רשאד א-שאווה
רשאד א-שאווה (בערבית: رشاد الشوا; תעתיק מדויק: רשאד אלשוא; 1909 – 28 בספטמבר 1988) היה פוליטיקאי ופעיל חברתי פלסטיני ששימש כראש עיריית עזה בשנים 1971-1982. הוא היה ידוע בעמדותיו הפרו-ירדניות.
 | |
| רשאד א-שאווה, 1972 | |
| לידה |
1909 רצועת עזה, הכיבוש המצרי של רצועת עזה  |
|---|---|
| פטירה |
28 בספטמבר 1988 (בגיל 79 בערך) |
| השכלה |
האוניברסיטה האמריקאית בקהיר |
  | |
ביוגרפיה
עריכהרשאד א-שאווה נולד בשנת 1909 בעזה למשפחת הנכבדים א-שאווה. אביו של רשאד, סעיד א-שאווה, היה ראש העירייה הראשון של עזה וחבר במועצה המוסלמית העליונה, הוא התנגד לבריטים ותמך בחאג' אמין אל-חוסייני. אמו של רשאד הייתה ממוצא לבנוני. עם זאת, יהודי מעזה העיד שהוא הציל את היהודים בעזה במאורעות תרפ"ט[1]. בשנת 1934 סיים לימודים לתואר ראשון בפוליטיקה ובכלכלה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. באותה שנה ייסד בעזה את מרכז הספורט הראשון בעיר. בשנת 1935 התמנה למשרה דתית בחיפה, ובמהלך שהותו בעיר נוצר קשר בינו לבין המהפכן הערבי עז א-דין אל-קסאם. במלחמת העצמאות, בעודו בחיפה, סייע א-שאווה בהברחת נשק מעיראק ומלבנון עבור צבא ההצלה של פאוזי אל-קאוקג'י. במהלך המלחמה חזר לעזה, שהייתה אז בשלטון מצרי. בשנת 1950 ייסד בעיר את העיתון "העם הערבי"[2], שהחזיק מעמד לתקופה של שמונה חודשים בלבד. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952 הפקידו נשיא מצרים מוחמד נגיב על "טיהור" העיר משחיתות ומכל שריד מלוכני מתקופתו של המלך פארוק.
בעקבות מלחמת ששת הימים, רצועת עזה עברה לשליטה ישראלית. בשנת 1971 מונה א-שאווה בידי יצחק פונדק לראש עיריית עזה. בדצמבר 1971 נודע כי החביא בביתו מחבל. למרות זאת, החליט משה דיין בהתאם לנסיבות, שלא להדיחו[1]. בשנותיו בראשות העירייה הוא פעל לפיתוח חברתי וכלכלי של העיר. הוא פעל ליצור פס ייצור של לימונים ולשווקו בעולם הערבי, ובמהלך תקופתו הוקם גם מפעל למיץ טבעי בעיר. בספטמבר 1972 הוא ניצל מניסיון התנקשות[3]. באוקטובר 1972 הודח מתפקיד ראש העירייה בגלל סירובו לספוח מחנה הפליטים שאטי לעיר. בינואר 1973 נבחר לראש ועד שכונת א-רימאל הדרומית[4]. באוקטובר 1976 הוא מונה שוב לראשות העיר[5].
בשנת 1982 הודח א-שאווה מתפקידו בגלל סכסוכים עם הממשל הישראלי. עם זאת, נותר בעמדת מפתח בגלל השפעתו על הזרמת הכספים הירדנית לרצועה. תמך באירועי האינתיפאדה הראשונה שפרצו בסוף 1987, למרות שנחשב למתון[6].
א-שאווה נחשב לתומך של ירדן, ובחזונו האמין כי הפלסטינים יוכלו לשכון תחת מסגרת פוליטית בראשות ההאשמים הירדנים. במשך שנים נחשב כבחיר המצדדים באופציה הירדנית. בהתאם לדעותיו, תמך א-שאווה בתוכנית הפדרציה שפרסם המלך חוסיין ב-1972, במסגרתה הגדה המערבית ורצועת עזה היו נעשות למחוז אוטונומי בשליטה ירדנית. א-שאווה גם ראה את היתרונות הכלכליים שהיו טמונים במסגרת פוליטית זו. אולם, נוכח התנגדות אידאולוגית חריפה ברצועת עזה לריבונות ירדנית על הפלסטינים, נאלץ א-שאווה להצניע את תמיכתו בחוסיין[7]. התנגדות זו לירדן נבעה מתוצאות מלחמת ששת הימים וכן מהאהדה המוגברת לאש"ף, בייחוד לאחר ספטמבר השחור. בגלל מתינותו, הצהיר שמעון פרס ב-1987 שהוא רואה בא-שאווה את המנהיג החשוב ביותר בעזה[6].
רשאד א-שאווה נפטר מהתקף לב ב-28 בספטמבר 1988 בביתו שבעזה. על שמו קיים מרכז תרבות בעזה.
בתו, ראוויה א-שאווה (2017-1944), הייתה עיתונאית וחברת המועצה המחוקקת הפלסטינית. בעלה עון א-שאווה מונה ב-1994 לתפקיד ראש עיריית עזה בידי יאסר ערפאת.
קישורים חיצוניים
עריכה- דיין נפגש עם ראש-עיריית עזה, דבר, 4 בנובמבר 1971
- רפיק חלבי, "שתהייה מלחמת-אחים פלסטינית", כותרת ראשית, 2 בפברואר 1983
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 דני צדקוני, דיין החליט להשאיר את ראש עיריית עזה בתפקידו, דבר, 26 בדצמבר 1971
- ^ ערבית: شعب العربية
- ^ נכשל נסיון התנקשות בחיי ראש עיריית עזה, דבר, 5 בספטמבר 1972
- ^ א-שאווה נבחר יו"ר ועד שכונת רימל, דבר, 25 בינואר 1973
- ^ דני צדקוני, עזה רוצה בחירות, דבר, 7 בפברואר 1977
- ^ 1 2 Rashad al-Shawa, 79, Ex-Palestinian Mayor - New York Times
- ^ צבי אל-פלג, תוכנית הפדרציה של חוסין: גורמים ותגובות, עמ' 24-25