רמיגיוס

רמיגיוס
Remi de Reims
לידה	437; Cerny-en-Laonnois, צרפת
פטירה	13 בינואר 533 (בגיל 96 בערך); ריימס, צרפת
חג	15 בינואר

רמיגיוס (בלטינית: Remigius) או רמי (בצרפתית: Remy או Rémi) (437 לערך – 13 בינואר 533)^[1] היה ממנהיגיה החשובים של גאליה במחצית ה-2 של המאה ה-5.^[2] הוא היה הבישוף של ריימס ומכונה "השליח אל הפרנקים".^[3] בחג המולד, 25 בדצמבר 496, הוא הטביל לנצרות את כלוביס הראשון, מלך הפרנקים.^[4]

הטבלת כלוביס, שהובילה לכ-3000 מומרים נוספים, הייתה אירוע חשוב בהתנצרות הפרנקים (אנ'). בגלל מאמציו של כלוביס, הוקמו מספר רב של כנסיות בארצות שקודם לכן היו פגניות באימפריה הפרנקית, שיצרו מגוון אורתודוקסי מובהק של נצרות לראשונה בארצות הגרמאניות, שרובן הומרו קודם לכן לנצרות אריאנית.

חייו

רמיגיוס נולד, לפי המסורת, ב־Cerny-en-Laonnois (אנ'),^[1] ליד לאן, פיקרדיה (אנ'), לשכבה הגבוהה של החברה הגאלו-רומית (אנ'). נאמר שהוא היה בנו של אמיליוס, רוזן לאן^[1] (שאין עדות אחרת אודותיו), ושל סלין, בתו של הבישוף של סואסון, שכלוביס כבש בשנת 487. הוא למד בריימס ועד מהרה הפך להיות כה ידוע בשל לימודו וקדושתו, ומעמדו הרם, עד שהוא נבחר לבישוף של ריימס כשמלאו לו 21 שנים בלבד,^[1] בשנת 458 לערך,^[3] אף על פי שהיה עדיין הדיוט. הוא היה אדם מלומד והתפרסם בנאומיו.^[2]

גרגוריוס, בישוף העיר טור במאה ה-6, כלל בחיבורו "עשרת ספרי ההיסטוריה" על תולדות הפרנקים, אנקדוטה שהתרחשה בעת שכלוביס היה עדיין פגני: בשנה החמישית למלכותו (486) יצא כלוביס למלחמה נגד סיאגריוס, המושל הרומי של גאליה, שישב בעיר סואסון. במהלך כיבוש העיר, בזז צבאו של כלוביס כנסיות רבות ומאחת מהן לקחו לוחמיו אגרטל. בישוף אותה כנסייה ביקש להחזיר את האגרטל, וכלוביס מסר את האגרטל לשליח הכנסייה. סיפור האגרטל מסואסון מתבסס כנראה על מקור כנסייתי. ידוע כי רמיגיוס הוריש בצוואתו לכנסיית ריימס אגרטל שקיבל מכלוביס, ובמקום אחר גרגוריוס מציין כי הכיר את ספר תולדות חייו של רמיגיוס. אם כך, ייתכן כי הבישוף בסיפור האגרטל הוא בעצם רמיגיוס, שהטביל מאוחר יותר את כלוביס לנצרות.^[5]

סיפור החזרתם של כלי הקודש (בעיקר האגרטל מסואסון), שנגנבו מכנסיית סואסון, מעיד על יחסי הידידות שהיו קיימים בינו לבין כלוביס, אותו הטביל לנצרות בסיועם של ואסט (אנ') (Vaast, Waast, Vedast, Vedastus) וקלוטילדה, הנסיכה הבורגונדית שהייתה אשתו של כלוביס.^[1] עוד לפני שאימץ את הנצרות, כלוביס הרעיף הטבות על רמיגיוס והנוצרים של ריימס, ולאחר ניצחונו על האלמאנים בקרב טולביאק,^[1] הוא ביקש מרמיגיוס להטביל אותו בריימס. הטקס נערך ב-25 בדצמבר 496, בנוכחות חברה גדולה של פרנקים ואלמאנים;^[1] לפי גרגוריוס מטור, 3,000 פרנקים הוטבלו עם כלוביס.^[4]

על פי נוסח פנייתו של רמיגיוס באחד המכתבים שכתב כבישוף ריימס לכלוביס זמן רב לאחר טבילתו, מתברר כי המלך נעשה ידיד קרוב שלו.^[6] כלוביס העניק לרמיגיוס שטחים, שבהם הקים רמיגיוס כנסיות רבות. הוא הקים בישופויות בטורנה; קמברה; ת'רואן, שם הסמיך באופן אישי את הבישוף הראשון בשנת 499; אראס, שם הוא הציב את ואסט; ולאן, שאותה נתן לבעלה של אחייניתו גונבנד (Gunband).^[1] בשנת 530 הוא קידש את מדרדוס (אנ'), בישוף נויון (Noyon). אחיו של רמיגיוס, פרינקיפיוס, היה הבישוף של סואסון וכמו רמיגיוס, גם הוא התכתב עם סידוניוס אפולינאריס,^[7] שמכתביו נותנים תחושה של הסגנון הספרותי הגאלו-רומי האצילי והתרבותי מאוד ששלושתם חלקו.

הכרוניקאים של "גאליה כריסטיאנה" (אנ') מציינים כי תרומות רבות הוענקו לרמיגיוס על ידי האצילים הפרנקים, אותם הגיש לקתדרלה בריימס.^[1]

למרות שרמיגיוס מעולם לא השתתף באף אחת מוועידות הכנסייה, בשנת 517 הוא ערך סינוד בריימס, שבו לאחר דיון סוער המיר את דתו של בישוף בעל השקפה אריאנית.^[1] אף על פי שהשפעתו של רמיגיוס על אנשים ועל כמרים בכירים הייתה יוצאת דופן, במקרה אחד מחילתו לעבירותיו של קלאודיוס, כומר אותו קידש רמיגיוס קודם לכן, הביאה עליו את התוכחות של אחיו האפיסקופלים, שסברו שקלאודיוס ראוי לקלון.^[1]

נותרו מעט חיבורים אותנטיים של רמיגיוס: ה"נאומים" שלו זכו להלל על ידי סידוניוס אפולינאריס, במכתב לרמיגיוס,^[8] אך הם אבדו. ארבעה מכתבים שרדו באוסף המכונה "מכתבים אוסטרזיים" (Epistulae Austrasicae) (אנ'): אחד מכיל את הגנתו בעניין קלאודיוס, שניים נכתבו לכלוביס, והרביעי נכתב לבישוף פלקו מטונגרס (אנ').^[1] "צוואת רמיגיוס הקדוש" היא אפוקריפית. ביוגרפיה (Vita) קצרה ואגדית לחלוטין יוחסה בעבר לונאנטיוס פורטונאטוס. ביוגרפיה אחרת, לפי יעקובוס דה ווראגין (אנ'), נכתבה על ידי איגנטיוס, הבישוף של ריימס.^[9] מכתב המברך את האפיפיור הורמיסדס עם בחירתו (523)^[1] הוא אפוקריפי. המכתב שבו נראה שהאפיפיור הורמיסדס מינה אותו לכומר של ממלכתו של כלוביס הוכח כמזויף; יש להניח שזה היה ניסיון של הינקמר (אנ') (שכתב את החיבור "חיי רמיגיוס"^[10]) במאה ה-9 לבסס את יומרותיו להעלאת ריימס למשרת ארכיבישוף, בעקבות התקדים לכאורה של רמיגיוס.^[11] פרשנות לאיגרות פאולוס (נערך על ידי Villalpandus,‏ 1699) אינה יצירתו, אלא של רמיגיוס מאוקסר (אנ').^[4]

השרידים של רמיגיוס נשמרו בקתדרלת ריימס, ומשם העביר אותם הינקמר לאפרניי (אנ') במהלך הפלישות הוויקינגיות, ומשם, ב-1099 למנזר סן רמי (אנ').^[1]

קברו בריימס חולל במכוון ב-7 באוקטובר 1793 על ידי חבר הוועידה הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית בשל הזיקה בין הקבר לבין החסות המלוכנית.

הכרה נוצרית

יום החג של רמיגיוס בצרפת ובכנסייה הקתולית המסורתית בבריטניה ובארצות הברית נחגג ב-1 באוקטובר. הוא זוכה לכבוד ב-1 באוקטובר.גם בכנסייה האנגליקנית^[12] ובכנסייה האפיסקופלית.

מורשת

רשימת הכנסיות המוקדשות לרמיגיוס:

כנסיית רמיגיוס הקדוש (אנ') - כנסייה קתולית בסימפלוולד, הולנד
לונג קלוסון (אנ') - כנסייה אנגליקנית בכפר לונג קלוסון, לסטרשייר
Stoke Holy Cross (אנ') - כנסייה אנגליקנית בכפר Stoke Holy Cross בדרום נורפוק (אנ')
Seething Norfolk. כנסיית המגדל העגול של הכנסייה האנגליקנית המוקדשת למרגרט הקדושה ולרמיגיוס הקדוש
כנסיית רמיגיוס הקדוש, כנסייה קתולית בהאכט (אנ'), בלגיה
כנסיית רמיגיוס הקדוש של אנגליה בכפר הת'רסט (אנ'), נורפוק, אנגליה.^[13]

לקריאה נוספת

יעקובוס דה ווראגין, אגדת הזהב, 1 באוקטובר: "רמיגיוס הקדוש".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רמיגיוס בוויקישיתוף

St. Remigius, האנציקלופדיה הקתולית
A. Hauck. Remigius of Reims
Of the Life of Saint Remigius, from The Golden Legend compiled by Jacobus de Voragine
פסל של רמיגיוס בין פסלי הקדושים באכסדרת העמודים בכיכר פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² ¹³ ¹⁴ St. Remigius, האנציקלופדיה הקתולית
^ ¹ ² אורה לימור, "כלוביס ותקופתו במקורות אחרים", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק ב, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, עמ 50.
^ ¹ ² אורה לימור, "התנצרותו של כלוביס", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק א, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, עמ' 24, הערה 30.
^ ¹ ² ³ Remigius, St, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
^ אורה לימור, "התנצרותו של כלוביס", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק א, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, עמ 21–22, 24.
^ אורה לימור, "כלוביס ותקופתו במקורות אחרים", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק ב, עמ 52.
^ Sidonius Apollinaris, Letters, Book IX, p. viii: To the Lord Bishop Principius
^ Sidonius Apollinaris, Letters, Book IX, p. vii: To the Lord Bishop Remigius
^ Jacobus de Voragine, The Golden Legend, "St. Remigius
^ אורה לימור, "התנצרותו של כלוביס", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק א, עמ 38.
^ A. Hauck. Remigius of Reims
^ The Calendar, The Church of England
^ St Remigius, Hethersett

[האנציקלופדיה_הקתולית-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² ¹³ ¹⁴ St. Remigius, האנציקלופדיה הקתולית

[לימור_50-2] ¹ ² אורה לימור, "כלוביס ותקופתו במקורות אחרים", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק ב, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, עמ 50.

[לימור_24-3] ¹ ² אורה לימור, "התנצרותו של כלוביס", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק א, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, עמ' 24, הערה 30.

[בריטניקה-4] ¹ ² ³ Remigius, St, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה

[5] אורה לימור, "התנצרותו של כלוביס", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק א, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, עמ 21–22, 24.

[6] אורה לימור, "כלוביס ותקופתו במקורות אחרים", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק ב, עמ 52.

[7] Sidonius Apollinaris, Letters, Book IX, p. viii: To the Lord Bishop Principius

[8] Sidonius Apollinaris, Letters, Book IX, p. vii: To the Lord Bishop Remigius

[9] Jacobus de Voragine, The Golden Legend, "St. Remigius

[10] אורה לימור, "התנצרותו של כלוביס", בתוך: ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, פרק א, עמ 38.

[11] A. Hauck. Remigius of Reims

[12] The Calendar, The Church of England

[13] St Remigius, Hethersett

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]


לידה	437 Cerny-en-Laonnois, צרפת
פטירה	13 בינואר 533 (בגיל 96 בערך) ריימס, צרפת
חג	15 בינואר