שירת המקהלה
שירת המקהלה הוא ספר מאת יהושע קנז שיצא לאור בשנת 2012 בהוצאת עם עובד. הספר כולל עשרה סיפורים; חמישה סיפורים חדשים,[1] וחמישה סיפורים שנדפסו בשעתם בכתבי עת שונים בראשית הקריירה הספרותית של קנז ולא כונסו בספר. לטענת יוסף אורן, בעת הוצאת הספר כבר חלה קנז בדמנציה קשה ואת הספר ערכו שוחרי טובתו בהוצאת “עם עובד”, בית-ההוצאה שבו התפרסמו רוב ספריו.[2]
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | יהושע קנז |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | סיפורים קצרים |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת עם עובד |
| תאריך הוצאה | 2012 |
| מספר עמודים | 159 |
הסיפורים
עריכההאורחת
עריכההילד של הדרי, לקראת בר המצווה שלו, מצטרף לאביו ולשותפו הדתי לעבודה, שצרף גם הוא את בנו שמואל, נער מעט מבוגר יותר, ללוות את האורחת של המשפחה הדתית. האורחת, אוסטרית בורגנית ומגונדרת, זרה מאוד בנוף הארצישראלי של סוף שנות ה-40 וסובלת בחום הכבד שבסביבות הכנרת. במהלך הנסיעה ולאורך אותו יום חווה הילד של הדרי מספר חוויות של עולם המבוגרים אשר חלקן עוסק במובלע בתמות חברתיות (אשכנזים-מזרחיים-ערבים וחילונים (מודרניים) מול דתיים) וחלקן בתמות אישיות (יחסי אב-בן וחשד לרומן הנרקם בין האב והאורחת). יותם שווימר רואה בביקורתו על הסיפור את הפן האישי כשולט: "המפגש הטעון בין הילדות לבגרות, דווקא מתוך טריוויאליות וכמעט מתוך הבנאליות של אותו היום, כמוהו כחומר נפץ עבור הילד, וקנז מבטא אותו ברגישות רבה.". לעומתו, טוענת קרן דותן בביקורתה: "בסיפור הזה, כמו בסיפורים אחרים, המבנה הפוליטי הישראלי הוא שמניע את הסיפור: בלי להבין את התסביך הישראלי עם המודרניות אי אפשר להבין את הסיפור הזה.". יוסף אורן רואה בחשד הילד לרומן בין האב והאורחת כמוטיב המרכזי בסיפור: "החשיפה הזו היא דורסנית לגביו, כי במהלכה התוודע הילד לראשונה לכוחו של האֶרוֹס ולשקרים שבאמצעותם מחפים המבוגרים על חמדנותם המינית.".[3]
ההזדמנות האחרונה
עריכההמספר משאיל את מפתחות ביתו למלצר (כנראה מעדות המזרח) שרוצה להתייחד עם אהובתו בזמן שהמספר נמצא בארוחה אצל נחמה עם חבריו הקבועים. קרן דותן כותבת על הסיפור: "היסוד האפל שטמון במבנים החברתיים ובמפגש הבין־מעמדי משמר את עצמו גם כאשר האחיזה משוחררת וגולשת לקומי.". יוסף אורן רואה בסיפור זה את "היפה והעמוק מבחינה רעיונית מבין סיפורי הקובץ". הוא רואה את הנושא כ"מה קורה לרגש האהבה הטבעי והזך, כאשר הוא יוצא מהרשות האינטימית של הפרט ומתגלגל ברשות הרבים הרכלנית של החברה". על פי אורן, כל ההשערות הרכלניות והזנותיות של המספר ושל משתתפי הארוחה מתנפצות אל מול דמותם הצחה והצחורה של המלצר ובמיוחד של אהובתו.[3]
מותו של הוגו
עריכהצוות עובדים של מקום עבודה קטן מתחקה בעלילה בלשית אחרי מקום הימצאו של חברם, הוגו, בעקבות מציאת מודעת אבל מוזרה על דלת המשרד. יותם שווימר ומוטי פוגל מזהים קשר בין רצונו של הוגו למות ובין סיפורו הקצר של קפקא, "הגלגול".[4][5] שווימר מזהה כי הסיפור עוסק בהיררכיה מעמדית המיטשטשת נוכח התפקידים שלוקחים על עצמם אנשי המשרד וכותב בסיום: "הפן הדרמטי החברתי הזה מתקיים כל העת לצד מערך עלילתי שיש בו מן הקומיות, כמעט כמו פארסה בלשית, המאפשרת לקנז להפנות את תשומת הלב לכל אחת מהדמויות באופן פרטי, ולחשוף את עולמה לקורא, גם אם לרגעים ספורים.". יוסף אורן סבור כי הסיפור "מעלה לבירור את השאלה הבאה: האם הספרות, זו שמציעה רעיונות לתיקון האדם ולשיפור החברה, אכן משפיעה על החיים, או שמא לשווא היא מייחסת לעצמה את יכולת ההשפעה הזו?". הוא מוצא כאן את הדו־שכבתיות האופיינית לקנז וטוען כי "התפרצותו של הוגו במעמד הזה, המתרחשת בעלילה החיצונית-חושית של הסיפור, מקורה בייאוש שהתגבש ברובד הנפשי שלו, בעלילה הפנימית והנסתרת של הסיפור ... שאם אין האנושות מאזינה לאזהרות סופרים מסוגו של קפקא – אזי באמת מוטב למות לפני המועד שבו יגלו בני-אנוש להפתעתם בוקר אחד, שאיבדו את צלמם האנושי והפכו לג'וקים.".[3]
כלב נאמן
עריכההמספרת מקבלת גור כלבים מהזוג פ., יקים חשוכי ילדים, העוסקים ברישום נתוני מזג האוויר בביתם. היא נקשרת אליו עד אשר הוא משתחרר פעם אחת ומרביע כלבה בגן הציבורי והיא הורגת אותו בחבטות בהתקף זעם. באוקטובר 1960 התפרסם בהארץ סיפור קצר מאת אבי עתניאל (שם העט של יהושע קנז באותה עת), בשם "מימי החמסין הגדול".[6] סיפור מוקדם זה עוסק גם הוא בזוג פ. ובכלבתם רגינה (אם הכלבלב). "כלב נאמן" פורסם בכתב העת קשת (בעריכת אהרן אמיר) בקיץ 1961. עם פרסום הסיפור ב"קשת" כתב המבקר יונתן גורל, על סיפור זה ועל שני סיפורים נוספים של עליזה עמיר ותלמי גבעון: "הם בעלי אפי משותף בהתפסם לפסיכולוגיה של טיפוסים ולחטטנות נפשית חולנית שלדעתנו אינה מהנה בשל הסתבכותה בספורי משנה נוספים לספור העיקרי. אין להבחין כאן רישא וסיפא, בחינת שעטנז רב.[7]
מי ראה את קים
עריכההמספר סטודנט, כנראה בפריז, צופה בהתאבדותו של חברו ללימודים קים, בדירה שמולו מעבר לרחוב, בלי ידיעתו והבנתו שמדובר בקים. הוא נמלא מצד אחד פחד וחרטה ומצד שני צידוק עצמי בכך שלא ידע שמדובר בקים. פורסם בכתב העת גזית (בעריכת גבריאל טלפיר) באביב 1963, תחת השם "מותו של קים".[8] לילך נתנאל רואה בסיפור זה כמדגים את המכנה המשותף לרוב סיפורי קובץ הסיפורים לדעתה, העד הבלתי מעורב הצופה באסון או בעוול: "העד הוא הרוצח החרישי שמעולם לא בא במגע עם הנרצח: "אבל אני הן לא הייתי נוכח בשעת מעשה, רק עיני ראו, אוזני שמעו ולבי הלם מפחד ילדותי, ואני לא הייתי נוכח". הוא מזדרז אפוא למרק את מצפונו".[9]
סונט 113
עריכההמחבר סוקר במהלך הלילה את עבודתו הספרותית ואת קורות חייו של ז'ואשן די בלה. הוא כותב על סונט 113 שכתב די בלה: "נכתב בהשראת סונט דומה של ברנרדינו דניאלו (איט'). התרוממות הנפש, כמיהה אל השלמות והיופי האידיאלי. אין ספק, היפה בסונטים שכתב די בלה.". המספר טוען כי הסונטה זהה בדיוק לזאת של דניאלו, למעט השלשה הראשונה, אך הוא כותב כי "משוררנו ידע כיצד להפוך סונט בינוני ליצירת מופת." בעלילה מקבילה, נמסר סיפורו של ר., שהתנהגותו מוזרה והוא דחוי בקרב הסטודנטים באוניברסיטה הצרפתית. בסוף הסיפור מבצע ר. פשע לנגד עיניו של המחבר. פורסם בכתב העת גזית (בעריכת גבריאל טלפיר) בתחילת שנות ה-60. גם בסיפור זה מוצאת לילך נתנאל את העד לאסון שצופה מהצד ואינו מתערב: "אחרי כמה דקות שמענו צעקות מן המטבח, צעקות אשה נוראות, והמגישה הקטנה ברחה בבהלה מן המטבח. כל האנשים נדחפו למטבח. צעקו: 'משטרה! משטרה!' לא קמתי ממקומי. השתדלתי להמשיך ולאכול בשקט"[9]
שנת אור אחת
עריכהאליעזר, נכה בן 28, מובא על כפי הוריו אל חדר בקומה השלישית בבית הגברת שטרן. הקשר היחיד שיש לו חוץ מהוריו וגברת שטרן, הוא ניסיונו ליצור קשר עם אתר בניה שבו הוא צופה מהחלון ועם אליעזר, ראש פועלי הבניין. הסיפור מסתיים כשהוא מציין 29 לאחר נפילת הפועל אליעזר מהפיגום, כנראה אל מותו. פורסם בכתב העת קשת (בעריכת אהרן אמיר) בקיץ 1962. לאחר פרסומו באנתולוגיה "סיפורים עבריים בני־זמננו" בחורף 1962, ביקרה גיטה אבינור את הסיפור: "הוא בנוסח הסימבוליזם הדל והשדוף מרוב שימוש... יצירת סמל הכפיל נעשית בצודה פרימיטיבית למדי ... סמל חייב להיות בעל משמעות רחבה יותר מן המושא שהוא בא במקומו. ברגע שהוא רק חופף אותו, אין כל הצדקה לשימוש בסממן ספרותי זה.".[10] לעומתה, אלי שביד היה סבור באותה עת כי מדובר בסיפור שאינו יומרני ובולט לטובה.[11]
שירת המקהלה
עריכההמחבר סוקר שתי פעמים בהן לא ניתן לו להשתתף במקהלה שהייתה משאת נפשו. פעם ראשונה בבית הספר ופעם שנייה בהיותו סטודנט בירושלים. אלא שזיכרונותיו מוטלים בספק שכן י"ב (ייתכן יפה ברלוביץ) שלמדה איתו, זוכרת דברים שונים בתכלית. לטענת, יפתח אשכנזי, גם דמותו של עמוס עוז (שהיה ידידו של קנז מימי לימודיו באוניברסיטה העברית), מופיעה בסיפור: "לא רחוק ממני ישב חייל בלונדיני, שהייתי עתיד לעשות היכרות אתו בחוג לפילוסופיה. הוא הדליק לו סיגריה, הוציא מכיס המדים פנקס 'קוהינור' קטן, שלף מאותו הכיס עט כדורי ורשם משהו במהירות.".[12]
ענבים מגניגר
עריכהתיאור טיול שנתי של גמר בית הספר העממי.[13] במוקדו שלושה אירועים: גניבת ענבים מכרם גניגר, לינה על חוף הכנרת בטבחה, והכאת המורה בנו, אשר בתגובה מכה את התלמיד אשכנזי. פורסם בכתב העת קשת (בעריכת אהרן אמיר) בחורף 1964. הסיפור בעל המאפיינים האוטוביוגרפיים מקדים את "בין לילה ובין שחר" גיבורי הסיפור המאוחר: אלי שפירא ורחל היימן כבר מופיעים בו כדמויות מפתח.[14] עירן דורפמן מציין שב"ענבים בגניגר" בא לידי ביטוי מנהגו של קנז לתאר את העולם הזעיר־בורגני והמהוגן, "עולם המתואר רק כדי להיפרץ בסופו של דבר על ידי כוחות שיגעוניים וגרוטסקיים".[14]
מתנה לילד
עריכהתיאור ילדותו הצעירה של המספר בזמן מלחמת העולם השנייה השנייה בנווה שאנן בחיפה. אביו קונה לו מתנת יום הולדת כלבלב שסופו טרגי. יפתח אשכנזי מסיק כי זהו סיפור אוטוביוגרפי המתאים עצמו בתקופת הזמן גם לשניים מסיפורי "מומנט מוסיקלי" ולנובלה "נוף עם שלושה עצים". אשכנזי טוען כי "גם סיפוריו האוטוביוגרפים הם כבר יותר סיפור ופחות אוטוביוגרפיה. אך אותו דיוקן הפוך, שבו הסיפור, ולא החיים, הוא הדבר המרכזי, הופך את הסיפור לכזה שיכול להכיל את כל החוויה האנושית, על הצחוק והעצב, וחוסר הנוחות שבה. אצל קנז זו חוויה קשה אך גם מלאה ביופי." וכהדגמה לכך, הוא מצטט את סופו של הסיפור: "שותקים חזרו על עקבותיהם, עד שהניח את ידו על כתפו של הילד ונאנח: "אז לא נשארה לך מתנת יום הולדת..." ״לא צריך" אמר הילד, "יום הולדת וכל המתנות האלה זה מנהג של גרמנים.[א]" אביו הסתובב לרגע והשקיף אל הים כאילו נפרד ממנו. כשהרים אליו הילד את ראשו, ראה טיפה נקווית בזווית עינו של אביו, מתגלגלת על לחיו ונושרת ארצה.".[12]
ביקורת כללית
עריכהמוטי פוגל רואה מכנה משותף לסיפורים הישנים ולסיפורים החדשים שבספר: "יש משהו משותף לסיפורי "שירת המקהלה". ואף אוסיף חטא על פשע, ואשתמש במונח שאין קלישאי ונדוש ממנו – "קפקאי". ... ומהי קפקאיות זו? עוול כללי, שאינו נובע מרוע מכוון ולעיתים אף אין לו מקור שאפשר להצביע עליו. זהו רוע שקיים בלעג לחלש, בניצולו, בעצימת עין, בהתעלמות. אבל הוא נעשה ללא רגש, לא מתוך תשוקה, כמעט כבדרך אגב."[4]
לילך נתנאל רואה את הנקודה המשותפת בעיניים המתבוננות: "סיפורי "שירת המקהלה" מרכיבים קובץ סיפורים מגוון למראית עין, אך למעשה מופיעים בהם שוב ושוב עֵדי מוות, עדים שחוזים מהצד בעינויו או במיתתו של אדם. כמו עיניהם של תלמידי בית הספר ש"פזורים על הארץ כגחליליות" בליל הטיול השנתי, העיניים המשתאות והמשתוקקות שמתבוננות באימת המוות מופיעות ברוב סיפורי הקובץ.".[9]
קרן דותן מבדילה בין הסיפורים הישנים ובין החדשים: "הסיפורים המוקדמים - מאופקים ומסוגננים לעילא - בונים בטון מורצן, כמעט קודר, דרמה של תפאורה בורגנית, כדי לקרוע את המעטה התרבותי בפרץ של אלימות קטלנית.". ... "לעומתם, האפלה שבסיפורים המאוחרים כבר מתירה לעצמה מגע יד קליל בהרבה. פני הפוקר של קנז ... זונחות את הסבר החמור לטובת חיוך ממזרי.".[15]
כותרת רשימת הביקורת של דוד אדלר היא "ספר שנולד בחטא". הוא מתאר את כינוס כל הסיפורים בספר אחד במילים: "שוב ניצחו השיקולים השיווקיים את הספרותיים". הוא טוען כי רמתם של חלק מהסיפורים היא נמוכה וכי על פי נושאיהם וסיגנונם חלק מ"הסיפורים החדשים" הם כנראה סיפורים שנכתבו בשנות היצירה המוקדמות של קנז ולא התפרסמו. השערתו זו נסמכת על נושאי וסגנון הסיפורים וכן על כך "שהסיפורים האלה לוקים בתסמינים של סיפורי ביכורים עם סימני בוסר מובהקים.".[1]
יוסף אורן רואה בתמה המשותפת לקובץ סיפורים זה ולספרו של קנז, "דירה עם כניסה בחצר", כ"מחאתו נגד שכיחות הזדון, הרשעות והכיעור מול מיעוט החסד, הנדיבות והיופי בחיים". אורן מאפיין חלק מהסיפורים ב"דו־שכבתיות" השכיחה בכתביו של קנז: "התופעה הדו-שכבתית בבניית עלילת הסיפור, זו המתבטאת בהצפנת ההצדקה לאירועי העלילה החיצונית בעלילה הפנימית של הסיפור, גם אם זו לפעמים רק מרומזת ופחות מפורשת מהעלילה החיצונית.".[3]
קישורים חיצוניים
עריכה
- יותם שווימר, מפגש בלתי צפוי עם יהושע קנז, באתר ynet, 4 באפריל 2013
קרן דותן, פני הפוקר של יהושע קנז, באתר הארץ, 29 במרץ 2013, התפרסם גם אצל חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2017.- מוטי פוגל, שירת המקהלה – יהושע קנז, הרשימה התפרסמה לראשונה ב"עכבר העיר” ב-21 במארס 2013
- יפתח אשכנזי, מה למדתי מיהושע קנז, באתר הארץ, 31 במרץ 2013
- לילך נתנאל, אנו, הצופים מהצד ברציחות הספרותיות, באתר הארץ, 27 בפברואר 2013
- יוסף אורן, סיפוריו הקצרים של קנז, באתר "ארץ הצבי", 1 באפריל 2013
- דוד אדלר, ספר שנולד בחטא, באתר "יקוםתרבות", 10 ביוני 2013
ביאורים
עריכה- ^ בתחילת הסיפור מתואר אביו של הילד כיוצא גרמניה, ואילו אימו, שהייתה יוצאת פולין, שונה וחוזרת באוזני בנה: "כל העניין של ימי הולדת, עם החגיגה והמתנות הכרוכות בזה, אינו אלא מנהג גרמני, שאינו מתאים לנו".
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 דוד אדלר משער שחלק מאותם סיפורים "חדשים" הם סיפורים ישנים שלא ראו אור לפני יציאת "שירת המקהלה". (דוד אדלר, ספר שנולד בחטא, באתר "יקוםתרבות", 10 ביוני 2013)
- ^ יוסף אורן, "כך בחן אותי קנז, וכך קראתי את סיפוריו" (2020)" בפרויקט בן-יהודה
- ^ 1 2 3 4 יוסף אורן, סיפוריו הקצרים של קנז, באתר "ארץ הצבי", 1 באפריל 2013
- ^ 1 2 מוטי פוגל, שירת המקהלה – יהושע קנז, הרשימה התפרסמה לראשונה ב"עכבר העיר” ב-21 במארס 2013
- ^ יותם שווימר, מפגש בלתי צפוי עם יהושע קנז, באתר ynet, 4 באפריל 2013
- ^ אבי עתניאל, מימי החמסין הגדול, הארץ, 28 באוקטובר 1960
- ^ יונתן גורל, "קשת" קיץ תשכ"א, חרות, 27 באוקטובר 1961
- ^ מעולם הספרות והאמנות (בפסקה "גזית"), למרחב, 10 במאי 1963
- ^ 1 2 3 לילך נתנאל, אנו, הצופים מהצד ברציחות הספרותיות, באתר הארץ, 27 בפברואר 2013
- ^ גיטה אבינור, סיפורים עבריים בני־ימינו, על המשמר, 18 בינואר 1963
- ^ אלי שביד, התלבשות במערומים, למרחב, 14 בדצמבר 1962
- ^ 1 2 יפתח אשכנזי, יהושע קנז: דיוקן האמן כאיש ענו. מונוגרפיה קטנה על סופר ענק, באתר "אודות", 17 בינואר 2017
- ^ "מכל הטיולים זכרתי עתה את טיול הגמר של בית־הספר העממי. נסענו אז לגליל ולנו תחת כיפת השמיים בחורשה של טבחה, על שפת הכנרת.", "בין לילה ובין שחר" ב"מומנט מוסיקלי", עמ' 137
- ^ 1 2 עירן דורפמן, "איגרת לקנז", אצל חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2017.
- ^ קרן דותן, פני הפוקר של יהושע קנז, באתר הארץ, 29 במרץ 2013