ריצ'רקר (ricercar, ricercare, recercar) הוא סוג של יצירה אינסטרומנטלית מסוף הרנסאנס ומתחילת הבארוק. משמעות המונח "ריצ'רקר" באיטלקית היא "לחקור". הריצ'רקר חוקר לרוב פרמוטציות[1] שונות של נושא, והנושא יכול להתבסס לפעמים על יצירה אחרת. כך למשל Ricercar sopra Benedictus יהיה ריצ'רקר שהנושא בו לקוח ממוטט בשם "בנדיקטוס". המונח יכול לציין לעיתים גם אטיוד או יצירה לימודית שחוקרת טכניקת נגינה בכלי או בשירה.

העמוד הראשון של כתב היד של ה-"Ricercar a 6" BWV 1079 מאת יוהאן סבסטיאן באך.

בימינו, כאשר מזכירים את השם "ריצ'רקר" מתייחסים ליצירה פוליפונית הדומה לפוגה, בעלת אופי רציני ונושא הכתוב בערכים ריתמיים ארוכים.

במאה ה־16 המילה התייחסה לסוגים שונים של יצירות, ובאופן כללי באותה תקופה המינוח היה גמיש. השמות "קנצונה", "טוקטה" ו"פנטזיה" יכלו כולם להתייחס לאותו סוג של מוזיקה, וההחלטה כיצד לקרוא ליצירה הייתה בידי המלחין. למרות זאת, ריצ'רקרים משתייכים לשני סוגים כלליים: האחד, הומופוני ברובו, הכולל מדי פעם מעברים, קצת בדומה לטוקטה; הסוג השני, יצירה פוליפונית הבנויה לרוב בצורת וריאציות וכוללת כניסות חיקוייות. ניתן למצוא דוגמאות לשני סוגי הריצ'רקרים ביצירותיו של ג'ירולאמו פרסקובלדי. בראייה היסטורית, הסוג השני של הריצ'רקר, זה הפוליפוני, הוא החשוב יותר והוביל להתפתחות הפוגה.

אותו סוג שני פוליפוני של ריצ'רקרים החל להתפתח באמצע המאה ה־16 והתפתח במקביל למוטט, וחלק עם המוטט את דרכי הטיפול החיקוייות בנושאים. טרנסקריפציות אינסטרומנטליות של מוטטים היו עניין נפוץ בסוף המאה ה־16, ומלחינים החלו ליצור יצירות לכלי נגינה דוגמת לאוטה או מקלדת שהיו דומות באופיין למוטטים.

במהלך תקופת הבארוק, הריצ'רקר התפתח בהדרגה לפוגה, בדיוק כפי שהקנצונה התפתחה לסונאטה. יצירות מסוימת, שלא ניתן להבדיל בינן לבין פוגות, נקראות "ריצ'רקר", לרוב בשל הערכים הריתמיים הארוכים והסגנון הרציני. דוגמאות טובות לכך הן הריצ'רקרים ב־3 וב־6 קולות מאת י"ס באך מתוך "המנחה המוזיקלית".

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ריצ'רקר בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ פרמוטציה – המיקום של הנושא או הקו הראשי ביחס לשאר הקולות.