שושבין

שׁוּשְׁבִין (מילולית: "חבר", "ידיד") או שושבינה, הוא מי שמלווה את החתן או הכלה לחופה בטקס נישואיהם, על פי רוב קרובי משפחה או ידידים קרובים. בהשאלה מכונה שושבין מי שפורש חסות כספית או רוחנית על פעילות מסוימת או מדרבן אותה.

כלה ושושבינותיה במדינת וושינגטון (1910)

דיאנה מיטפורד ושושבינותיה בחתונתה עם אוסוואלד מוסלי (1929)

שושבינים בחתונה אוקראינית בשנות ה-30 של המאה ה-20

חתן, כלה ושושבינות בחתונה מינהאסנית באי סולאווסי

שושבינות ושושבינים בחתונה סלובקית בוויבודינה באמצע המאה ה-20

שושבינות אינדונזיות בסומטרה

כלה הודית ושושבינותיה (2019)

המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את חידושו שִׁשְׁבֵּן במובן "שימש שושבין", אולם חידושו זה לא נקלט.

השושבינים ביהדות

בעבר

בתקופת המשנה, השושבינים ביהדות היו חברי החתן או הכלה, המלווים אותם לחופה והשמחים אתם בסעודתם. השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן. דבר זה, הנקרא שושבינות, נחשב כהלוואה וכהתחייבות ממונית לכל דבר.

התוספתא מספרת על הבדלי המנהגים בין הגליל ליהודה בעניין השושבינים:

ביהודה בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים: אחד משל בית חתן ואחד משל כלה, ואף על פי כן לא היו מעמידין אלא לנישואין, ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין, לא נהגו כן.

— תוספתא מסכת כתובות א, ד

לפי פרשנות התלמוד הבבלי, תפקידם של השושבינים היה גם למטרות פיקוח הלכתי, כדי למנוע בעיות ב"טענת בתולין" של מוציא שם רע:

בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין – אחד לו ואחד לה, כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה, ובגליל לא היו עושין כן... וכל שלא נהג כמנהג הזה, אינו יכול לטעון טענת בתולים.

— מסכת כתובות יב עמוד א

כיום

כיום הכינוי "שושבינים" הוא למלווי החתן והכלה. מנהג רווח הוא שהאבות של החתן והכלה מוליכים את החתן לכסות את הכלה בהינומה, ואחר כך ההורים מוליכים את החתן והכלה לחופה. בחלק מהמנהגים האב והאם של החתן – את החתן, והאב והאם של הכלה – את הכלה, למנהגים אחרים, שני האבות מובילים את החתן, ושתי האמהות מובילות את הכלה. בספר הזוהר נאמר: ”"ויביאה אל האדם – מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלא ברשותא דחתן"” (=מכאן למדנו, שצריכים הוריה של הכלה להביאה לרשות החתן).

בקהילות רבות נהוג שהשושבינים מחזיקים נרות בידם בדרכם לחופה, כל שושבין נר אחד. יש הנוהגים להדליק את הנרות רק לאחר כיסוי הכלה בהינומה.

כשאין לחתן או לכלה הורים, נוהגים שהאח הגדול ואשתו משמשים כשושבינים, ואם אין אפשרות, קרוב משפחה אחר, אך בדרך כלל יהיה זה זוג נשוי.

בתרבויות אחרות

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

בעבר

המקור למסורת השושבינות בעולם המערבי הוא ככל הנראה מהמשפט הרומי, שעל פיו נדרשו עשרה עדים בחתונה על מנת להערים על הרוחות הרעות (לפי האמונה שרווחה שהם משתתפים בטקסי נישואין), על ידי לבישת בגדים זהים לבגדי החתן והכלה, וכך הרוחות הרעות לא ידעו מי היה מתחתן. גם במאה ה-19 באנגליה, בתצלומים של חתונות ויקטוריאניות מופיעים לעיתים קרובות הכלה והחתן כשהם לבושים כמו יתר משתתפי החתונה.

בסקוטלנד לפני מאות שנים, היה השושבין יותר שותף לדבר עבירה. כשגבר חפץ באישה, היה מקובל לנסוע למקום מגוריה ולחטוף אותה. מכיוון שהיה צפוי שמשפחת האישה הצעירה תתנגד לחטיפה, בחר לו הגבר את האיש האמיץ והטוב ביותר (שושבין באנגלית: best man) מבין מכריו כדי לסייע לו במשימה.

כיום

במדינות שונות, כמו בגרמניה, החובה המעשית היחידה של השושבין היא לחתום על תעודת הנישואין במשרד הרשם. לאחר החתונה נחשב השושבין כמי שפורש חסות על הנישואין, ואמור לשמור עין על הזוג ולסייע בעיתות משבר. במדינות אחרות, כארצות הברית ואנגליה, השושבינה מצד הכלה היא בדרך כלל אישה צעירה, ולעיתים קרובות חברה קרובה או בת משפחה. באופן מסורתי, לשושבינות נבחרות נשים לא נשואות שכבר הגיעו לפרקן. השושבינה העיקרית, אם נבחרה כזו, מכונה בדרך כלל "השושבינה הראשית" או "שושבינת הכבוד" (באנגלית: maid of honor) אם היא לא נשואה. השושבינות מתבקשות בין היתר להשתתף בטקס, ולסייע לכלה ביום החתונה ובתכנון החתונה וקבלת הפנים.

את השושבינים מצד החתן בוחר בדרך כלל החתן מתוך חבריו הקרובים או קרובי משפחה, והדבר נחשב ככבוד גדול למי שנבחר. מתוך השושבינים, בוחר החתן אחד שישמש כשושבין הראשי. חובותיו הן להשתתף בטקס ולסייע במטלות שונות כסידור הסעות, נשיאת הטבעת וסיוע לאורחים למצוא את מקומותיהם לפני הטקס.