קליניקות ניידות באפריקה שמדרום לסהרה
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חסרים מקורות, אין הבחנה בין עיקר לטפל. | |
קליניקה ניידת היא מרפאה רפואית המאוישת בידי צוות מקצועי מצומצם המגיע אל החולים שאינם מסוגלים להגיע אל בתי החולים ומטפל בהם בדרך כלל במקום. הקליניקות הניידות עונות על חלק מהצרכים הרפואיים באזורים נידחים, עניים ומוכי-מגפות באפריקה. הצוותים, הציוד והמימון באים בדרך כלל ממדינות העולם המערבי. הקליניקות הניידות הופיעו באפריקה בשנות ה-2000.
רקע
עריכהחלק מרכזי מבעיית הבריאות באפריקה מקורו בעובדה שהממשלות באפריקה הן לעיתים חסרות מעט ואף ומושחתות. מי שעודד אותן לכך היה בשעתו המערב. מצב זה ראשיתו בתקופה הקולוניאלית והמשכו בתקופת המלחמה הקרה עת ששיחדו שליחי המערב מנהיגים מקומיים ואחר כך ממשלות כדי שיתמכו בצד הנכון. המצב נמשך כיום בשל שליטה של חברות מסחריות גדולות. יש לזכור אף שישראל מימנה בשעתה ממשלות מושחתות באפריקה כמו זאת של אידי אמין. ההתנשאות של האדם הלבן על אפריקה שורשיה נעוצים עוד מימי הפלישה האירופית לאפריקה במאה החמש עשרה. היא התבטאה בסחר עבדים, ניצול תושבי אפריקה והרס של תרבות שעל מנת להצדיק אותה נבנתה מערכת גזענית. השליטה במשאבים של המדינה תוך ניצול תושביה נמשכים גם היום. מצב הסיוע של מדינות העולם לאפריקה הוא עגום. חלק מהכסף נעלם לכיסיהם של מנהיגים מושחתים וחלק משמש למשכורות של פקידים. כשתרמו מאה מיליון דולר לאפריקה, הכסף שימש למימון משכורות של פקידים ואדמיניסטראטורים שיושבים באירופה או באיזשהו מרכז באפריקה, אך האדם הפשוט נותר עני מתמיד. לכאורה השקיעו סכומי ענק במערכת ההסברה וחינוך בנושא מחלת האיידס אך שכיחות האיידס באפריקה דווקא עולה חלק בשל כישלון אפריקאי וחלק בשל כישלון המערב[1].
אף על פי שבשנים האחרונות[דרושה הבהרה] ניכר שיפור רב במערכות הבריאות במדינות השונות באפריקה הבונות בתי חולים משוכללים ומשפרות את החקיקה ואת הרגולציה בנושא, עדיין הבעיות שם קשות מאוד. עיקר הבעיות נעוצות במציאות בה תשתיות מערכת הבריאות מונחות בעיקר בערי הבירה ובערים הגדולות. הפריפריה באפריקה (למעשה עיקר היבשת) חסרה תשתית טיפולית סבירה.
יתר על כן, העדר מודעות, לפחות במובן המערבי, לא מאפשר רפואה מונעת ברמה טובה. בעיות של היגיינה, סביבה (מקורות מים מזוהמים, חקלאות שאינה מוקפדת, העדר מתקני שירות לצרכים וכיוצא בזה) מביאים למחלות רבות. כאשר מגיעים החולים, אם הם מגיעים, אל בתי החולים, לעיתים גם שם האחזקה של המקום בעייתית. אך דומה שהבעיה הגדולה מכולן היא העדר רופאים מערביים כיוון שבשל העדר חינוך הבעיות שלעיל רבים מהם לומדים באירופה או בצפון אמריקה וחלקם אף מהגר לשם. על הרופאים הללו להתמודד עם הרפואה המסורתית שיש לה באפריקה מקום מרכזי[1].
ביטוי מובהק למצבה של מערכת הבריאות באפריקה אפשר למצוא בעובדה שב-2008 לבדה מתו באפריקה יותר ממיליון וחצי ילדים[2].
הקליניקות הניידות
עריכהמיליוני אנשים באפריקה מתים כל שנה ממחלות או מפציעות, אפילו פשוטות יחסית, בשל העדר נגישות למרפאה ולרופא, שלא לדבר על אשפוז בבתי חולים. החולים בפריפריה האפריקנית הסובלים ממחלות אופייניות כגון מלריה, קרצינומה של הקולון, אפילפסיה, לימפומה, כוויות וכיוצא בזה, לא מסוגלים להגיע לבתי החולים בערים הגדולות גם בשל המרחק הרב וגם בשל מחיר הנסיעה שבשל העוני הקיצוני בו הם שרויים, הם אינם מסוגלים לעמוד בו. כך למשל, יש מקומות בהם נדרשים יומיים עד שבוע של נסיעה על גבי בעלי חיים או בכלי רכב מסחריים סגורים לעיתים ההופכים לכלי תחבורה סבירים באמצעות פתיחת חלונות בגג. לעיתים מעבירים את החולים או את הפצועים מעבירים יחד עם בעלי חיים כגון כבשים וחזירים. בגאנה לבדה מתים, גם בימינו אלה, מדי שנה כ-510,000 ילדים ממלריה. הילדים מגיעים מאוחר מידי לטיפול כשהם במצב של תת-תזונה ולא תמיד הם מקבלים את התרופות הנכונות. חלק מהתרופות ישנות כשהפרזיט מפתח עמידות נגדן.
מספר החולים הרב קשור לבעיית היגיינה והעדר הטיפול והחינוך לבריאות. הפציעות הרבות קשורות גם במצב הסוציו-פוליטי באפריקה הבא לידי ביטוי בפשע רב ומלחמות בין קבוצות או שבטים אלה באלה.
המסע עצמו עשוי לעלות 10 דולר ויותר - כסף רב מאוד באותם מקומות - ובנוסף יש לשלם לבית החולים ולרופאים, עובדה ההופכת את הפנייה לעזרה רפואית עירונית לבלתי אפשרית מבחינתם. לעיתים הם עושים מסע של לילה שלם ברגל עם ילד גווע וכשמגיעים לבית החולים, אם הילד עדיין חי, לא מוצאים שם רופא או שהתור גדול מנשוא.
פרויקט הקליניקות הניידות נועד לתת סיכוי לכל חולה או פצוע ללא הבדל בסוג המחלה, דת, גזע, מין או מקום מגורים, לראות רופא מומחה ולקבל טיפול העשוי לרפא אותו או להציל את חייו פשוטו כמשמעו. במקום שהחולים יגיעו אל המרפאה או אל בתי החולים, הקליניקה הניידת מגיעה אליהם במקומותיהם הנידחים ביותר, כדי לרפאם ללא תנאי וללא תמורה זולת הסיפוק שבהצלת בן אנוש.
מתי החלו הקליניקות הניידות להופיע באפריקה וכמה כאלה פועלות שם
עריכההמרפאה המפורסמת הראשונה שהוקמה על ידי אדם לבן באפריקה הייתה זו של דוקטור אלברט שוויצר (Albert Schweitzer; 14 בינואר 1875 - 4 בספטמבר 1965) שהוקמה כבר ב-1913 בלמברנה הנמצאת בגבון של ימינו. שוויצר היה תאולוג, מוזיקאי, פילוסוף ורופא גרמני-צרפתי. הוא נולד בקייזרברג שבחבל אלזס-לוריין בגרמניה (כיום בצרפת). זוכה פרס נובל לשלום ל-1952 עבור ייסוד בית החולים למברנה בגבון שבמערב אפריקה המשוונית. כמו כן היה אחד מ-25 הנושאים בתואר "מסדר ההצטיינות" של חבר העמים הבריטי, וקיבל גם תואר אבירות ממסדר לזארוס הקדוש בירושלים. לא מקרה שפעילותו הרפואית של שוויצר באפריקה הייתה קשורה בפעולה מיסיונרית נוצרית. אלא שלאלברט שוויצר לא הייתה לא טכנולוגיה ולא מימון לרעיון הקליניקה הניידת. הקליניקה הניידת הראשונה הגיעה לאפריקה ככל הנראה לא לפני 2002.[דרוש מקור]
שיטת עבודתן והפעולות העיקריות נוכח מחלות נפוצות של הקליניקות הניידות
עריכההקליניקות הניידות מנסות להעניק כיסוי רפואי לאזור נרחב ככל האפשר באזורים נידחים באפריקה חלק מהן עובדות בשיתוף פעולה עם בית חולים מיסיונרים או אחרים חלקם בשליטה של המדינה בה הם פועלים. הצוות הרפואי הנייד מתמודד עם שורה ארוכה של מחלות. בעיקר מלריה ואיידס ולא פחות עם העובדה שבבתי החולים התנאים הסניטריים והרמה הטכנולוגית פוגעים בחולים ואף ביולדות בריאות ובוולד שלהן[3] בכל יום יוצא הצוות הרפואי לכפר מרכזי זה או אחר שנמצאת בו מרפאה כלשהי וכל הכפריים מסביב מתנקזים אליו. הצוות הרפואי של הקליניקה הניידת מנסה לחזור ולבקר בכל כפר כזה פעם בשניים, שלושה שבועות עד פעם בחודש. הם אוספים את כל החולים הספציפיים שלהם כאשר שמצבם מצריך התערבות נוספת בעיקר בתחום ההתמחות של חברי הצוות הרפואי באותה קליניקה ניידת. לפעמים הם גם מיילדים כאשר מרפאת הכפר מאכלסת מיילדת, אח או עובד בריאות שקיבל הכשרה רפואית קצרה. לעיתים הם מטפלים במחלות כלליות כולל בשברים ובכוויות.
המצבים הכירורגיים הנפוצים ביותר הם מומים מולדים והרניה אומבליקלית המצויה ב-100 אחוזים מהילדים. ייתכן וישנה השפעה לתת-תזונה הנפוצה בכפרים הללו ואולי למרכיב גנטי. בסקר של מומים מולדים שעשתה רופאת ילדים (דוקטור בריטה שוורצמן), היא גילתה ב-100 אחוזים של המקרים הרניות אומבליקליות ענקיות. בילדים מגיל שישה חודשים ואילך נתקלה בריטה גם בהרניות אינגווינאליות ענקיות. כמו כן נפוצות באזורים אלה מחלת הירשפרונג ואטרזיה אזופגאלית.
דוקטור בריטה שוורצמן (רופאה גרמניה הנשואה לרופא ישראלי. ראו להלן), למשל מנתחת בגאנה את הילדים החולים בבית החולים המיסיונרי הסמוך. כך עושים במקרים רבים גם רופאים במרפאות ניידות אחרות באפריקה. התנאים בחדרי הניתוחים שם אינם דומים לתנאים שאנו רגילים להם בבתי החולים בארץ או בארצות מערביות. רוב הניתוחים נעשים ללא תאורה בשל מחסור בחשמל. פותחים את החלון לרווחה כדי שיכנס אור. אין מנורות מצח ואין גם בטריות למנורות מצח. אין מכונת הנשמה ומנשימים באמצעות אמבו ואם המנותח זקוק לתנאי הנשמה מיוחדים- מוותרים עליו. בחצר בית החולים בגאנה יש באר שניתן לשאוב ממנה מים נקיים ברציפות. דוקטור בריטה שוורצמן מעידה שתוך כדי ניתוח היא נאלצת לפנות את הנמלים החודרות למיטת המנותח. כלב השייך לאחד הרופאים הגנאים נכנס ויוצא מחדר הניתוח ובחצר מהלכות תרנגולות.
לעיתים עוסקים הצוותים הניידים גם ברפואה מונעת. כלומר, בהכשרה של עובדים סוציאליים ובהכשרה בריאותית לאנשים מהקהילה המקומית[4]
כמה חולים על כל רופא בקליניקה ניידת ותנאי העבודה
עריכהלפחות במקרה של זוג הרופאים אורי ובריטה שוורצמן, מדובר על 4000 חולים המטופלים על ידם. צוות רפואי נייד כולל במקרים רבים בנוסף לרופא גם שתי אחיות, עובד בריאות קהילתי, עובד סוציאלי, נהג ועוזר אדמיניסטרטיבי.
בחלק גדול מהמקרים פונים החולים אל הקלינקה הניידת ביוזמת מנהיגים מקומיים שייצרו קשרים עם הצוותים הרפואיים. לעיתים באה היוזמה גם מיחידים או מגופים ממשלתיים מקומיים. במקרים רבים מאתר הצוות הנייד את החולים בכוחות עצמו[5]
מימון
עריכההקליניקות הניידות שייכות ברובן לגופים פרטיים ולעיתים לאנשים בודדים הממנים חלק מפעולתם מכספם הם. המימון רובו ככולו בא מגורמים חיצוניים כגון ארגון הבריאות של האו"ם (WHO), ממשלות מערביות, חברות מסחריות, ארגונים ללא כוונות רווח (NGO) או תורמים פרטיים. הממשלות האפריקניות עצמן ממעטות להשתתף במימון הקליניקות הניידות.