ריא וסכינה

האחיות רַיַא וסְכִּינַה (בערבית: ريا وسكينة) היו רוצחות סדרתיות מצריות שהתפרסמו לאחר שרצחו לפחות שבע עשרה נשים בעיר אלכסנדריה. ריא (1875–1921) נולדה בסוהאג שבמצרים העליונה, וסכינה (1885–1921) נולדה בבני סויף, גם היא במצרים העליונה. האחיות היו בנותיו של עלי המאם, ושתיהן עבדו בבגרותן כסרסוריות באלכסנדריה, הפעילו בתי בושת ופעלו כחלק מכנופיה לחטיפת נשים ורציחתן.

ריא וסכינה

מוחמד עבד אל-עאל (מימין), בעלה של סכינה, וחסבאללה (משמאל), בעלה של ריא

ממסמכי המשטרה ובתי המשפט המתעדים את הפרשה החמורה והמורכבת, הנפרשים על-פני 2,000 עמודים, עולה כי ריא וסכינה רצחו תוך פחות משנה שבע עשרה נשים באלכסנדריה, שנקברו בשלושה בתים. הן התפרסמו כנשים הראשונות שהוצאו להורג בתלייה במצרים.

תיעוד הפרשה בחקירת המשטרה

הבית בו התגוררו האחיות באלכסנדריה, לצד שמות הכבישים בזירת הרצח

העקבות שהובילו לחשיפת סדרת הרציחות של ריא וסכינה החלו להתגלות כאשר ב-1920, אישה בשם זיינב חסן (زينب حسن) הגישה תלונה למשטרת אלכסנדריה על היעלמותה של בתה, נד'לה אבו אלליל בת ה-25, שנעדרה במשך עשרה ימים לאחר שביקרה אצלה אישה. חסן סיפרה כי בתה הותירה כביסה תלויה על הגג, וכי לא היה חסר דבר בדירתה. היא תיארה את נד'לה כבעלת מבנה גוף רזה, גובה בינוני וגון עור חום. היא הביעה חשש כי בתה נרצחה על ידי אדם שרצה לגנוב את תכשיטיה, שכן לדבריה היא ענדה על ידה ביום היעלמותה צמידים מסוג ע'ואייש עשויים מזהב, ועל רגלה צמיד כסף וטבעת זהב. לאחר שנשמעה עדותה של האם, החלה המשטרה לחפש אחר הנעדרת. בתקופה זו במצרים, נשים לא נהגו להפקיד את כספן בבנקים, אלא המירו אותו בתכשיטי זהב שענדו על גופן, מנהג שהפך אותן לטרף קל לפושעים. ב-16 במרץ באותה שנה הגיש אדם בשם מחמוד מורסי תלונה במשטרה על היעלמותה של אחותו זנובה, שהייתה אשתו של אדם בשם חסן מוחמד זידאן. הוא הזכיר בתלונתו כי אחותו יצאה לקנות מצרכים ופגשה בדרכה את ריא וסכינה, ליוותה אותן לביתן, ומאז לא שבה. מספר ימים לאחר מכן דיווחה במשטרה נערה בת 15 על היעלמותה של אמה, זנובה עליוה, מוכרת ציפורים בת 36. הפעם הוזכרה רק סכינה כמי שהייתה האדם האחרון שפגש את אמה, ולא שתי האחיות.

באותה עת נודע למושל אלכסנדריה שנבוויה עלי, אשתו של חסן שינאווי – אדם שהכיר כפי הנראה ושעבד כגנן ליד תחנת משטרת אלמעזורה בקבארי – נעלמה עשרים יום קודם. בשלב זה, שמען של התלונות על היעלמותן של הנשים לאחר שנפגשו עם נשים אחרות שבראשן שתי האחיות או לפחות אחת מהן, נפוץ ברחובות אלכסנדריה ובסביבתה. השמועה כי הנשים שנעלמו נחטפו על ידי פושעים עלומי שם זרתה פחד ואימה בקרב התושבים. באותה עת מושל אלכסנדריה קיבל תלונה מאדם בשם מוחמד אחמד רמדאן, שעסק בנגרות, על היעלמותה של אשתו פאטמה עבד רבו בת ה-50, אשר עבדה כאחראית על משרתים (شيخة مخدمين). האישה תוארה כמי שנודעה בכינוי "פאטמה העיוורת בעין אחת", כיוון שאיבדה את הראייה בעינה הימנית. ביום היעלמה לבשה פאטמה שתי גלימות (קורישה), האחת שחורה והשנייה כחולה, ונעלה סנדלים. לדבריו, כשיצאה לדרכה היו ברשותה 54 ג'ניה (לירה מצרית). היו עליה 18 צמידי ע'ואייש, זוג צמידים שזורים ועגילים, כולם זהב טהור.

תלונה נוספת, על היעלמותן של שתי ילדות, גרמה לבלשי המשטרה להתייחס לחטיפות ככאלה שיש להן דפוס פעולה של עבריין אחד ולא כפעולות בודדות שאינן קשורות זו לזו. הילדה הראשונה שנעלמה, קנוע עבדול מאוג'וד (قنوع عبد الموجود), הייתה בת 13, והשנייה, לולו מרסעי (لولو مرصعي), הייתה בת 12. לולו עבדה כעוזרת בית אצל סוחר סורי, ונעלמה לבלי שוב כאשר הלכה לשוק כדי לקנות מצרכים. תלונה נוספת הגיעה למשטרה על היעדרותה של אישה בשם סלימה אבראהים אלפקי, שעסקה לפרנסתה במכירת נפט, והתגוררה בגפה בשכונת העוני אל-לבאן (اللبان (حي).

התלונה שלבסוף הובילה את חוקרי המשטרה אל סכינה הוגשה על ידי אישה בשם חדיג'ה (خديجة), אשתו של אחמד עלי. תלונתה של חדיג'ה הייתה על היעלמות בתה, פרדוס. כשחקרו השוטרים את העדים לרגע שבו פרדוס נראתה בפעם האחרונה, נזכר שמה של סכינה שלוש פעמים.

הראיות מובילות לסכינה

תוך פחות משנה, החלו להימצא גופות של נשים באזורי החוף, בין הבתים, בכבישים הציבוריים ואפילו בתוך בתים ומתחת למדרגות, אך למרות מספרם הגבוה של מעשי הרצח והחטיפות, חשו תושבי אלכסנדריה כי למשטרה לא היה אכפת מכל המעשים והתעלמה מהתלונות הרבות. הם סברו כי הסיבה לשאננות המשטרה הייתה העובדה שהנרצחות התגוררו בשכונות עוני, שלא הייתה להן שושלת יוחסין ותעודות לידה. סיבה נוספת לטיפול הלקוי של המשטרה בתיקי הרצח הייתה העיסוק הגובר של אנשי המשטרה באבטחתו של סולטאן מצרים דאז, אחמד פואד (שנהיה לימים פואד הראשון, מלך מצרים וסודאן) שעבר לאלכסנדריה באותו קיץ עם ממשלתו.

התפנית בחקירת מקרי הרצח התרחשה כאשר סכינה נאלצה לפנות את דירתה השכורה, ובעל הדירה – שביקש להניח צנרת חדשה במקום זו שהישנה שהונחה בתקופה שסכינה התגוררה בבית – חפר ברצפת הדירה וגילה שאריות של גופות, דבר שהוכיח כי חשדות העדים למעורבות סכינה בהיעלמות בנות משפחותיהם לא היו לחינם. המשטרה הביאה את סכינה לחקירה, וזו הטילה את האשמה על אחותה ריא. ריא, בתורה להיחקר, טענה בחקירתה, שהתנהלה בסוף חודש דצמבר 1920, כי לא הייתה מעורבת ברצח. ריא סיפרה כי נהגה להשאיר את החדר לשני גברים בשם עוראבי ואחמד אלג'דר, אשר הביאו לשם נשים, וככל הנראה הם ביצעו שם את הרציחות המיוחסות לה בזמן היעדרותה. בשלב זה, בעקבות אזכור שמם של כמה אנשים, ביניהם חַסַבּאלַלה, בעלה של ריא, הוחלט על ידי המשטרה לחקור אותו ואת שאר האנשים שריא הזכירה בחקירתה.

ריא (משמאל) לצד בתה, בדיעה, שעדותה בנוגע למעורבות דודתה סכינה במעשי הרצח היוותה פריצת דרך בחקירת המשטרה. לאחר שנעצרו האחיות, בדיעה נשלחה לבית יתומים (ומאז לא ראתה יותר את אמה ואת דודתה סכינה, אשר היה חשש כי זו ובעלה יתנקמו בה), שם מצאה את מותה כעבור שלוש שנים בגלל שרפה שהתחוללה במקום.

אף על פי שרוב העדים הזכירו את שמה של סכינה כמי שעלולה להיות האדם שגרם להיעלמותן ורציחתן של בנות משפחותיהם, החשד העיקרי ריחף דווקא סביב ריא. בהתחלה, הנחקרים הכחישו את ההאשמות וטענות המשטרה על מעורבותה במקרי הרצח. בין האנשים שנחקרו הייתה גם בתה של ריא, בַּדִיעַה (بديعة) בת השש. עדותה של בדיעה בנוגע למידת המעורבות של אמה ושל דודתה סכינה, הביאה לפריצת דרך בחקירה, וקשרה את סכינה ואת ששת הגברים שהיו קשורים לאחיות למעשי הרצח. עקב כך, בדיעה הפכה לעדת תביעה וקיבלה את הגנת המשטרה, שפחדה שדודתה סכינה ובעלה יתנקמו בה על שקישרה אותם לרציחות. במהלך עדותה, סיפרה בדיעה כיצד סכינה הייתה מפתה נשים לבוא לדירתה, שם המתינו גברים אשר ביצעו את מעשי הרצח וקברו את הנרצחות. עם זאת, מסיבה לא ברורה, בדיעה מיקדה את עדותה במעורבות סכינה במעשי הרצח ופחות במעורבות אמה במעשים.

בדיעה טענה כי כאשר הייתה סכינה מביאה אישה לדירה, אביה היה מבקש מאמה, ריא, ללכת ולהכין אוכל בחדר מחוץ לבית. היא תיארה כיצד סכינה הייתה מביאה כוס יין לאביה, שהיה מערבב בה חומר מרדים, ואז סכינה הייתה נותנת לאותה אישה לשתות מהכוס ורוצחת אותה לאחר השפעת החומרים על הקורבן.

חוקרי המשטרה עימתו את סכינה עם פרטים חדשים אלו. סכינה הכחישה תחילה את הטענות של אחייניתה וניסתה להתחמק מאחריות בעזרת סיפורים בדויים, אך לבסוף נשברה תחת לחץ החקירה. סכינה החלה להודות במעורבותה, אך בכל זאת מסרה בהודאתה פרטים שקריים על מנת להגן על בעלה, מוחמד עבד אל־עאל, ולטשטש את מעורבותו במעשי הרצח. על פי גרסתה, ריא ובעלה, חסבאללה, יחד עם עוראבי ועבדול רזאק, היו אלה אשר עירבו אותה ואת בעלה במעשי הפשע תוך הפעלת לחץ של סחיטה ואיומים. סכינה הודתה בהשתתפותה בהריגת 17 נשים ונערות. לטענתה השתתפה ברוב המקרים רק בשל חששה מגיסה, בעלה של ריא, ומהגברים האחרים שהיו שותפים ברציחות.

המשטרה ביצעה גל של מעצרים אשר כלל את שתי האחיות, בעליהן וכל האנשים אשר שמותיהם עלו בחקירות. לאחר המעצר, בדיעה לא ראתה את אמה ריא יותר לעולם, ונשלחה לבית יתומים, שם היא מתה בשרפה כעבור שלוש שנים.

אנשי המשטרה חיפשו בביתן של האחיות, שם גילו שרידי גופות. הגופות נבדקו על ידי אנשי הזיהוי הפלילי וזוהו כפרדוס וזנובה עליוה. צוות החקירה גילה כי לאחיות שני חדרים נוספים בשכונת אלנג'את, אותן השכירו. המשטרה ערכה חיפוש בחדרים ופינתה אותם מדייריהם, השוטרים עקרו את אריחי הרצפה, ומתחתם גילו את גופותיהן של נרצחות נוספות. כמו כן, בחקירה התגלו גופות בכל חדר בבעלותן של האחיות. חיפושי המשטרה התרחבו וכללו את כל מי שהיה בקשר עם האחיות. בבתיהם של עוראבי חסן ואחמד אלג'דר התגלו תכשיטים, תמונות, שטר חוב וניירות אחרים שכפי הנראה נגנבו במהלך פעילותן של ריא וסכינה והכנופיה.

הגופות שהתגלו נבדקו על ידי שני רופאים משפטיים, ובנתיחה שלאחר המוות לא נמצאו שברים נוספים מלבד שברים בעצמות הצוואר וסימנים עמומים בגרון. ממצא זה העיד שריא וסכינה רצחו את קורבנותיהן באמצעות חניקה, זאת לאחר שהקורבן על פי עדותה של בדיעה שתתה משקה מהול בחומר מרדים והחומר השפיע על גופן.

המשפט

הדיון המשפטי החל ב-10 במאי 1921. למשפט עמדו ריא וסכינה, בני זוגן, ועוד שישה נאשמים. הכניסה לאולם בית המשפט הורשתה רק לבעלי אישור מיוחד. הקהל הרחב הצטופף מחוץ לבית המשפט, והמשטרה נאלצה להציב מחסומים על מנת למנוע את כניסת ההמונים.

התובע הכללי תיאר את מעשי הרצח כנוראים ביותר וכמקרה ראשון מסוגו במצרים. הוא פירט כיצד חברו אנשי הכנופיה אחד לשני כשלוש שנים מוקדם יותר, ושטח בפני בית המשפטי את ההיסטוריה הפלילית של המעורבים. לדבריו, ריא וסכינה עסקו בעברן בזנות, היו סרסוריות וניהלו מספר בתי בושת, אך סכינה נאלצה להפסיק עיסוק זה בשל מחלה. ובעלה, אשר טען שעבד בכותנה, התפרנס בפועל מגנבות ומעשי ביזה. בהמשך פירט התובע את השתלשלות האירועים שהובילה את חברי הכנופיה לבצע את מעשי הרצח שבהן הואשמו. התביעה הביאה 31 עדים, אבל לעומתה ההגנה הביאה רק שישה מהם, כאשר מתוכם שלושה נעלמו לפני המשפט. היעלמותם של שלושת העדים גרמה לכך שלא נותר לפרקליטי ההגנה בסיס מוצק להגנה, ולכן, ארבעת הפרקליטים, אשר ייצגו נאשמים שונים, אימצו כטקטיקת הגנה הכחשה מפורשת של ההאשמות, תוך כדי העברת אחריות לנאשמים אחרים.

התביעה דרשה עונש מוות לכל הנאשמים ברצח ובמיוחד לריא וסכינה. בקשה זו נחשבה למעוררת מחלוקת במיוחד, כי מעולם לא הוצאו להורג נשים בגין עבירות פליליות במצרים, ואף החוק המצרי הגביל מאוד את התנאים בהם יינתן להוציא לפועל גזר דין מוות על נשים. אך התביעה טענה באופן ספציפי ונרחב בעד עונש זה.

ביום שני, 16 במאי 1921, גזר בית המשפט את הוצאתם להורג של ששת הנאשמים שהיו מעורבים באופן ישיר ברציחות, לרבות ריא וסכינה. שלושה מהנאשמים נמצאו זכאים, ועל נאשם אחד נגזרו חמש שנות מאסר - התכשיטן אשר רכש מהנאשמים את התכשיטים שלקחו מהנרצחות.

תגובת הרחוב באלכסנדריה

המשפט של האחיות ריא וסכינה והכנופיה שביצעה את מעשי הרצח משכה תשומת לב סוחפת בכלל מצרים, ובקרב תושבי אלכסנדריה בפרט. בעקבות פרסום ההרשעה וגזר דין המוות שהוטל על האחיות והוצא לפועל, אזרחים רבים הביעו שביעות רצון רבה.

תושבי אלכסנדריה נשמו לרווחה כאשר נודע להם על ביצוע ההוצאה להורג בתלייה של ריא וסכינה ושאר חברי הכנופיה בבוקר של יום רביעי, ב-21 בדצמבר 1921. למרות הקור העז ששרר, המונים התגודדו מחוץ לכותלי כלא "אלח'דרה" בשעה מוקדמת, ומרבית הנוכחים היו בעיקר נשים מהשכונות העממיות באלכסנדריה אשר הגיעו כדי לוודא בעצמן את הוצאתן להורג של האחיות, ובעיקר כדי לבטא את שמחתן. ההמונים רקדו ושרו: "בית היין שיש לו שתי דלתות... היכן השיכורים?", וכאשר הנהלת הכלא הורתה להוריד את הדגל השחור המורם, אשר מסמל את סיום תהליך ביצוע עונש המוות, הם הריעו: "יחי מי שתלה את ריא... יחי מי שתלה את סכינה".

פרשת ריא וסכינה כיום

השכונה שבה התגוררו האחיות קיימת עד היום, ואף על פי שחלפה כמעט מאה מאז הוצאתן להורג יחד עם חברי הכנופיה, הסיפור שלהן עדיין נחשב לאחד המאפיינים הבולטים המייחדים שכונה זו. אף על פי שחלו שינויים בזירות השונות בהן התרחשו הרציחות, תושבי השכונה הקשישים עדיין מספרים אודות ריא וסכינה וישנם מקומות אשר חשיבותן עולה לפי הקשר שלהן לסיפור האחיות. הבית שנבנה במקום ביתן של ריא וסכינה לאחר הריסתו מוכר לכל תושבי השכונה, ותמונותיהן של האחיות וחברי הכנופיה הפכו את תחנת המשטרה בשכונה לאתר עלייה לרגל לחובבי סיפורי פשע.

סיפורן של האחיות והדרך האכזרית בה ביצעו את פשעיהן, השאירו חותם עצום בקרב תושבי השכונה ובמשך השנים נרקמו סיפורים שונים הקשורים בבתים בהן ביצעו את הפשעים. אלחאג' מוסטפא, החייט הוותיק ביותר באזור, סיפר ש"הבית של ריא וסכינה נשאר נטוש במשך זמן רב ואף אחד לא העז להתגורר בו, במיוחד לאחר שנפוצו שמועות שהוא רדוף על ידי רוחות רפאים. באמצע שנות החמישים, התגורר בו בריון שדבק בו הכינוי "מחמוד בן ריא", כיוון שהיה מעורב בפשיעה והצליח לגבור על כל יריביו. הוא נכנס לבית בלילה וישן בו, הוא הוציא את אריחי השיש של רצפת הבית, שמתחתיה קברו האחיות את הקורבנות שלהן, והוא מכר אותן. מאוחר יותר הבית קרס ואנשי השכונה חילצו אותו והוא נלקח לבית חולים שם הוא מת כעבור מספר ימים". הוא מוסיף ש"הבית נשאר ערימת עפר ואנשים קראו לה "אלח'ראבה" זאת עד ראשית שנות השישים כאשר נמכרה הקרקע תמורת 60 לירה מצרית ובמקום הבית נבנה בית בן 5 קומות, הבית שנושא מס' 5 ברחוב מוחמד יוסף פח'ר שנקרא בעבר מקוריס".

השפעת הפרשה על החברה והתרבות המצרית

עד היום מעטים יודעים את הפרטים המדויקים אודות פרשת האחיות ריא וסכינה. הפרשה הציתה את דמיונם של סופרים ובמאים רבים, בעיקר במצרים, שיצרו מחזות וסרטים שהיו מבוססים על הפרשה או שאבו ממנה השראה רבה. כך, אף על פי שחלפו כבר קרוב למאה שנה, סיפור מעשי הרצח והמשפט של האחיות עדיין מסופר ומוכר לרוב המצרים בני הדורות השונים. הפרשה הסעירה את החברה המצרית ועוררה שנאה יוקדת וחד משמעית לריא וסכינה בשל הסיבות הבאות:

• בגידתן של האחיות, שניצלו את מערכת היחסים החברתית אשר מאפיינת את החברה הערבית לשם האינטרסים האישיים שלהן. האנשים בשכונה קיבלו אותן לקרבם והתייחסו אליהן בכבוד כאשר היגרו מכפר הולדתן כדי להתפרנס, אולם הן בגדו בהם בכך שהחליטו להשיג כסף דרך פשע – הן שידלו, ניצלו, שדדו ורצחו את קורבנותיהן.
• תחושת הבושה של העם המצרי כלפי ריא וסכינה, מאחר שהשלטון הבריטי ששלט במצרים באותן שנים ניצל פרשה זו על מנת להוכיח כי החברה המצרית שנאבקת לעצמאותה עוד לא בשלה לקבל עצמאות בשל "האנרכיה והפשיעה בקרבה", כך שלכאורה ריא וסכינה הן דוגמה הממחישה טענה זו.

העיתונות המצרית באותה תקופה סיקרה בהרחבה את פרשת ריא וסכינה, והשתמשה בדרכים שונות כדי לספק את סקרנותו של הקורא המצרי לגבי הפרשה. בעיתונים רבים הוקצב טור חדשות יומי לסיקור הפרשה במשך המשפט, אשר נמשך חודשיים. אולם, העיתונות לא פרסמה רק את העובדות ואת הנסיבות למעשיהן של ריא וסכינה, ובנוסף לכך פרסמה סילופים, סיפורים בדויים ונתונים חסרי ביסוס שנועדו לשרת גם אינטרסים אחרים שלא בהכרח היו קשורים לאחיות. אף על פי שריא וסכינה לא ביצעו לבד את הרציחות, ולא ברור כלל שהן היו המתכננות של מעשי הכנופיה, ההתמקדות התקשורתית והתרבותית נותרה עליהן, והסיקור העיתונאי הושפע מהרגשות העזים של הכותבים, אשר לרבים מהם הייתה תחושה של בושה ושנאה בעיקר כלפי האחיות ופחות כלפי הכנופיה. כמו התביעה, שבטענותיה דרשה שיוסר כל מנגנון הגנה מן האחיות אף על פי שהיה מדובר בנשים, התקשורת והציבור המצרי דרשו את דמן בכל מחיר. האחיות הפכו לדמויות המגלמות את השטן והרוע, תמונותיהן הופצו על גבי העותקים הרבים של העיתונים המצרים והחלו לחבר סביבן סיפורים ואגדות מחרידות, בהן:

• "ריא וסכינה בגן החיות" – בעיתון "אל-אהראם" נכתבה שמועה לפיה ריא וסכינה מוחזקות בגן חיות בתוך כלובים, ושאלפי מצרים נוהרים לצפות בהן משתוללות כמו חיות. מעולם לא נמצאה הוכחה אמיתית לטענה שהוחזקו בגן חיות על מנת לשמש אטרקציה למבקר, אך העיתון טען שתגובה ציבורית כגון זו, מעידה שאזרחי מצרים רוצים ליטול מריא וסכינה "לא רק את סגולותיהן כנשים, אלא גם כבנות אנוש".
• "ביתור ושרפה" – על פי טענה מסולפת זו, האחיות ביתרו ושרפו את חלקי הגופות של קורבנותיהן. מטרת התיאור שהיה בטענה הייתה לתאר את ריא וסכינה כרוצחות אכזריות ובלתי אנושיות, על ידי העצמת הפשעים שהן ביצעו והגברת תחושת השנאה כלפיהן. בכך הכוונה הייתה הצגתן כסמלים לרוע המוחלט. אולם העובדות והראיות שנאספו על ידי צוות החוקרים שחשף את הכנופיה, מתאר את האחיות כעניות מאוד, שלא יכלו להרשות לעצמן לרכוש תנור לאפיית לחם, ולא היה להן מספיק כסף כדי לקנות עוף לצלות אותו בתנור.
• "הדומה בין אנרי לנדרו לריא וסכינה" – העיתונות המצרית השוותה בין דרכי הרצח של ריא וסכינה לאלו של הרוצח הסדרתי הצרפתי המפורסם אנרי לנדרו (Henri Désiré Landru), שנודע בכינוי "כחול הזקן" ופעל בין השנים 1915–1919. בדומה ל-17 קורבנותיהן של ריא וסכינה, גם 11 קורבנותיו של לנדרו מצאו את מותם בדרך דומה לזו של האחיות - לנדרו היה מפתה את הקורבנות להיכנס לוילה שלו, ולאחר שקיבלו גישה לנכסיו היה רוצח אותם ושורף את גופותיהם בתנור במטבח שלו. ההשוואה נועדה להדגיש את אכזריות המעשים של ריא וסכינה.

סרטים ומחזות מצריים העוסקים בריא וסכינה

• "ריא וסכינה" – סרט דרמה קולנועי שיצא ב-23 בפברואר 1953. תסריט – נגיב מחפוז, בימוי – סלאח אבו סייף, שחקנים - נגמה אבראהים (ריא), זוזו חמדי אל-חכים (סכינה), סעיד ח'ליל (מוחמד עבד אל-עאל), פריד שוקי, אנואר ווג'די ושוכרי סרחאן. זהו סרט דרמטי שהפך לידוע ולמשפיע ביותר מבין היצירות הקולנועיות והתיאטרליות שעסקו בפרשת האחיות ריא וסכינה. הסרט זכה למספר צופים רב מאוד, אשר התעניין בתיעוד הסיפור של האחיות והצגת מעשיהן על המסך לקהל הרחב.
• "איסמעיל יאסין פוגש את ריא וסכינה" – מחזה מ-1955. במאי – חמאדה עבד אל-והאב. השחקנים – איסמעיל יאסין, נגמה אבראהים, זוזו חמדי אל-חכים, עבד אל-פתאח אלכסרי וריאד אל-כסבג'י.
• "ריא וסכינה" – סרט קומדיה מ-1983 בימוי – אחמד פואד. שחקנים – שריהאן, יונס שלבי, נעימה אל-סוע'יר וחסן עאבדין. הסרט מציג את פרשת האחיות באופן סאטירי ופחות אפל מזה שהיה קיים בסרט הקודם ובמחזה.
• "ריא וסכינה" – מחזה מ-1984. השחקנים – סוהיר בבלי, שאדיה, עבד אל-מונעים מדבולי ואחמד בדייר. המחזה, שהוצג בתיאטרון ואף זכה לתיעוד טלוויזיוני, זכה לאחוזי צפייה מאוד גבוהים, ומפורסם ומוצג עד עצם היום הזה בטלוויזיה המצרית.
• "ריא וסכינה" – סדרת טלוויזיה מסוג דרמה שהופקה בשנת 2005. השחקנים – עבלה כאמל, סמייה אל-ח'שאב, סאמי אל-עדל, אחמד מאהר, סלאח עבדאללה ומחמד אל-שכנכירי.

לקריאה נוספת

• Lopez, shaun t. The dangers of dancing: The media and morality in 1930 s Egypt. Comparative Studies of South Asia, Africa and the Middle East, 24:1 2004.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריא וסכינה בוויקישיתוף

• איל שגיא ביזאוי, בחזרה אל האחיות הרוצחות שהסעירו את מצרים, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2014
• ملفات - ريــا وسكينـة. תיקי - ריא וסכינה
• هذه هي الصور الحقيقية وليست السينمائية للاماكن في قصة ريا وسكينة. אלו התמונות האמיתיות למקומות בסיפור ריא וסכינה.
• الإثارة والرعب مع القصة الحقيقية لمذبحة ريا وسكينة بالصور(الحقيقية للسفاحتين).המתח והפחד - סיפור הרצח הסדרתי שביצעו כיא וסכינה.
• بالصور ماذا حدث للطفلة التي اعترفت على ريا وسكينة ؟."בתמוהות", מה קרה לילדה שהעידה נגד ריא וסכינה.
• رجال ريا وسكينة - بقلم: إبراهيم اصلان. גברי כיא וסכינה - אבראהים אסלאן.
• ريا و سكينة وعبقرية صلاح عيسى في الاسقاط التاريخي المعاصر .
• ملف جريمة ريا وسكينة كاملا وبصور نادرة. ריא וסכינה והגאוניות של סלאח עיסא.
• القصة الحقيقية بالصور ريا وسكينة و اعتراف عبد العال لحظة الاعدام بأن عبد الرازق مظلوم و لكن تم اعدامع بالصور من ارشيف اسكندرية. הסיפור האמיתי בתמונות, ריא וסכינה ועבד אלעאל מודה בשניות לפני ביצוע גזר דין מוות כי עבד אלראזק חף מפשע.