שארל השישי, מלך צרפת

שארל השישי, מלך צרפת
Charles VI le Bien-Aimé
	שארל השישי, מלך צרפת
לידה	3 בדצמבר 1368; פריז, ממלכת צרפת
פטירה	21 באוקטובר 1422 (בגיל 53); פריז, ממלכת צרפת
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בזיליקת סן-דני
בת זוג	איזבו מבוואריה
שושלת בית ולואה
תואר	מלך צרפת
אב	שארל החמישי, מלך צרפת
אם	ז'אן מבורבון
צאצאים	ראו בהמשך
	16 בספטמבר 1380 – 21 באוקטובר 1422; (42 שנים)
	→ שארל החמישי שארל השביעי ←
פרסים והוקרה
	הוורד המוזהב
חתימה

שארל השישי, מלך צרפת, "האהוב" ומאוחר יותר "המטורף" (בצרפתית: Charles VI le Bien-Aimé/le Fou; ‏3 בדצמבר 1368 – 21 באוקטובר 1422), היה בן לשושלת ולואה, מלך על צרפת מ-1380 עד מותו.

ביוגרפיה

שארל נולד לשארל החמישי מלך צרפת ולז'אן מבורבון. היות שבמות אביו הוא היה בן 12 שנה בלבד, שימש דודו פיליפ השני דוכס בורגונדיה כעוצר בשמו. בראשית ימי שלטונו ידעה צרפת תקופה של מרידות במלכות עקב עול המיסים שהשיתו דודי המלך על המסחר. שיאן של המרידות היה "מרד הפטישאים" בפריז. דיכוי המרידות בדרום צרפת, פלנדריה ופריז באביב 1383 ביסס את שלטונו של המלך. ב-17 ביולי 1385 שארל נשא לאישה את איזבו מבוואריה (1371-1435), שילדה לו שנים עשר ילדים, אך היה לו גם ילד ממאהבתו, אודט דה שמפדיבר. ב-1388 הוא נטל לידיו את ניהול ענייני המדינה, ומלך בשם שארל השישי. ב-5 באוגוסט 1392 הוא לקה במחלת נפש שגרמה לו התקפות חוזרות ונשנות של שיגעון שנמשכו עד מותו ב-1422.

בטירופו לא זכר שהוא מלך או שהוא נשוי ואף לא זכר את שמו. הוא סלד מאשתו ולא הכיר את ילדיו, האמין שהוא עשוי זכוכית והצטנף בפינה או שוטט במסדרונות מיילל כזאב. רק רעיית אחיו, ולנטינה ויסקונטי הצליחה להרגיע אותו. במטרה לרפא את המלך משגעונו הילכו בחצר שרלטנים מסוגים שונים שהציעו טיפולים שונים ומשונים, תרופות פלא, תפילות והשבעות^[1].

ב-17 בספטמבר 1394 הוציא צו לגירושם המוחלט של היהודים מכל נחלותיו (שבע שנים לפני שפקעה התקופה של עשרים שנה שבה ניתנה ליהודים ערבות לביטחונם על ידי אביו שארל החמישי). הוא הכריז כי הגיעו לאוזניו תלונות על היהודים שביצעו עבירות נגד הנוצרים וכי התובעים מטעמו שחקרו בעניין מצאו כי היהודים לא עמדו בהסכם שנחתם בינם לבינו. ניתנה ליהודים שהות כדי למכור את רכושם ולשלם את חובותיהם. כמו כן הוטל על כל אלה שלוו מן היהודים להשיב להם את ההלוואות. הוא נתן להם שומרים שליוו אותם בדרכם עד שחצו את גבול צרפת במשך החורף של 1395. אחרי הגירוש המלך שחרר את הנוצרים מכל התחייבות ליהודים.

מפאת מחלתו של המלך שארל השישי, חזר דודו פיליפ השני דוכס בורגונדיה לשמש כעוצר בשמו. אולם, לואי הראשון, דוכס אורליאן, שהיה אחיו הצעיר של המלך, טען לזכותו לשמש כעוצר, דבר שגרם לתחרות ביניהם על השלטון, והביא למעשי איבה בין בית אורליאן לבין בית בורגונדיה. אחרי מותו של פיליפ השני דוכס בורגונדיה ב-1404, ירש אותו ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה, בנו בכורו, ששימש כעוצר במקומו. ב-1407 נרצח העוצר לואי הראשון, דוכס אורליאן בידי שכירי חרב של העוצר ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה, מה שהביא להמשך מעשי האלימות בין שני הצדדים. היות שידו של בית אורליאן הייתה על העליונה, הפך ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה לבן בריתם של האנגלים, שהיו אויביה של צרפת במלחמת מאה השנים.

הנרי החמישי מלך אנגליה ניצל את העובדה שהצרפתים היו עסוקים במלחמת אחים, ופלש עם צבאו לצרפת באוגוסט 1415. הוא כבש את העיר ארפלר שבנורמנדיה והתקדם לעבר העיר קאלה שהייתה בשלטון האנגלים, אך התקדמותו נחסמה על ידי הצבא הצרפתי. כאן התחולל קרב אז'נקור שבו נחלו הצרפתים מפלה מוחצת. בקרב זה נהרגו או נלקחו בשבי רבים מאנשי האצולה הצרפתים. בשל מחלתו לא נכח המלך שארל השישי בקרב, אך נאלץ לחתום על הסכם טרואה (1420), שבו הוכר הנרי החמישי מלך אנגליה כיורש העצר החוקי של ממלכת צרפת. כחלק של הסכם זה, נשא הנרי החמישי מלך אנגליה לאישה את קתרין, בתו של שארל השישי מלך צרפת. ב-31 באוגוסט 1422 מת הנרי החמישי מלך אנגליה כתוצאה ממחלה, ולא זכה לרשת את כתר צרפת. ב-21 באוקטובר של אותה שנה נפטר גם שארל השישי מלך צרפת ונקבר בבזיליקת סן-דני שליד פריז. בנו שארל ירש את הכתר בשם שארל השביעי.