רצח העם האשורי
רצח העם האשורי (בסורית: ܩܛܠܐ ܕܥܡܐ ܣܘܪܝܝܐ, קטלא דעמא סורייא), הידוע גם כסַיְפָא (ܣܝܦܐ, "הסיף"), הוא הכינוי למעשי הטבח ההמוניים באוכלוסייה האשורית בתחומי האימפריה העות'מאנית ובפרס, על ידי חיילים עות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, במקביל לרצח העם הארמני ולרצח העם היווני-פונטי. המשלחת האשורית להסכמי לוזאן דיווחה על כ-275,000 מקרי מוות, ושהמספרים עלולים להגיע עד 300,000 בשל האזורים האשוריים המיושבים שלא נספרו. חוקרים אחרים מעריכים את המספרים בכ-150,000.
בדומה לרצח העם הארמני ולרצח העם היווני, טורקיה של ימינו מכחישה גם את רצח העם האשורי.
אירועים מקדימים
עריכההאוכלוסייה האשורית מנתה כמיליון בני אדם בתחילת המאה העשרים, והייתה מרוכזת בעיקר באזורי איראן, עיראק וטורקיה של היום. כמו אוכלוסיות נוצריות אחרות, גם לאשורים התייחסו כאזרחים מסוג ב' ומנעו מהם לעבוד במשרות ציבוריות חשובות.
עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הופעלה כלפי אשורים רבים אלימות על ידי שבטים מקומיים, בעיקר כורדים, שבמקרים מסוימים אף הכריחו אותם להתאסלם, כדוגמת טבח באדר חאן ב-1840 וטבח דיארבקיר ב-1895. כוחות ההאמידיה (הכפופים לצבא העות'מאני) קיבלו אישור מהסולטאן להרוג אשורים וארמנים בחופשיות, ואלו היו פעילים בעיקר באורפה ודיארבקיר.
הטבח
עריכההאימפריה העות'מאנית החלה לטבוח באשורים בסוף המאה ה-19, תקופה בה הייתה במערכת יחסים טובה עם הבריטים, שהגנו עליה מפני מאמצי האימפריה הרוסית להעביר לחסותה קהילות אורתודוקסיות עות'מאניות. ב-1914 האימפריה העות'מאנית החלה בגירוש וטבח של אוכלוסיות ארמניות ואשוריות, ולאחר שהתקיפה את רוסיה והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, האימפריה גם הכריזה על "מלחמת קודש" נגד הנצרות. גרמניה, בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, תמכה במלחמת הקודש, ומימנה את המלחמה באימפריה הרוסית.
האוכלוסייה האשורית של צפון מסופוטמיה גורשה בכוח ונטבחה בין השנים 1914–1920 בידי הצבא המוסלמי-עות'מאני יחד עם קבוצות חמושות מוסלמיות אחרות, כולל קבוצות כורדיות, צ'צ'ניות, וצ'רקסיות, וקבוצות ערביות מקומיות לא חמושות. בניגוד לרצח העם הארמני, לרצח העם האשורי היה אופי פחות מתוכנן ויותר ספונטני, מבלי שהייתה פקודה מיוחדת לביצועו. בערים מסוימות כל הגברים נשחטו והאחרים נשלחו לגלות, ובמסעותיהם מבתיהם רבים נהרגו מרעב, ממחלות, ומהתנכלויות של שבטים מקומיים. באזורים מסוימים נשים סבלו מניצול מיני המוני.
לפי ההיסטוריון דייוויד גאנט, האפיון המרכזי היה התמקדות באוכלוסייה האשורית הכפרית, ובשבטי האשורים המורדים בהרים, שם מקרי ההרג היו נרחבים יותר, בעוד שממקרי הטבח בערים עצמם יש מספר גדול יותר של ניצולים. גאנט מסיק מכך שהמטרה הייתה השתלטות והחרמה של הקרקעות. כפרים שלמים, רכוש וחוות הושמדו לחלוטין כדי למנוע את חזרתם של האשורים הביתה. יחידות צבא עות'מאניות קיבלו משימה לגרש את האשורים מהאקארי (אזור באימפריה העות'מאנית, כיום חלק מטורקיה ועיראק) ומהחלקים הפרסיים של האימפריה.
מעשי ההרג בוצעו בדקירות, בעריפות ראשים, בהטבעות, ביריות ובסקילות. עדי ראייה טוענים כי קצינים מקומיים החזיקו "אוסף" של חלקי גוף כמו אוזניים, אפים, ו"חלקי גוף נשיים". באזורים מסוימים רק הגברים נטבחו והנשים נאנסו או נמכרו. כ-65,000 אשורים מתו מרעב ומחלות בדרכם הרגלית לפרס.
התנגדות אשורית
עריכה
במרץ 1918, חיילים כורדים מהצבא העות'מאני התנקשו באחד המנהיגים האשורים החשובים של אותה תקופה, מר שימון בנימין. האשורים הגיבו בהתקפות מוצלחות נגד חיילים עות'מאנים, שכללו בין השאר השתלטות על מבצר שעליו פיקד סימקו שיקאק, המפקד העות'מאני שהיה אחראי על ההתנקשות בשימון בנימין, אם כי סימקו עצמו הצליח להימלט. אשורים היו מעורבים בהתנגשויות נוספות בטורקיה, בעיקר נגד כוחות כורדיים וצ'רקסיים הנאמנים לאימפריה, אך התנגשויות אלו נשארו במספרים נמוכים ולא תמיד הביאו לתוצאות חיוביות עבור האשורים.
איליא פטרוס, שהיה אחד המנהיגים של ההתנגדות הצבאית, פעל לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה להכרזת אוטונומיה לאשורים, אך ללא הצלחה.
הכרה ברצח העם
עריכה- באפריל 2001, מושל ניו יורק, ג'ורג' פטאקי, טען כי מעשי האימפריה היוו רצח עם נגד אשורים נוצרים.
- בדצמבר 2007, האיגוד הבין-לאומי לחוקרי ג'נוסייד הכיר באופן רשמי ברצח העם האשורי יחד עם רצח העם היווני.
- באפריל 2008, מושל ניו יורק, דייוויד פטרסון, הכיר ברצח העם.
- במרץ 2010, בית הנבחרים של שוודיה (הרשות המחוקקת) הכיר ברצח העם האשורי, יחד עם רצח העם הארמני ורצח העם היווני.
- במאי 2013, רצח העם הוכר על ידי הפרלמנט של מדינת ניו סאות' ויילס באוסטרליה.
- במרץ 2015, ארמניה הכירה ברצח העם האשורי.
- באפריל 2015, הפרלמנט של הולנד ושל אוסטריה הכירו ברצח העם האשורי והיווני.
