רות יפה
רות יפה (Ruth Jaffe; 4 בדצמבר 1907 – 17 במאי 1996)[1] הייתה פסיכיאטרית, פסיכואנליטיקאית, מנהלת מרכז לבריאות הנפש שלוותה (1956-1973) ופרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.[2]
 | |
| לידה |
4 בדצמבר 1907 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1996 (בגיל 88) |
| מקום קבורה |
שער העמקים |
| תפקידים |
עובדת סוציאלית, פסיכיאטרית, מרצה באוניברסיטה |
  | |
קורות חיים
עריכהיפה נולדה בברלין. אביה, אלפונס יפה, היה תעשיין ואמה, אליס לבית הולנדר, הייתה מורה להתעמלות.
בין השנים 1927 - 1933 למדה רפואה בברלין, לאחר עלייתו של היטלר עברה לציריך בשווייץ שם גם הוסמכה.
בספטמבר 1934 עלתה יפה לארץ ישראל. לאחר שלא מצאה עבודה במקצוע הרפואה, עקב הגבלת שלטונות המנדט הבריטי את היהודים העוסקים ברפואה[דרוש מקור], ובגלל היותה אישה, עשתה הסבה מקצועית, למדה עבודה סוציאלית בבית הספר על שם הנריטה סולד. בשנת 1937 סיימה יפה את לימודיה, ונשלחה כעובדת סוציאלית עצמאית ויחידה לראשון לציון, שם הוקמה שכונה של יהודים פליטי יפו. יפה אשר עבדה עם אוכלוסייה קשת יום נשארה בעבודתה כעובדת סוציאלית עד 1943.
בהמשך, השתלמה יפה ב-פסיכואנליזה אצל הד"ר משה וולף שהיה מהפסיכואנליסטים המובילים בארץ ישראל והיה המייסד של הארגון הפסיכואנליטי בפלשתינה והשתייכה לראשוני החברים של החברה הפסיכואנליטית הפלסטינית.
הפרופ' היינריך צבי ויניק אשר היה מנהל בית החולים גהה משנת 1942 קיבל את יפה לעבודה, כפסיכיאטרית בבית חולים הפסיכיאטרי בבני ברק שנקרא אז בשם "ביתן".
יפה עבדה בבית החולים כפסיכיאטרית ובהמשך עברה לנהל את גהה ב’, שהייתה מחלקת השחרור של "גהה" והפכה למוסד פסיכיאטרי העומד בפני עצמו (בית החולים הפסיכיאטרי שלוותה). יפה ניהלה את בית החולים בין השנים 1956–1973. בשנת 1956 עבר בית החולים מפרדס כץ למגדיאל, כאשר יפה ארגנה את העברת בית החולים. יפה הרחיבה את פעילותו של בית החולים והקימה בו מרפאת ילדים ונוער ומחלקה לחולי יום. בשנת 1963 הפך בית החולים למחלקה הפסיכיאטרית של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1948 השתלמה יפה בנוירולוגיה במרפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1951 התמחתה יפה בבוסטון בפסכיאטרית ילדים.
בין חידושיה של יפה – "המצאת" המחלקה הפתוחה לטיפול בחולי נפש.
חזונה של יפה היה להקים מוסד מיוחד בו יושם דגש על פיתוח דרכי טיפול מתקדמות, המתבססות על הבנה מעמיקה ומורכבת של נפש האדם. חשיבה רבה ניתנה לעיצוב הסביבה הטיפולית ולהשריית אווירה המקדמת ריפוי, החלמה ושיקום.[3]
בשנת 1968 התמנתה יפה לפרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. יפה התמקדה במחקר על ההיבטים השונים של הזוועות שעברו ניצולי השואה וההשפעה על חייהם.
בשנת 1980 יצאה לגמלאות. אחרי פרישתה הרחיבה יפה את עבודתה הפסיכואנליטית.
נקברה בבית הקברות של קיבוץ שער העמקים.
ממאמריה המחקריים בנושא ניצולי השואה
עריכה- "The Sense of Guilt Within Holocaust Survivors"
- "Dissociative Phenomena in Former Concentration Camp Inmates"
- "Group Activity as a Defence Method in Concentration Camp"
לקריאה נוספת
עריכה- קורות חייה באתר החברה הפסיכואנליטית בישראל
- יצחק בן בנדיטר, מי ומי בישראל, 1988, עמ' 198