קלוד מונטיפיורי
קלוד יוסף גולדסמיד מונטיפיורי (באנגלית: Claude Joseph Goldsmid Montefiore; 6 ביוני 1858 – 9 ביולי 1938) היה תאולוג, פילוסוף וחוקר נצרות יהודי-בריטי, מחשובי ההוגים של היהדות הרפורמית. מונטיפיורי ייסד את היהדות הליברלית בארצו.
 | |
| קלוד מונטיפיורי. ציור של כריסטופר ויליאמס (Christopher Williams) מ-1925. | |
| לידה |
1858 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
1938 (בגיל 80 בערך) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| השכלה | |
| מעסיק |
אוניברסיטת סאות'המפטון |
| השקפה דתית |
יהדות |
| בן או בת זוג |
|
  | |
קורות חיים
עריכהקלוד נולד לאריסטוקרטיה האנגלו-יהודית. הוא היה בנם של נתנאל מונטיפיורי, אחיינו של השר משה מונטיפיורי, ואמה גולדסמיד, בתו של הברונט יצחק גולדסמיד. בעוד שנתנאל היה פרנס בית הכנסת בוויס-מרקס המסורתי, אמה הייתה חברה בבית הכנסת מערב לונדון, שראשיו פרשו ב-1843 מהקהילה האורתודוקסית בבריטניה והשתיתו את תביעתם לבטל את יום טוב שני של גלויות והנהגות אחרות על כך שרק המקרא מהווה טקסט מקודש, בעוד התלמוד הוא יצירה אנושית. קלוד גדל במוסד השני. ב-1878 היה אחד היהודים הראשונים להיכנס לאוניברסיטת אוקספורד, אחרי שההגבלות עליהם בוטלו ב-1866. הוא למד בבייליול קולג', שם נעשה תלמיד מועדף של התאולוג האנגליקני הליברלי רב-ההשפעה בנג'מין ג'ווט. הלה היה אחד מחלוצי הניכוס של ביקורת המקרא לתוך הכנסייה. ב-1881 סיים תואר בלימודים קלאסיים.
מונטיפיורי התעתד להפוך לרב בבית-הכנסת מערב לונדון ולשם כך נסע לברלין, שם למד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות ב-1881. הוא נחשף שם להגות של מייסדי היהדות הרפורמית, אברהם גייגר ואחרים; מיכאל מאיר ציין כי למרות היסודות המקוריים במחשבתו, היא הייתה מבוססת לחלוטין על תורתם. מונטיפיורי אמר פעם כי אף שחלק על שמואל הולדהיים מבחינות רבות, הוא ראה בו את מורו הרוחני. הוא התאכזב ממצבה של היהדות הליברלית בגרמניה, שהצורך בפשרה בתוך הקהילות עשה אותה לשמרנית מאוד. בהיותו בברלין הכיר את שניאור זלמן שכטר, אותו לקח עמו חזרה לבריטניה כמורה פרטי ליהדות עם שובו לשם ב-1882. לימים כתב עליו כי הוא חב לו את כל הבנתו בספרות הרבנית, אך ביקר את היהדות הקונסרבטיבית על כך שלא יישמה את מסקנות המחקר המדעי בכתובים באופן עקבי. הוא נטש את תוכניותיו להיות לרב, ונעשה להוגה עצמאי.
משנתו של מונטיפיורי נשענה על תפישת ההתגלות המתמדת של גייגר: הוא תיאר את הפנמת הרצון האלוהי כתהליך רציף, המעוגן בהיסטוריה, ובו היהודים מרחיבים את הבנתם הן מתוך המסר של הנביאים הקדומים והן מתוך ההשראה שהם עצמם חווים. בכך, כתב סטיבן ביים, לא חרג בהרבה מהקודם או מהתאולוג הראשון במעלה של הרפורמים בארצות הברית, קאופמן קוהלר. המרכיב המקורי בכתביו הוא הערכתו הרבה למיסטיקה, בניגוד לרציונליזם הקר של האחרים. מונטיפיורי היה הרפורמי הראשון שתיאר אותה בחיוב, ואף ביקר את הוגי הזרם על כך שהתעלמו מהחוויה הדתית הבלתי-אמצעית המגולמת בה והתמקדו אך ורק בערכי מוסר. מכאן נבעה אהדתו לחסידות. כמו כן, בין היתר בהשפעת ג'ווט, היה העקבי ביותר לגבי הצורך לקלוט את ביקורת המקרא הגבוהה של יוליוס ולהאוזן לתוך הדת. מונטיפיורי עמד על כך שאמונתו אינה מושפעת מהשאלה אם התורה נכתבה במקורה בהשפעה אלוהית: יסודות הדת, לפי השקפתו, היו אמונה בבורא על-טבעי ובחוק מוסרי שניתן על ידו. במצוות המעשיות ראה אמצעים שאינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים לרימום הרוח של המקיימים אותן. הוא ביקר קשות את ולהאוזן על שהציג את ההיבטים הטקסיים של היהדות כנעדרי כל משמעות. מונטיפיורי נצמד לתפישה הרפורמית של בחירת עם ישראל כמשימה להפיץ 'מונותאיזם אתי' בין הגויים, וראה אותה כמחייבת קיום נפרד של היהודים. במקביל דחה את החיזיון המשיחי המקובל בתנועה כמעט לחלוטין והרחיק לכת בתפישה של היהודים כ'אחווה דתית' אוניברסלית. הוא היה גם בעל יחס חיובי ביותר לנצרות; אף שאמר כי האמת מצויה בתנ"ך, ראה בישו מורה מוסרי חשוב שיש ללמוד ממנו.
ב-1889 ייסד יחד עם ישראל אברהמס את Jewish Quarterly Review, בו ניתנה במה פתוחה לחוקרים שעסקו בביקורת המקרא. ב-1892 הוזמן על ידי ג'ווט לשאת את הרצאת היברט השנתית, במה חשובה לענייני פילוסופיה דתית. בהרצאתו, "מקורה וצמיחתה של הדת כפי שהיא משתקפת בזו של העברים הקדומים", שטח את משנתו; בשנים הבאות לא חידש כמעט דבר בנוסף למה שנאמר שם, והעיקרים שהתווה כונסו ב-1912 בספר "מתווה ליהדות ליברלית." ב-1896 פרסם פרשנות לתנ"ך לפי שיטתו. באותה שנה מונה לנשיא ההתאחדות האנגלו-יהודית, תפקיד שהחזיק בו עד 1921. ב-1886 נישא לתרזה אליס שורשטיין, אם בנו היחיד נתנאל, שמתה שבוע אחרי הלידה. ב-1902 נישא מחדש לפלורנס וורד, שעברה גיור לשם כך. מסוף המאה ועד ימיו האחרונים היה מונטיפיורי פעיל חשוב ותורם מרכזי, לצד דמויות כמו ברתה פפנהיים, של "האגודה להגנה על נשים ונערות יהודיות" שקמה כדי להיאבק בייבוא ההמוני של צעירות יהודיות ממזרח אירופה לזנות.
במהלך שנות ה-90 הונעו מונטיפיורי וחוג מקורביו, דמויות כמו אברהמס ולילי מונטגיו, לתחום הפעילות הציבורית. בית הכנסת של מערב לונדון והקהילות הבודדות שהושפעו מדרכו חסרו מאז ומתמיד בסיס אינטלקטואלי משמעותי. באותה תקופה גברה המגמה השמרנית בו, עד כדי פשרה עם הממסד האורתודוקסי של הרב הראשי הקיסרי צבי הרמן אדלר. במקביל, גברה תנועת המתנצרים בקרב המשכילים והעשירים; קריאות הסופרז'יסטיות לשוויון נענו מצד הכנסייה האנגליקנית, שהרחיבה את טווח הפעילות של נשים במסגרתה, אך לא מצד בתי-הכנסת. האתגר האינטלקטואלי של ביקורת המקרא והמוסרי-דתי מצד היוניטריאניזם השפיעו גם הם על החברה הבריטית, בכלל זה על היהודים. במרץ 1902 ייסדו מונטיפיורי ומונטגיו את "האיחוד הדתי היהודי" (Jewish Religious Union) וב-18 באוקטובר אותה שנה הם ערכו את התפילה הציבורית הראשונה. נוסחה שונה וקוצר מאוד, נאמר רובו באנגלית והשמיט קטעים המתייחסים לאמונה במשיח וכיוצא בזה. גברים ונשים ניהלו את הטקס במשותף. מונטגיו נשאה דרשה, האישה הראשונה שעשתה כן בתולדות היהדות הרפורמית. ב-1909 שונה שם הארגון ל"איחוד היהודי הדתי לקידום היהדות הליברלית." בניגוד למגמה הפשרנית בגרמניה או למערב לונדון והמסונפים אליו, הליברלים בבריטניה היו קרובים לרפורמים הטהרנים בארצות הברית.
ב-1913 מונה לנשיא מכללת הארטלי, ממנה קמה אוניברסיטת סאות'המפטון. מונטיפיורי הושפע במידה מסוימת מאחד העם, אך לבסוף היה מתנגד חריף לציונות. ב-1917 עשה כל שביכולתו כדי לסכל את הצהרת בלפור; לימים האשים את הציונים בהתגברות האנטישמיות ובעלייתו של היטלר. הוא היה חברו הטוב של סטיבן וייז, ממנהיגי הציונים בקרב הרפורמים באמריקה, אך הם נמנעו מלערב סוגיה זו ביחסיהם. ב-1927 פרסם מחקר מקיף על הבשורות הסינופטיות, והערכתו לנצרות נשמרה כל ימי חייו, ובאותה שנה קיבל תואר כבוד של דוקטור למקצועות ההומניים באוניברסיטת אוקספורד. ב-1926 היה מעורב במגעים עם הליברלים בגרמניה בראשות ליאו בק והרפורמים בארצות הברית, שהובילו לייסוד האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ב-1928. מונטיפיורי נבחר לנשיאו. ב-1930 הוענקה לו מדליה מהאקדמיה הבריטית על תרומתו לחקר המקרא.
לקריאה נוספת
עריכה- Michael Meyer, Jewish Religious Reform in Germany and Britain התפרסם בתוך: Judaism Within Modernity: Essays on Jewish History and Religion, Wayne State University Press, 2001. עמ' 309-324.
- Steven Bayme, Claude Montefiore, Lily Montagu, בתוך: Jewish Arguments and Counterarguments: Essays and Addresses, KTAV Publishing House, 2002. עמ' 23-36.
קישורים חיצוניים
עריכה- קלוד מונטיפיורי במאגר הנתונים של האצולה הבריטית.
- ביוגרפיה במילון הביוגרפי הלאומי של אוניברסיטת אוקספורד.
- כל עבודותיו של מונטיפיורי בארכיון האינטרנט.
- אחד העם, "על שתי הסעפים", מאמר נגד מונטיפיורי.
- נחום סוקולוב, קלוד מונטיפיורי והריפורמיים האמריקאים, הזמן, 31 ביולי 1910
- קלוד מונטיפיורי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קלוד גולדסמיד מונטפיורי (1858-1938), דף שער בספרייה הלאומית
