קציר ברזל
קציר ברזל הוא הכינוי שניתן לנפלי תחמושת ופסולת מתכת אחרת (גדרות תיל, רסיסים, קליעים ומוטות תמיכה של חפירות) הנאספים מדי שנה בשדות הקרב לשעבר של מלחמת העולם הראשונה בצרפת ובבלגיה, במיוחד לאחר החריש. ביטוי זה משמש גם לתיאור נפלי התחמושת הנותרים בכל שדות הקרב לאחר קרבות גדולים ומלחמות.
מספר הנפלים הטמונים בקרקע בצרפת ובבלגיה הוא גדול ביותר והם מהווים סכנה בריאותית וסביבתית גדולה. איסופם וניטרולם צפויים להימשך עוד מספר רב של שנים.
בעיית הנפלים
עריכהעל פי הערכה נחת במלחמת העולם הראשונה בממוצע טון אחד של חומר נפץ על כל מטר מרובע אחד של שטח לאורך החזית המערבית לשעבר, מחוף תעלת למאנש ועד לגבול שווייץ.[1]
ברבים משדות הקרב של החזית המערבית נכתשה הקרקע על ידי הפגזות כבדות, וגשמים שירדו הפכו אותה לביצה. פגזים נוספים שפגעו בקרקע הביצתית התחפרו בה עם פגיעתם ונעלמו, כשמכת הפגיעה בקרקע הרכה לא הספיקה כדי להפעיל את מרעומיהם ולפוצצם. אחרים נבלעו במהרה על ידי הבוץ. פגזים אחרים לא התפוצצו בשל פגמים בייצור ההמוני שלהם. בסך הכל, פגז אחד מכל ארבעה (ויש האומרים אחד מכל שלושה[2]) לא התפוצץ.[3]
עם חלוף הזמן הביאו עבודות חפירה במסגרת בניית מבנים חדשים, עיבוד חקלאי של שטחים ותהליכים טבעיים בקרקע לחשיפת נפלי התחמושת ולהופעתם על פני השטח.
מספר הנפלים הנאספים הוא גדול ביותר: סביב העיר איפר בבלגיה מתגלים מדי שנה 200 עד 250 אלף פגזים מדי שנה, מהם כ-20 טון של פגזי גז.[4] ב-2001 אסף הצבא הבלגי 300 טונות של נפלי תחמושת. בצרפת אוספות הרשויות מדי שנה 900 טונות של נפלים. על פי הערכה קבורים בקרקע בשטחי קרב ורדן שבצרפת 12 מיליון נפלים של פגזי ארטילריה.[5] חשיפת הנפלים ופינוים צפויה להימשך עוד מספר רב של שנים.
מצבור מסוכן נוסף של פגזי גז המכיל 1.1 מיליון ליטרים של גזים נח בים מאות מטרים בודדות מחוף העיר הבלגית זיברוגה, בעומק של שני מטרים. הוא הושלך שם על ידי הצבא הבריטי והצבא הבלגי בשנים 1919-1920. מצבורים מעין אלו קיימים ככל הנראה בים גם מול חוף העיר הצרפתית דנקרק.[6]
הסכנות שבנפלים
עריכה
הגם שהנפלים היו קבורים במשך שנים רבות בקרקע והעלו חלודה, הם עדיין עלולים להתפוצץ ומהווים סכנה גדולה. מספר גדול של חקלאים נהרגו כשפגעו מחרשותיהם בנפלי תחמושת ופוצצו אותם. כמו כן, מאז 1946 נהרגו 630 חבלנים צרפתים בעת טיפול בנפלי התחמושת בשטחי החזית המערבית לשעבר.[7]
זאת ועוד: אירע שגזי לחימה דולפים מנפלי תחמושת - גם כאלו הקבורים בקרקע - עד כדי שעולה הצורך לפנות מאנשים את השטחים הסמוכים לשם עד להרחקת הנפלים. באפריל 2001 פונו בצרפת 15 אלף תושבים מהכפר וימי ושלושה כפרים סמוכים אליו לאחר שגז דלף מנפלי פגזי גז חרדל ופוסגן, שנאספו בשדות לקראת סילוקם משם.[8]
הנפלים החלודים מהווים גם מקור לזיהום הקרקע והמים בשטחים הנגועים בהם. בשטחים שבחזית הסום לשעבר בצרפת וסביב העיר איפר בבלגיה נמצאה תכולה גדולה של ברזל בקרקע, בעצים ובצמחייה למעלה מ-90 שנים לאחר הקרבות באזורים אלו.
נפלי התחמושת מונחים בזהירות בשולי השדות ונאספים משם על ידי הרשויות. נפלים המכילים חומר נפץ מושמדים בפיצוץ מבוקר. עד 1980 יצקו הרשויות הבלגיות בטון סביב נפלי פגזי גז והשליכו אותם לים. פעולה זו פסקה בהיותה מנוגדת לאמנה הבינלאומית אודות לוחמה כימית. לאחר מכן בנתה בלגיה מתקן מיוחד בו מוצאים גזי הלחימה מנפלי פגזי גז ומועברים להשמדה בשרפה בטמפרטורות גבוהות. זהו תהליך איטי ויקר, ומספר גדול של נפלי פגזי גז מאוחסנים בבלגיה בהמתנה להשמדה. נשמעה טענה כי הם מוחזקים בתנאים לא נאותים ומהווים סכנה חמורה לבריאות הציבור ולסביבה.[9]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Donovan Webster, Aftermath: The Remnants of War, Vintage Books, 1999.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Legacy of the Great WAr באתר BBC News, 3 בנובמבר 1998.
- ^ אתר הזיכרון של גדוד הרגלים הקנדי ה-54.
- ^ Legacy of the Great WAr באתר BBC News, 3 בנובמבר 1998.
- ^ ידיעה באתר The Heritage of the Geart War.
- ^ אתר The Atlantic, 1 בדצמבר 2004.
- ^ Death waits patiently on a Belgian beach באתר The Heritage of the Great War.
- ^ אתר The Atlantic, 1 בדצמבר 2004.
- ^ ידיעה באתר Aftermath of World War I.
- ^ ידיעה באתר The Heritage of the Geart War.