שריון
שריון הוא מעטה הגנה, המספק מחסה מפני פגיעות שונות, לרוב על ידי ספיגתן במקום המטרה. בדרך כלל מדובר בלבוש המורכב מחומר בדרגות קשיחות שונות, שנועד להגן על הגוף מפגיעה.
.jpg)
היסטוריה
עריכה
ערך מורחב – התפתחות השריון
שריון הגוף היה חלק חשוב בציודו של הלוחם לאורך ההיסטוריה ואמצעי חשוב להישרדות בקרבות. השריון תוכנן כך שיספק הגנה לגופו של הלוחם, מבלי שיעמיס עליו יותר מדי ויגביל באופן משמעותי את תנועתו.
שריון הגוף היה חלק חשוב בציודו של הלוחם לאורך ההיסטוריה ואמצעי חשוב להישרדות בקרבות. השריון תוכנן כך שיספק הגנה לגופו של הלוחם, מבלי שיעמיס עליו יותר מדי ויגביל באופן משמעותי את תנועתו.
השריון האישי לווה באמצעי מיגון אישיים נוספים, ביניהם הקסדה, כפפות השריון והמגן. כמו כן, לשריונות בעת העתיקה נלוו גם מגיני שוקיים ומגיני זרועות. התפתחות השריון הייתה תלויה בעיקר בטכנולוגית עיבוד המתכות של אותה תקופה.
בעקבות השימוש ההולך וגובר בנשק החם, שחדר בקלות אף את שריוני הלוחות החזקים ביותר, החלה מגמה של הפחתת כמות השריון ואמצעי המיגון שנושא הלוחם, ומגמה זו התגברה ככל שהשתכללו הרובים, עד שבסוף המאה ה-19 השריון נעלם כליל.
במלחמת העולם הראשונה עבר הדגש ממיגון אישי לחייל למיגון הנישא על גבי רכב קרבי משוריין וכך נולד הטנק ששלט בשדה הקרב במשך עשורים רבים. במחצית השנייה של המאה ה-20 שב והופיע שריון גוף, בדמות אפוד מגן העשוי מקוולר ומחומרים קראמיים שונים. בדרך כלל מגן אפוד המגן רק על הפלג העליון של הגוף: החזה והבטן.
מגן
עריכה
- ערך מורחב – מגן
המגן הוא החלק החשוב והעתיק ביותר בשריונו של הלוחם. המגן משמש להגנה עיקרית מפני המכות היותר קשות של היריב וביכולתו לעצור כמעט כל מכה, פרט למכת רומחו של אביר מסתער במלוא מהירותו, שהייתה יכולה לנפץ אפילו את המגן עשוי הפלדה. המגנים הראשונים היו בנויים מעץ או עור בהמשך נוספו להם פסי ארד לחיזוק. העם הראשון שהשתמש במגנים באופן נרחב הם השומרים. חייליהם סודרו במערך הפלנקס ולמגן היה תפקיד מפתח לשמירת המערך. כל החיילים הכבדים חומשו במגנים, בדרך כלל גדולים עד גודל של מטר על מנת שיוכלו לכסות בקלות על כל גופו של הלוחם.
בתקופת יוון הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) המגנים קיבלו דחיפה נוספת. החיילים היוונים הכבדים ההופליטים השתמשו במגן על מנת לייצב את מערך הפלנקס, בדומה לשומר. המגן היה עשוי בדרך כלל מעץ עם חיזוקי ארד, אם כי אחוז המתכת עלה בהרבה יחסית לעת העתיקה יותר. בצבא הספרטני החייל היה מקבל עונש חמור על איבוד המגן לעומת עונש קל או העדר עונש כלל על איבוד חלק אחר משריונו, כי המגן נועד לשמור על מערך הפלנקס, ואילו פרטי שריון אחרים היו אמורים לשמור על חייו האישיים של הלוחם. גם בצבא הרומי למגנים היה תפקיד מפתח בשמירת המערך. החייל הרומי נהג להדוף את האויב בעזרת מגנו הגדול ולדקור אותו עם חרבו.
לאחר נפילת האימפריה הרומית הייתה ירידה כללית בטכנולוגיה ויחד עם ירידה זו ירדה גם איכות המגנים. הייתה חזרה למגני עץ פשוטים עם טבעת מתכת מסביב. בהמשך ימי הביניים המגן זכה לפריחה מחודשת והיה לאחד מכלי הנשק החשובים ביותר של האביר.
בסוף ימי הביניים עם המצאת שריון הלוחות המלא, המגנים החלו לאבד מחשיבותם, אם כי השתמשו בהם עד סוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה. במאה ה-17 המגנים יצאו מכלל שימוש בצבאות האירופאים וחזרו רק במחצית המאה של המאה ה-20 בידי המשטרה.
קסדה
עריכה
- ערך מורחב – קסדה
הקסדה היא כובע משוריין שנועד להגן על הראש. הקסדה היא הפריט השני בחשיבותו בשריונו של הלוחם אחרי המגן. הקסדות הראשונות היו עשויות מארד והופיעו לצד המגן בשומר. הקסדות היו מסוגלות לבלום כמעט כל מכה בתקופה העתיקה. לפני מעצבי הקסדה ניצבה בעיה - מצד אחד היה על הקסדה לספק הגנה מקסימלית ומצד שני הקסדה אמורה לא לגרום לפגיעה משמעותית בשמיעה ובשדה הראיה של הלוחם. הקסדות הראשונות היו בעלות מבנה דמוי חרוט ללא מיגון לפנים, אך בראשית בתקופה הארכאית ביוון הופיעה הקסדה הקורינתית שהייתה מורכבת מחתיכת ארד אחת עם כיסוי מלא לאזניים, לחיים וחלק מהאף. הקסדה נתנה הגנה טובה, אך החייל התקשה לשמוע את הפקודות ושדה ראייתו היה מוגבל. הרומאים הלכו בכיוון שונה וקסדתם הבנויה על פי הדגם הקלטי הייתה מורכבת ממספר חלקים זזים שנתנו הגנה טובה בלי לפגוע ביכולת השמיעה ובשדה ראייתו של הלוחם.
בימי הביניים הקסדות חזרו לצורת החרוט, אך כמו בעבר, הן לא הצליחו לתת הגנה מתאימה ללוחם. על מנת להתגבר על הבעיה הזו האבירים התחילו לחבוש קסדות כבדות, הדומות לקסדה הקורינתית. הקסדה הזאת הייתה עשויה מחתיכת פלדה אחת עם כיסוי מלא לפנים (סנוורת) שאפשר היה להרימ ולהורידו בעת הסכנה. בעת הקרב האביר היה מוריד את הכיסוי שדה ראייתו היה מוגבל לשני חרכים בקדמת הקסדה. עם ירידה בקרנו של השריון, ירדה גם קרנה של הקסדה והיא יצאה מכלל שימוש מציודו של החייל הרגלי במהלך המאה ה-18. חלק מחילות הפרשים שמרו על קסדת המתכת.
בסוף המאה ה-19 קסדת המתכת יצאה סופית משירות חיל הפרשים והחיילים נשארו עם כובע עשוי מחומרים קלים, שתפקידו העיקרי היה להגן על הלוחם מפני הקור או השמש. חלק מהצבאות השתמשו בקסדות עור שלא נתנו מענה מספיק לסכנות בקרב ולכן במהלך מלחמת העולם הראשונה הקסדה חזרה לשימוש עקב הסכנות הרבות שנשקפו לחיילים. ממלחמה זו ועד היום הקסדות הן חלק אינטגרלי מציודו של הלוחם המודרני.
בנוסף ללוחמים גם השוטרים, הבנאים, הכבאים ואנשים אחרים שעוסקים בעבודות מסוכנות חובשים קסדות.
שריון גוף
עריכה
- ערך מורחב – שריון גוף
שריון הגוף הוא מעטה שריון או חליפת שריון הנלבשת על ידי הלוחם ומגינה על חלקי גופו. העיקרון של השריון בנוי על מעטה מחומר קשיח שיוכל למנוע מחרב או חץ לחדור בעדו ומתחתיו שכבה של בולם זעזועים (בדרך כלל בד עבה) שנועדה לספוג מכות חזקות ולרככן. מאחר שהלוחם היה צריך להילחם בזמן שהוא לבוש שריון, תוכנן השריון כך שיגביל כמה שפחות את חופש התנועה של הלוחם.
שריון הגוף הראשון הופיע בשומר יחד עם שאר חלקי השריון. השריונות הראשונים היו עשויים מעור ועם הזמן נוספו להם יריעות ארד וכך התקבל שריון הקשקשים המוזכר במקרא. השריון קיבל התפתחות נוספת ביוון וההופליטים עטו שריון כבד מברונזה שכיסה על כל גופם. הרומאים פיתחו את שריון המקטעים הבנוי ממקטעי פלדה שהיו קלים יותר מהדגם היווני וסיפקו הגנה טובה יותר.
בימי הביניים השתמשו בהתחלה בשריון השרשראות ובהמשך בשריון לוחות. שריון הלוחות היה יקר מאוד ורק האבירים העשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות שריון כזה. בעת החדשה מעמד השריון ירד ורק חיל הקירסירים שמר על שריונו עד המאה ה-19. במאה ה-20 לחיילים לא היה שריון עד המחצית השנייה של המאה עם הפיתוח חומרים קרמיים ופלסטיים, שמסוגלים לבלום כדורי נשק קל, החיילים קיבלו את השריון המוכר לנו אצל חיילי צה"ל: אפוד מגן המכונה גם שכפ"ץ.
שריון לכלי רכב
עריכה
- ערך מורחב – שריון לכלי רכב
עם התפתחותן של אוניות המלחמה במהלך המאה ה-19 וכניסתן לעידן הקיטור, החלו להופיע גם האוניות המשוריינות הראשונות. אלו היו כלי הרכב הראשונים בעידן המודרני שזכו למיגון שהגיע לשיאו באוניות המערכה. טנקים הופיעו בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה, ועם הופעתם של כלי טיס באותה מלחמה הוחל לצייד גם אותם במיגון.
במאה ה-20, בעקבות עליה חדה בכוח האש, החל פיתוח מהיר של מעטה שריון ואמצעי מיגון לכלי רכב ממונעים. בניגוד לאדם הפשוט ואפילו ללוחם המיומן, כלי הרכב יכול היה לשאת עליו כמויות גדולות בהרבה של שריון מבלי שהדבר יפגע באופן משמעותי בביצועיו. במלחמת העולם הראשונה הופיע לראשונה הטנק שהיה למעשה טרקטור זחלי שצויד בתותחים ומקלעים, וכוסה במעטפת לוחות פלדה שהגנו על הצוות ועל המנוע. במלחמת העולם השנייה השתכללו הטנקים ונהפכו לכלי רכב גדולים יותר ומהירים יותר, המצוידים בתותח גדול המסוגל לחדור שריון של טנקים אחרים. הטנק סיפק מיגון טוב לצוות (למעט נגד ארטילריה כבדה ונשק נ"ט) ונהפך לאחד הכלים המרכזיים בשדה הקרב. בעקבות הצלחתם של הטנקים, החלו צבאות למגן בלוחות שריון גם כלי רכב צבאיים אחרים דוגמת נושאי גייסות (כך נולד הנגמ"ש), תותחים מתנייעים, משאיות תובלה וכלי צמ"ה. השימוש בטנקים ורכבים משוריינים העניק לחיל המפעיל אותם את שמו: חיל שריון.
המיגון הבסיסי של רכב קרבי משוריין הוא מעטפת לוחות שריון עבים (העשויים מפלדה, סגסוגת מתכות שונות, חומרים קראמיים או חומרים מרוכבים ורב-שכבתיים) המכסה את הרכב ומונעת חדירה של תחמושת וקליעים על ידי הדיפתם או ספיגתם בלוח השריון (במקום שיפגעו במערכות הפנימיות של הרכב). בנוסף לכך, סוגי המיגון של כלי רכב משוריינים (רק"מ) הם מגוונים ורב-שכבתיים ובהחלט לא מוגבלים ללוחות שריון בלבד. מאחר שהמפתחים הבינו שלא משנה כמה השריון חזק, תמיד יומצא הנשק שיהיה מספיק חזק לחדור אותו, ניסו מהנדסים ומדענים צבאיים בשנות ה-80, ה-90 של המאה ה-20 והמאה ה-21 לנקוט בגישות חדשות כדי להגן על הרכבים, ביניהן מיגון ריאקטיבי ואף מיגון אקטיבי שנועד למנוע מהאיום לפגוע במטרה. למרות זאת, השיטה הבסיסית של לוחות שריון עדיין הוכיחה את עצמה כהכרחית, לפחות כגיבוי. סוגי מיגון נוספים כוללים זכוכית משוריינת, מעטה "כלוב" כנגד רש"ק חלול, בלטנים, רשתות ועוד.
קישורים חיצוניים
עריכה
- שריון באתר של מוזיאון מטרופוליטן
- מילון חלקי השריון עם תמונות
- ספריית השריון של אראדור, מיועד לחובבים ובוני שריונות
- עבודת המאסטר של תום ריצ'רדסון, מתמקדת בתקופה שמתחילה בשנת 1320 ונגמרת בשנת 1410 (באנגלית)
מגון, דף שער בספרייה הלאומית
