי, טריבון האירארי, הפונטיפקס מקסימוס, והחל משנת 104 לפנה"ס גם את חברי קולגיום הכהנים.
• חקיקה: אף על פי שסמכות החקיקה של אספת השבטים הייתה בתחילה צנועה ביותר, בהדרגה היא החלה צוברת כוח. משנת 449 לפנה"ס הוכרה זכותה ליזום חקיקה שהייתה יכולה להפוך לחוק (lex) אם תזכה באישור אספת הקנטוריות והסנאט. לקס פובליליוס משנת 339 לפנה"ס ייתר את הצורך באישור אספה אחרת ובשנת 287 לפנה"ס הועבר לקס הורטנסיה שהסיר גם את הצורך באישורו של הסנט.
• סמכות שיפוטית: סמכותה השיפוטית של אספת השבטים הייתה מוגבלת, גם בחומרת המקרים שהועלו בפניה וגם בחומרת העונשים (קנס בלבד) אותם הייתה יכולה להטיל. מאוחר יותר, קיבלה האספה גם את הזכות להפוך גלות מרצון של אנשים לגלות מאונס.

אספת השבטים התכנסה תחת ראשותו של אחד הטריבונים, כאשר עם הזמן, כאשר האספה הפכה יותר ויותר לאספה כללית של אזרחי רומא, החלו גם אחרים כמו הקונסולים או הפראיטורים לכהן בראשה. אספת השבטים התכנסה בדרך כלל ב"שדה מארס", אף כי היו כינוסים גם במקומות אחרים, ונוהל הזימון לאספה וכן הליכי הדיון וההצבעה היו פשוטים והרבה פחות פורמליים וטקסיים מבאספת הקנטוריות.

אחרי הדיון בהצעה שהועלתה להצבעה, היו המתכנסים מתפצלים לשבטים ומצביעים בתוך השבט עצמו, ומוסרים הכרעה מקובצת עבור השבט כולו. סדר ההצבעה נקבע על פי גורל, ואת הכרעת ההצבעה היה מוסר אחד ממכובדי השבט, ששמו גם הועלה בהצעת החוק, הפלביסקיטום.

מיזוג האספות

עם חלוף הזמן והתחזקות השפעתם של הפלבאים במערכת הפוליטית ברומא עלה הצורך למזג את האספות, כדי לצמצם את השפעתם היתרה של הפטריקים ומעמד הפרשים. המיזוג בין שתי האספות אירע לכל המוקדם בשנת 304 לפנה"ס ולכל המאוחר בשנת 241 לפנה"ס.

האיחוד בוצע באמצעות הוספת אספת השבטים כ־157 קנטוריות נוספות לקנטוריות של אספת הקנטוריות, ויצירת גוף שבו 350 קנטוריות. אלו, עם זאת, חולקו מחדש ל־35 השבטים, כשבתוך כל שבט ישנה חלוקה לפי קנטוריות לפי מעמדות, שתי קנטוריות של מבוגרים וצעירים לכל מעמד. בהצבעה, הצביעו הקנטוריות של המעמד הראשון בשבט שנבחר להצביע ראשון תחילה, אחריהן החליטו שאר הקנטוריות של המעמדות האחרים אם להסכים או להתנגד להצבעת הקנטוריות הראשונות, וכן הלאה.

מועצת הפלבס

אספה שבטית נוספת הייתה מועצת הפלבס, ה־concilium plebis. ההשתתפות בה הייתה אסורה על הפטריקים והיא נוהלה על ידי טריבוני הפלבס (tribuni plebis). האספה נפגשה בדרך כלל מחוץ לחומות הקומיטיה. האספה בחרה את האידילים הפלבאים, את טריבוני הפלבס, חוקקה חוקים שנחשבו כמחייבים את המדינה וניהלה משפטים. בתחום השיפוטי היא שפטה פקידי מדינה לשעבר במקרים שהעונש היה קנס.

הרפורמות של סולה

בתקופת הקונסולט שלו בשנת 88 לפנה"ס העביר סולה שלושה חוקים שמנעו העלאת חוקים עצמאית על־ידי אספת השבטים ומועצת העם וקבעו כי ניתן יהיה להעלות באספות רק הצעות בהמלצת הסנט (senatus consultum), כשמצורפת להמלצות המלצה נוספת להעבירן. החוק הרביעי של סולה קבע שהמעמד הראשון באספת הקנטוריות, שכלל את הסנטורים ואת הפרשים, יחזיק בכמעט מחצית מכלל כוח ההצבעה. החוק החמישי שלו הסיר כל אפשרות לחקיקה באספת השבטים ומועצת העם, והותיר את כל סמכויות החקיקה בידי אספת הקנטוריות המחודשת. גם זכותן של אספת השבטים ומועצת העם לדון במשפטים הוגבלה למקרים שבהם הסנט המליץ.

רפורמות אלו של סולה, שכוונו בעליל לסרס את כוחם של ה"פופולרים" (ה־populares) ולהשיב את רומא לשלטון ברור יותר של המעמדות העליונים, בוטלו על ידי הפופולרים בהנהגת מריוס וקינה, אך סולה שב וכונן אותן בתקופת הדיקטטורה שלו, ואלו בוטלו שוב רק אחרי מותו.

אספות העם בימיה האחרונים של הרפובליקה ובתקופת הקיסרות

במהלך מלחמות האזרחים הרומיות הלכו וקטנו השפעות אספות העם כאשר הכוח האמיתי היה נתון בידיהם של תקיפים כגון יוליוס קיסר, גנאיוס פומפיוס מגנוס ומרקוס אנטוניוס. אלה מינו אנשים למשרות והעבירו חוקים לפי רצונם ללא התחשבות באספות העם. מצבן של האספות, כמו כל שאר מוסדות הרפובליקה בתקופה זו של אי יציבות, היה לוט בערפל. עם התייצבות השלטון והשתלטותו של אוגוסטוס על המדינה הרומית החלו חוזרות האספות לפעול במתכונתן הרגילה, אם כי רק למראית עין.

לאחר ההסדר הראשון של אוגוסטוס בשנת 27 לפנה"ס חזרו האספות לבחור מגיסטראטים באופן סדיר. אבל ההליך היה מרוקן מתוכן כיוון שהכוח המדיני לא היה יותר בידיהם של המגיסטרים כי אם בידיו של אוגוסטוס. יתרה מכך, כאשר רצה אוגוסטוס שאדם מסוים ייבחר למשרה מסוימת, יוקרתו בלבד הספיקה לכך שאספות העם יבחרו בו ולא במועמד אחר.

האספות עדיין אישרו באופן רשמי הצעות חוק וצווים מסוימים, אולם כל סמכויות החקיקה והשיפוט הקודמים שלהן נעלמו. לתוך ריק שלטוני זה נכנס הסנאט הרומי, שתחת פיקוחו של אוגוסטוס החל לבצע את פעולות החקיקה והשיפוט שהיו בעבר נחלתן של האספות.

עם כניסתו של טיבריוס לתפקיד הקיסר החדש, אחד מצעדיו המדיניים הראשונים היה להעביר את סמכות בחירת המגיסטרים מאספות העם לסנאט. האספות הפכו לגוף חסר תוכן, טקסי וחסר משמעות לחלוטין במדינה הרומית. מימיו של הקיסר קלאודיוס והלאה נראה שלא היו קיימות יותר אספות עם, גם במובנן המצומצם ביותר. דבר זה יצר סיבוכים מסוימים במשפט ובמינהל הרומי, כיוון שלפי החוק היו עדיין תקנות וחוקים מסוימים שדרשו את אישורן של אספות העם. השלטונות הרומיים השתמשו במספר דרכים כדי לעקוף את בעיה זו, בעיקר הקמת אספות עם מדומות אד הוק, מקבוצות חיילים, או המון מזדמן. לפעמים אישר הסנאט את צווים אלו תוך כדי שהוא מכריז על עצמו כאספת עם בתור בא כוחו של העם הרומי.

לקריאה נוספת

• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס.