קלאוסטרופוביה
קְלַאוּסְטְרוֹפוֹבְּיָה (על פי האקדמיה ללשון העברית: בַּעַת סֶגֶר[1]) היא פוביה ממקומות סגורים, כגון חדר קטן בלי חלון, מעלית, מטוס, תא מטען של רכב או מנהרה.
תחום | פסיכיאטריה |
---|---|
סיווגים | |
ICD-10 | F40.2 |
סימנים
עריכהקלאוסטרופוביה מוגדרת כהפרעת חרדה וסממניה מתחילים להופיע בגילאי הילדות או בגיל ההתבגרות. לקלאוסטרופוביה קיימת סממן אחד מרכזי, והיא פחד ממקומות סגורים, כגון חדרים קטנים, חדרי בדיקות MRI ו-CAT, מכוניות, אוטובוסים, מטוסים, רכבות, מנהרות, מערות תת-ימיות, מרתפים, מעליות ומערות.
להיות סגור או המחשבה על להיות סגור במקום מסוים יכולה לעורר חרדה בקרב הלוקים בקלאוסטרופוביה. כאשר מידת החרדה (PPO) גוברת, הבנאדם עלול להתחיל לחוות:
- הזעה או/ו-צמרמורת
- דופק מואץ ועלייה בלחץ הדם
- סחרחורת
- התעלפות
- קור מפחד
- פה יבש
- היפרוונטילציה
- גלי חום
- רעד
- "פרפרים" בבטן
- בחילה
- כאב ראש
- חוסר תחושה
- תחושת חנק
- לחץ בחזה / כאבים בחזה וקשיי נשימה
- דחף להשתמש בשירותים
- בלבול או חוסר התמצאות
- פחד מנזק או מחלה
טיפול
עריכהקלאוסטרופוביה, בדומה לחרדות אחרות, ניתנת לטיפול באמצעות טיפול פסיכולוגי או תרופתי.
הטיפול המקובל לקלאוסטרופוביה הוא טיפול התנהגותי, אשר במסגרתו נחשף המטופל באופן הדרגתי למושא הפוביה שלו. בתחילה נחשף המטופל לחללים גדולים בעלי חלונות בליווי המטפל ולאחר מכן החלל שבו שוהה המטופל לפרק זמן מסוים, קטן, ובשלב מסוים המטפל עוזב את המטופל. הטיפול הוא ממושך ובעל מספר מפגשים שבהם יש חזרות על השהייה בחדרים, לעיתים נעזר המטופל בתרופות הרגעה שונות, ובו-בזמן המטפל מבצע סוגסטיה במטופל. הטיפול עשוי להסתייע בטכניקות הרפיה שונות, דמיון מודרך או היפנוזה. הטיפול עשוי להסתיים ברמות שונות של הצלחה, החל בהיעלמות מוחלטת של ההפרעה וכלה בהצלחה חלקית המספקת מהבחינה התפקודית, קרי - הצלחת הטיפול מתבטאת ביכולתו של המטופל להתמודד עם חרדתו ולשהות בחללים קטנים לפרקי זמן שונים אך מספיקים כדי שיוכל לנהל חיים רגילים ולשהות בחללים סגורים כגון מטוסים ומעליות.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכההבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.