שאול פנחס רבינוביץ

היסטוריון (1845–1910)

שאול פנחס רבינוביץראשי תיבות: שפ"ר; בכתיב היידי, שנהג בזמנו: ראַבינאָוויץ; ברוסית: Шаул Пинхас Рабинович,‏ Шефер; ה'תר"ה, 1845ה' בכסלו ה'תרע"א, 1910) היה סופר והיסטוריון יהודי, מראשוני חובבי ציון.

שאול פנחס רבינוביץ
לידה 8 באפריל 1845
טאורגה, ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 בדצמבר 1910 (בגיל 65)
פרנקפורט, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי הישן בפרנקפורט עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ועידת קטוביץ, 1884 (שאול פנחס רבינוביץ עומד ראשון משמאל. במרכז התמונה יושבים הרב שמואל מוהליבר וד"ר יהודה לייב פינסקר)
קבוצת צירים בקונגרס הציוני השמיני, 1907.
בין היושבים: הרב קובלסקי, הרב יצחק ניסנבוים, ה. פרבשטיין, נחום סוקולוב, דוד וולפסון ושאול פנחס רבינוביץ
" מוצאי גולה", זכרונות נדודי הגולים מספרד ופוטוגליה. הוצאת אחיאסף, ורשה 1894. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 390

קורות חיים

עריכה

רבינוביץ נולד בשנת 1845 בטאורגה למשפחת רבנים, ובגיל חמש עבר לעיר וילנה, בה קיבל חינוך תורני. הוסמך לרבנות על ידי רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, אך עד מהרה נמשך לתנועת ההשכלה, והחל לכתוב בעיתונים "הצפירה" ו"המליץ".

פרעות 1881 (הסופות בנגב) גרמו למפנה בדעותיו; ביחד עם הרב שמואל מוהליבר הגיע לברודי להגיש עזרה לפליטים ושלח מידע על המתרחש ברוסיה. בתחילה הטיף להגירת היהודים לארצות הברית כי סבר שבתחומיה תוקם מדינה יהודית. זמן קצר לאחר מכן שינה את דעותיו, והיה בין מייסדי אגודת חובבי ציון בוורשה.

בשנת 1884 היה מראשי מארגני ועידת חובבי ציון בקטוביץ. רבינוביץ הצטרף לתנועה הציונית, והשתתף בכל הקונגרסים הציוניים עד מותו. הוא נתן במה לעמדות הציוניות בשנתון כנסת ישראל שהוציא לאור בין השנים ה'תרמ"וה'תרמ"ח,[1] אך הדגיש בהקדמת הכרך הראשון שאין בין כתב העת לחובבי ציון דבר מלבד דעה משותפת.

בשנת תרמ"ח (1888) ניגש רבינוביץ למפעל חייו, תרגום לעברית של חיבורו של צבי גרץ "דברי ימי ישראל". הכרך הראשון מהתרגום נעשה מספר ההיסטוריה של גרץ לעם ואילו שאר הכרכים מההוצאה הגדולה, בהשמטות ובהוספות. רבינוביץ' לא תרגם את הכרך האחרון, כמו גם את הפרק על צמיחת הנצרות, אותם תרגם אחר כך י. א. טריווש.[2] גרץ סמך ידו על תרגום רבינוביץ, ואפשר לו להוסיף משלו ולהשמיט קטעים שעלולים לפגוע בקוראים דתיים או קטעים שהצנזורה הרוסית לא הייתה מרשה לפרסם.

בחודש חשוון תרמ"ח (1888) פתח שפ"ר בוורשה, ברחוב פאוויה 16, בית ספר עברי לבנים בשם "תורה ותעודה". בית הספר נועד לילדים בגיל 7 - 12, ונועד להכשיר את הילדים ללימודים בגמנסיה. בבית הספר הייתה תוכנית לימודים עשירה ולמדו בו לימודי קודש, עברית, רוסית, שפות זרות, חשבון, גאוגרפיה, לימודי הטבע, היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל.[3]

רבינוביץ כתב מונוגרפיות היסטוריות על אישים יהודים כמו יום-טוב ליפמן צונץ (1897), וכן את הספר "מוצאי גולה" לתולדות מגורשי ספרד בארצות המזרח (1894).

בשנת 1907 עזב רבינוביץ' את רוסיה והתיישב בפרנקפורט, שם נפטר.

בתל אביב קיים רחוב על שמו (רחוב שפ"ר) וסמטה.

כתביו

עריכה
  • שאול פינחס ראבינאוויץ, מוצאי גולה: זכרונות נדודי הגולים מספרד ופורטוגל בדורות הראשונים אחרי הגרוש, גורלם ומעמדם החמרי והמוסרי בארצות אשר נתישבו שם, וזכרונות גדולי העם וחכמיו: ספר זיכרון למלאת ארבע מאות שנה לגלות ספרד ופורטוגליה בשנת רנ"ב-נ"ז, ורשה: אחיאסף, תרנ"ד-1894.
  • שאול פינחס ראבינאוויץ, ר’ יום טוב ליפמאן צונץ : חייו, זמנו וספריו, ורשה: אחיאסף, תרנ"ז-1896.
  • שאול פינחס ראבינאוויץ (עורך), לוית-חן: קבצת מאמרים בחקר קדמוניות. שיר ומליצה מסופרי זמננו, ורשה: י.י. הורוויץ, תרמ"ז-1887.
  • שאול פינחס ראבינאוויץ (שפ"ר), על ציון ועל מקראיה: שימת עין על דברי ימי התנועה הציונית, ורשה: אחיאסף, תרנ"ח-1898.
  • שאול פנחס ראבינאוויץ, ר' זכריה פרנקעל: הרב בדרעזדען: חייו, זמנו, ספריו ובית מדרשו, ורשה: אחיאסף, תרנ"ח-1898.
  • שאול פינחס ראבינאוויץ (שפ"ר), רבי יוסף איש רוסהים: חיי השתדלן הגדול רבי יוסף יוזילמן לואנץ ומפעליו הכבירים לכנסיות ישראל במדינות גרמניה (חבר על פי מקורים רבים נדפסים וכתבי יד), ורשה: תושיה, תרס"ב-1902.
  • ש. פ. רבינוביץ, עקבות של חופש-דעות ברבנות של פולין במאה הט"ז, ירושלים: האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל, תשי"ט.

תרגום

עריכה
  • צבי גראטץ, ספר דברי ימי ישראל: מיום היות ישראל לעם עד ימי הדור האחרון (תרגום, הערות והארות, חדושים ומלואים: שאול פינחס ראבינאוויץ), ורשה: י. אלאפין, תרנ"א.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ למעשה נדפס הכרך הראשון באיחור, רק בראשית שנת ה'תרמ"ז.
  2. ^ ד"ר צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך ראשון (תרגום ש. ל. ציטרון), מבוא מפרט ותולדות המחבר מאת פ. לחובר, עמ' XIV.
  3. ^ ראה - הצפירה⁩⁩, 19 ספטמבר 1888