ויקיפדיה

רכבת קסטנר

רכבת קסטנר הייתה אמצעי למשלוח של יהודים בתקופת השואה, שסייע להצלת כ-1,600 יהודים מהשמדה באושוויץ. ארגון המשלוח נעשה בעקבות פעילותה של ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, בראשות אוטו קומוי, יצחק שטרנבוך וישראל קסטנר.

הרכבת כללה 35 קרונות בקר שיצאו מבודפשט ב-30 ביוני 1944, במהלך הכיבוש הגרמני של הונגריה, והובילו יותר מ-1,600 יהודים באופן זמני לברגן-בלזן ולאחר מכן לשווייץ, בתמורה לכופר ששילם היהודי השווייצרי-אורתודוקסי יצחק שטרנבוך, בעלה של רחה שטרנבוך.[1]

הרכבת כונתה "רכבת ההצלה" או "רכבת קסטנר" על שמו של ישראל קסטנר, עורך דין ועיתונאי יהודי-הונגרי, שהיה חבר מייסד בוועדת העזרה וההצלה, קבוצה שהבריחה יהודים מאירופה הכבושה במהלך השואה. קסטנר ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן, קצין האס אס הגרמני שהיה ממונה על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ בפולין הכבושה בידי גרמניה, כדי לאפשר ליותר מ-1,600 יהודים להימלט תמורת זהב, יהלומים ומזומן.[2]

הרכבת אורגנה במהלך מאי-יולי 1944, תקופה בה גורשו לאושוויץ 437,000 יהודים הונגרים, שרובם נשלחו לתאי הגזים.[3] הנוסעים נבחרו מתוך מגוון רחב של מעמדות חברתיים, וכללו כ-273 ילדים, רבים מהם יתומים.[4] 150 הנוסעים העשירים ביותר שילמו 1,500 דולר (שווה ערך ל-$23,000 בשנת 2021) כל אחד, כדי לכסות את עלות הבריחה שלהם ושל האחרים.[5] הרכבת הופנתה תחילה למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. כ-318 יהודים הגיעו לשווייץ באוגוסט 1944 ו-1,365 הנוסעים הנותרים הגיעו בדצמבר אותה שנה.[6]

לקסטנר נמסר באפריל או מאי 1944 על הרצח ההמוני באושוויץ. לאחר המלחמה נטען כי לא הזהיר את הקהילה אלא התמקד בניסיון להציל מעטים. בין נוסעי הרכבת היו משפחתו וכן 318 אנשים מגטו קולוז'וואר, עיר הולדתו.[7] עובדה זו חיזקה את תפיסת מבקריו כי מעשיו היו למען עצמו.[8]

קסטנר הואשם בכך שהיה משתף פעולה עם הנאצים. הממשלה תבעה בשמו בגין הוצאת דיבה, ושמואל תמיר, עורך דינו של הנאשם מלכיאל גרינוולד, הפך את המשפט לכתב אישום נגד הנהגת מפא"י וכישלונה לכאורה בסיוע ליהודי אירופה. השופט פסק נגד הממשלה, וקבע כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך שניהל משא ומתן עם אייכמן ובחר כמה יהודים להצלה, בלי להתריע בפני אחרים.[9] קסטנר נרצח בתל אביב במרץ 1957.[10] תשעה חודשים לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את רוב פסיקת בית המשפט המחוזי, וקבע בהחלטה ברוב של 4 מול 1 כי השופט "שגה קשות".[11]

המארגן

עריכה
  ערך מורחב – ישראל קסטנר
 
ישראל קסטנר

ישראל (רודולף רז'ו) קסטנר נולד בקלוז', האימפריה האוסטרו-הונגרית. [12] הוא למד בבית ספר למשפטים, ולאחר מכן עבד כעיתונאי באוי קלט ככתב ספורט ופרשן פוליטי. [13] הוא היה עוזרו של ד"ר יוזף פישר, חבר הפרלמנט הרומני וחבר מוביל במפלגה היהודית הלאומית, ובשנת 1934 נשא לאישה את בתו של פישר, ארז'בט. [14]

קסטנר צבר מוניטין של מתקן פוליטי והצטרף למפלגת "איחוד", שלימים נודעה בשם מפא"י, מפלגת שמאל ציונית.[13] הוא עזר להקים את ועדת העזרה וההצלה, יחד עם יואל והאנזי ברנד, שמואל שפרינגמן, אוטו קומוי, מהנדס מבודפשט, ארנו סילאגי מ"השומר הצעיר" ואחרים.[15]

לדברי יואל ברנד, הקבוצה סייעה ל-22,000–25,000 יהודים באירופה הכבושה בידי הנאצים להגיע לביטחון היחסי של הונגריה בין 1941 למרץ 1944, לפני הפלישה הגרמנית לאותה מדינה ב-19 במרץ באותה שנה.[16]

נוסעים

עריכה
 
דף מרשימת הנוסעים, המציג את הערך של לדיסלאוס לב, בן 11, לימים פרופסור לגרמנית באוניברסיטת סאסקס

את הנוסעים בחרה ועדה שכללה את קסטנר, קומוי והנזי ברנד מוועדת העזרה וההצלה, וכן זיגמונד לב, לשעבר נשיא הקהילה האורתודוקסית בקלוז'.[5] קסטנר דיווח בקונגרס הציוני לאחר המלחמה, בדו"ח שכתב על פעולות ועדת העזרה וההצלה, כי הוא ראה ברכבת "תיבת נח", מכיוון שהיא מכילה חתך רוחב של הקהילה היהודית, ובפרט עובדי השירות הציבורי.[3]

לדברי ינו קולב, נוסע שניהל יומן, היו 972 נשים ו-712 גברים. המבוגר ביותר היה בן 82, הקטן היה בן כמה ימים. [17] לדיסלאוס לב, נוסע נוסף, כתב שהמספר המדויק שהיה על הרכבת כשיצאה מבודפשט לא ברור, כי בתחילת המסע ירדו כמה נוסעים, מחשש שהרכבת תגיע לאושוויץ, בעוד שנוסעים אחרים תפסו את מקומם. כמה נשים השליכו את ילדיהן הקטנים אל הרכבת ברגע האחרון. [18] 1,684 נוסעים נרשמו כאשר הרכבת הגיעה באופן בלתי צפוי למחנה הריכוז ברגן-בלזן ליד האנובר ב-9 ביולי.[19]

לדברי לב, בין הנוסעים היו 199 ציונים מטרנסילבניה ו-230 מבודפשט, ו-126 יהודים אורתודוקסים וחרדים, ביניהם 40 רבנים. אחד הרבנים היה יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. היו על הרכבת מלומדים, אמנים, עקרות בית, איכרים, תעשיינים, בנקאים, עיתונאים, מורים ואחיות.[4]

בין הניצולים ברכבת נמנים:

על הרכבת היו גם 388 אנשים מעיר הולדתו של קסטנר, קלוז', כולל בני משפחה.[22] אמו, הלן קסטנר, קיבלה מקום, וכך גם אחיו ארנו, אשת אחיו ההרה בוגיו (בדצמבר 1944 היא ילדה בשווייץ בת בשם זוזי), אביה יוזף פישר וקרובים של בוגיו. ארנו סילאגי מוועדת העזרה וההצלה היה על הרכבת, כמו גם אמו, אחותו ואחיינית של יואל ברנד בשם מרגיט, ובנותיהם של אוטו קומוי ושמואל שטרן.[23]

כל נוסע הורשה להביא שני בגדים להחלפה, שישה סטים של תחתונים ואוכל למשך 10 ימים.[23] שלוש מזוודות של מזומנים, תכשיטים, זהב ומניות, בהיקף של כ-1,000 דולר לאדם (שווה ערך ל-$15,000 ב-2021), שולמו לקצין האס אס קורט בכר ככופר.[19]

מסע

עריכה

לינץ, אוסטריה

עריכה

הרכבת נעצרה בגבול הונגריה-אוסטריה, שם יכלה לנסוע מערבה, או מזרחה לאושוויץ. הנוסעים נבהלו. יהודה באואר טוען שיואל טייטלבוים וסיעתו שלחו הודעות וביקשו מאנשים להציל אותם, ורק אותם.

לעומת זאת, הרשל פרידמן, בספרו "מאפלה לאור גדול" על טייטלבאום, טוען שטייטלבאום ניסה להציל את נוסעי הרכבת כולם. אייכמן החליט, מסיבות לא ברורות, להסיט את הרכבת למחנה הריכוז ברגן-בלזן בצפון-מערב גרמניה, ליד הנובר.[24]

הרכבת עברה דרך לינץ שבאוסטריה, שם ירדו הנוסעים ונשלחו לבסיס צבאי לצורך בדיקות רפואיות ומקלחות. הם נאלצו להתפשט ולעמוד עירומים במשך שעות בהמתנה לצוות רפואי או למקלחות. הנשים עברו בדיקות אינטימיות של הרופאים, כביכול בחיפוש אחר כינים. אלה גילחו את הראש ואת אזור הערווה שלהן.[25]

כמה נוסעים האמינו שהמקלחות היו תאי גזים. לב כתב שאחד משומרי האס אס אישר זאת בחיוך.[25]

באואר מביא את החשש הזה כראיה לכך שהקהילה ההונגרית-יהודית הייתה מודעת היטב למידע על תאי הגזים באושוויץ.[24] בין אוגוסט 1943 למאי 1944, רודולף ורבה ושלושה נמלטים נוספים מאושוויץ העבירו מידע על תאי הגזים לגורמים יהודים ואחרים. ורבה האמין שלקסטנר יש גישה למידע זה, אבל לא הפיץ אותו מספיק.[26]

ברגן-בלזן, גרמניה

עריכה
 
מחנות הריכוז, כולל ברגן בלזן בצפון גרמניה, אליו הגיעו הנוסעים ב-9 ביולי 1944

כשהגיעה הרכבת לברגן-בלזן ביום ראשון, 9 ביולי 1944, נלקחו הנוסעים לאונגרנלאגר (מחנה הונגרי), שם הוחזקו במשך שבועות, וחלקם חודשים. לב כותב שהתזונה היומית שלהם כללה 330 גרם לחם אפור ודחוס, 15 גרם מרגרינה, 25 גרם ריבה, ליטר מרק ירקות (בעיקר לפת), 1.5 ליטר תחליף קפה, ולפעמים גבינה או נקניק, עם חלב ומנות נוספות לילדים מתחת לגיל 14. [27] הקבוצה הורשתה לארגן את עצמה ואת פעילותה. הגברים בחרו את יוזף פישר לנשיא, וניהלו את הפעילויות היומיומיות. [28] היו הרבה אינטלקטואלים בין הנוסעים, וכך היו קריאות שירה קבועות והרצאות בהיסטוריה, פילוסופיה וחינוך דתי. [29] סידורי המגורים היו פרימיטיביים. 130–160 איש נדחסו בכל חדר. לדיסלאוס לב מתאר לילה טיפוסי, המבוסס על יומן שניהלה סידוניה דבצ'רי (Szidonia Devecseri), נוסעת אחרת:

אשתו של הרב מנסה לשווא לעצור את ילדיה, בני ארבע ושמונה, להילחם בדרגש שלה. השכנים שלה, שנשארו ערים מהרעש, מקללים אותם. אישה צורחת שעכבר רץ על פניה. פשפשים נופלים מהדרגשים הגבוהים אל התחתונים. אישה אחרת צורחת שהילד הקטן בדרגש שמעליה שפך עליה את צנצנת הריבה שהוא משתמש בה בתור סיר. מישהו משתעל. ילד קטן אחר מתחנן בפני אמו שלא תרביץ לו כי בשנתו הרטיב את הדרגש שהוא חולק איתה. היא מרביצה לו, והוא צווח. רקדנית לשעבר במועדון לילה מספרת סיפורים מלוכלכים על עמיתיה לשעבר, למורה לשפה, אורתודוקסית מעודנת, שאינה יודעת אם לסתום את אוזניה או לצחוק. אישה עשירה מפונקת תלתה את בגדיה על כל המסמרים ולא השאירה מקום לאיש. הקטע מסתיים כך: "ב-24 מתוך 24 שעות, אף פעם אין דקת שקט. . ." [30]

שווייץ

עריכה

משלוח ראשון ובו 318 נוסעים הגיע לשווייץ ב-18 באוגוסט 1944. השאר, כ-1,350 נוסעים, הגיעו לשווייץ בדצמבר 1944. [31] היו מספר לידות ומקרי מוות, וכ-17 נותרו בברגן-בלזן באמתלות שונות. חלק מהנוסעים שהכריזו על עצמם כרומניים עם הגעתם לברגן-בלזן נאלצו להישאר לאחר שהמלך מיכאל הפיל את ממשלתו הפרו-נאצית של יון אנטונסקו ברומניה, ויישר קו עם בעלות הברית. [32] בסך הכל ניצלו כ-1,670 יהודים.[33] הקבוצה שוכנה בכפר השווייצרי קו, ליד מונטרה, בבתי מלון יוקרתיים לשעבר, שנרכשו לשם כך. היהודים האורתודוקסים שוכנו ב-Regina (לשעבר ה-Grand Hotel), והאחרים - ב-Hotel Esplanade (לשעבר Caux Palace). [34]

משפט קסטנר

עריכה
  ערך מורחב – משפט קסטנר

רכבת קסטנר מילאה תפקיד מרכזי במשפט קסטנר שהחל בישראל בשנת 1954, בו תבעה ממשלת ישראל את מלכיאל גרינוולד, לאחר שפרסם חוברת המוציאה את דיבתו של קסטנר, שהיה אז דובר משרד ממשלתי בישראל, בשיתוף פעולה עם הנאצים. פרט מרכזי בהאשמותיו של גרינוולד היה שקסטנר הסכים לחילוץ הנוסעים ברכבת קסטנר בתמורה לשתיקתו לגבי גורלם הצפוי של המוני יהודי הונגריה בידי הנאצים. האשמה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. השופט בנימין הלוי הכריז כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן".[9] רוב פסק הדין בוטל על ידי בית המשפט העליון ב-1958, לאחר רצח קסטנר. בית המשפט אישר את פסק דינו של השופט הלוי באשר לאופן בו העיד קסטנר לאחר המלחמה עבור קצין האס אס קורט בכר.[35]

קסטנר נרצח מחוץ לביתו בתל אביב במרץ 1957.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ For 30 June, see Bauer (1994), p. 199; for the date and time (30 June, towards 11 pm), see Löb (2009), pp. 50, 97; for 35 cattle trucks, see p. 97. Porter (2007), p. 234, writes that the train left Budapest at half an hour after midnight on Saturday, 1 July. The number of passengers most often cited is 1,684. This was the number registered when the train arrived at the Bergen-Belsen concentration camp. The number on board when the train left Budapest is not known, because people jumped on and off while the train was in motion.
  2. ^ Braham, Randolph L. (22 ביוני 2004). "Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities". East European Quarterly. 38 (2): 173. אורכב מ-המקור ב-28 במרץ 2020. נבדק ב-28 במרץ 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 For the comparison to Noah's ark, see Kastner (1945), pp. 61–62, cited in Maoz (2000) (אורכב 13.09.2012 ב Archive.today); Bauer (1994), p. 198; Porter (2007), p. 234; and Löb (2009), p. 89
  4. ^ 1 2 Löb (2009), pp. 117–18
  5. ^ 1 2 Bauer (1994), p. 198
  6. ^ קסטנר, רודולף (רז'ה) ישראל, 1906–1957,באתר יד ושם
  7. ^ הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, רשימות "רכבת המיוחסים" של קסטנר נחשפות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29 באפריל 2019
  8. ^ Bauer (1994), pp. 150ff, 197, 199–200
  9. ^ 1 2 Cohen (2010), pp. 578–579; Porter (2007), pp. 403–405; Weitz (1996), p. 5; Time magazine (11 July 1955); The New York Times (3 July 1955); The New York Times (30 June 1955)
  10. ^ New York Times (16 March 1957 and 8 January 1958).
  11. ^ New York Times (16 January 1958, 17 January 1958), and 18 January 1958; Time magazine (27 January 1958)
  12. ^ Kolozsvár became Cluj, Romania in 1918, before being returned to Hungary in 1940, then restored to Romania in 1947.
  13. ^ 1 2 Porter (2007), pp. 9–10, 15–18.
  14. ^ Löb (2009), p. 72.
  15. ^ Bauer (1994), pp. 152–153.
  16. ^ "Joel Brand's testimony" (אורכב 29.10.2018 בארכיון Wayback Machine), Trial of Adolf Eichmann, Session 56, Part 1/4, 29 May 1961.
  17. ^ For Kölb and the numbers, see Löb (2009), p. 115; for the ages, see Porter (2007), pp. 1, 235
  18. ^ Löb (2009), p. 114
  19. ^ 1 2 Bauer (1994), pp. 197-199
  20. ^ ד"ד יהודה מרטון למנוחות, דבר, 16 בדצמבר 1977
  21. ^ Braham (2004); for Munk, see Porter (2007), p. 3
  22. ^ Bauer (1994), p. 197
  23. ^ 1 2 Porter (2007), p. 233ff
  24. ^ 1 2 Bauer (1994), p. 199; also see Porter (2007), p. 236
  25. ^ 1 2 Löb (2009), pp. 102–105
  26. ^ Gutman, Israel; Berenbaum, Michael; Museum, United States Holocaust Memorial (28 במרץ 1998). Anatomy of the Auschwitz Death Camp. Indiana University Press. ISBN 9780253208842 – via Google Books. {{cite book}}: (עזרה)
  27. ^ Löb (2009), pp. 125–126
  28. ^ Porter (2007), pp. 238
  29. ^ Porter (2007), pp. 237–239
  30. ^ Löb (2009), p. 124
  31. ^ "Kasztner Memorial Site". www.kasztnermemorial.com.
  32. ^ "Jewish Survivor Arthur Stern Testimony". YouTube. 2011-07-14. ארכיון מ-2021-12-21. נבדק ב-2020-03-28.
  33. ^ Löb (2009), pp. 114, 198-200
  34. ^ Philippe Mottu, Caux, de la Belle Époque au Réarmement moral, la Baconnière, Geneva, 1969, p. 48
  35. ^ Weitz, Yechiam (1996). "The Holocaust on Trial: The Impact of the Kasztner and Eichmann Trials on Israeli Society". Israel Studies. 1 (2): 1–26. doi:10.2979/ISR.1996.1.2.1. JSTOR 30245489.
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=רכבת_קסטנר&oldid=38595579"