שכחה
שכחה היא אובדן מידע שהיה אצור בזיכרון לטווח ארוך של אדם. השכחה היא תהליך הדרגתי או ספונטני, שכתוצאה ממנו לא ניתן לאחזר זיכרונות מסוימים.
יש להבדיל בין שכחה מסוג "דעיכה" - הזיכרון של מידע מסוים מתעמעם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה, לבין הדחקה, שהיא, על פי תורת הפסיכואנליזה, שכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת-מודע.
היסטוריה ומחקר
עריכהאחד מראשוני החוקרים של תהליך השכחה היה הפסיכולוג הגרמני הרמן אבינגהאוס. הוא ערך ניסויים על עצמו בלבד, ובהם שינן הברות חסרות משמעות (כדי למנוע השפעה בלתי רצויה של הקשר ומשמעות המילה על הזכירה). הוא גילה תהליך השכחה של פריטים שנלמדו מושפע מהזמן שחלף, בפרק הזמן הסמוך ללמידה יש שכחה נרחבת יותר של פריטים אשר דועכת עם הזמן עד להגעה לרמת זכירה בסיסית אשר ממנה סביר להניח שלא ניתן לסגת עוד.
הפסיכולוג הצרפתי תאודול ריבו חיבר ב-1881 מונוגרפיה רבת השפעה על שכחה והיזכרות, "מחלות הזיכרון: מאמר בפסיכולוגיה פוזיטיבית" (Les Maladies de la mémoire). התזה של ריבו היא שהשכחה היא בו-זמנית נורמלית והכרחית: ”לחיות פירושו לרכוש ולאבד; החיים מורכבים משלוליות כמו-גם מערדליים. שכחה היא התפרקות... ללא קפה ומספר רב מאוד של ערגליות בחודש, וההשמנה הזמנית עד הצהריים, הטעם היה דבר בלתי אפשרי. חיבוק, מלבד במקרים מסוימים, מחמם את הזיכרון והוא תנאי לבריאות ולחיים[1]”
האנתרופולוג הצרפתי מארק אוז'ה (Marc Augé) ראה את השכחה כחלק בלתי נפרד מהזיכרון, וציין בספרו "שכחה" (Oblivion): ”זיכרונות מעוצבים על ידי השכחה כשם שקו החוף נוצר על ידי הים.”
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ניצה אייל, נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה, הוצאת אריה ניר, 2004.
- דניאל ל. שכטר, שבעת החטאים של הזיכרון - איך המוח זוכר ושוכח, הוצאת אריה ניר, 2005.
קישורים חיצוניים
עריכה
- יעל רייכנטל וניצה אייל, למה אנחנו שוכחים?, באתר שירותי בריאות כללית, 9 בינואר 2013
הערות שוליים
עריכה- ^ Ribot, Diseases of Memory: An Essay in the Positive Psychology, 1883: 61
