שלגיה ושבעת הגמדים

שלגיה (בגרמנית: Schneewittchen, בכתבי יד עתיקים: Sneewittchen; בתעתיק לעברית: שְׁנֶבִיטְכֵן) היא מעשייה לילדים, שהתבססה במקומות רבים באירופה. היא לוקטה, שוכתבה ופורסמה על־ידי האחים גרים בשנת 1812. הסיפור הפך לאחד הנודעים בסיפורי האגדה שליקטו האחים גרים וזכה לגרסאות שונות, כולל סרט בגרסה מאוירת שהופק על־ידי אולפני דיסני ב־21 בדצמבר 1937 והסרט "מראה מראה: הסיפור האמיתי", עם ג'וליה רוברטס (2012).

שלגיה והגמדים – איור מהעשור הראשון של המאה ה־20

שלגיה בארון מתים – איור משנת 1852 מהגרסה האיסלנדית לאגדת האחים גרים

תקציר הסיפור

ביום חורפי אחד ישבה המלכה על יד החלון, ובעודה רוקמת היא נדקרה במחט ומאצבעה נשרו שלוש טיפות דם וצנחו על השלג הלבן. מראה זה ריגש את המלכה חשוכת הילדים והיא מבקשת כי תיוולד לה תינוקת שעורה יהיה לבן כשלג, שפתיה אדומות כדם ושיערה שחור כפחם. משאלתה התגשמה, אך היא מתה בעת הלידה. שנה לאחר מכן נשא המלך אישה יפה וגאוותנית (על פי חלק מהגרסאות קראו לה אווילי, והיא נתנה למלך שיקוי אהבה כדי שיינשא לה), שלא יכלה לשאת שמישהי תעלה עליה ביופיה. לאותה אישה הייתה מראת־פלאים, בפניה הייתה ניצבת ושואלת מדי יום: מראה, מראה, שעל הקיר, מי היפה בכל העיר? והמראה ענתה:

גבירתי המלכה, את היפה בכל הממלכה.

כשהמלכה שמעה את דברי המראה האלה היא הייתה מרוצה ובטוחה בעצמה, שכן ידעה כי המראה דוברת אמת. השנים חלפו ושלגיה גדלה, ובהגיעה לגיל שבע, היא יפתה מאוד. כאשר שאלה המלכה את המראה

מראה, מראה, שעל הקיר

מי היפה בכל העיר

השיבה המראה שאינה משקרת:

כאן גברתי אין יפה ממך

אך יופייה של שלגיה עולה על יופייך

כשהמלכה שמעה זאת, הוריקה ובקנאתה הרבה ציוותה על הצייד להרוג את שלגיה. הצייד לקח את שלגיה ליער, ובדרך סיפר לשלגיה על ציווי המלכה. שלגיה התחננה בפני הצייד לתת לה לחיות והבטיחה להישאר ביער. הצייד חס על חייה והניח לה ללכת, בטוח שחיות הפרא יטרפו אותה. הוא הבחין בחזיר בר צעיר, דקר אותו והביא את ריאתו וכבדו למלכה, כהוכחה לכך שהרג את שלגיה. המלכה בישלה את הריאה והכבד במלח ואכלה אותם בחשבה שהיא אוכלת את ריאתה וכבדה של שלגיה.

שלגיה נמלטה אל היער ולאחר ימים של נדודים היא גילתה בית קטן ונכנסה לתוכו. שם אכלה מן הצלחות על השולחן ונרדמה באחת המיטות. מאוחר יותר, הגיעו לבית בעליו, שבעה גמדים. תחילה כעסו, אך כשראו עד כמה יפה שלגיה ומה חביבים מנהגיה, סלחו לה. הם הציעו לה מחסה, בתמורה לניקוי הבית, בישול וטיפול בכל צורכיהם, ושלגיה הסכימה. הגמדים הזהירו אותה: "אמך החורגת תדע שאת כאן במהרה, אל תאפשרי לאיש להיכנס".

כעבור זמן קצר שבה המלכה ושאלה את המראה מי היפה בכל העיר, והמראה השיבה:

כאן גברתי אין יפה ממך,

אך יופייה של שלגיה מעבר להרים

אי שם בבקתה אצל שבעת הגמדים

עולה בהרבה על יופייך

המלכה הבינה כי רומתה ובזעמה התחפשה לרוכלת זקנה, וטיפסה דרך שבעת ההרים אל ביתם של שבעת הגמדים, דפקה על הדלת והציעה את מרכולתה. שלגיה התפתתה לתת לה להיכנס, והמלכה המחופשת הציעה לה מחוך. היא הידקה סביבה את המחוך כה מהר וכה חזק עד שנשימתה של שלגיה נעתקה והיא נפלה כמתה. כאשר חזרו הגמדים, נבהלו לראות את שלגיה, אך במהרה גילו את המחוך, חתכו אותו וחילצו את שלגיה מתוכו. שלגיה ניצלה.

המלכה גילתה את דבר הצלתה של שלגיה מדברי המראה, ובאמצעות ידיעותיה בכישוף הכינה מסרק מורעל. פעם נוספת התחפשה לזקנה, הגיעה לביתם של הגמדים ונקשה בדלת. שלגיה סירבה להכניסה פנימה, בשל אזהרתם השנייה של הגמדים, אך הזקנה שכנעה אותה להציץ בסחורה ופיתתה אותה לפתוח את הדלת. המלכה סרקה את שערה במסרק המורעל ושלגיה נפלה מחוסרת הכרה. משוכנעת כי חיסלה את מתחרתה, הסתלקה המלכה מן המקום, אך הגמדים שבו במהרה, גילו את המסרק, שחררו אותו משערה והשיבו את שלגיה לחיים.

שוב הבינה המלכה שסוכלה מזימתה וזאת מדברי המראה. בזעמה היא קראה: "שלגיה חייבת למות, גם אם יעלה לי הדבר בחיי". הפעם היא הכינה תפוח מורעל, תאווה לעיניים, שכל מי שינגוס ממנו אפילו מעט ימות מיד. היא התחפשה לאיכרה והגיעה בשלישית לבית הגמדים. שלגיה סרבה לפתוח לה את הדלת אך האיכרה לא התעצלה והציעה לה תפוח בחינם ומכיוון ששלגיה התאוותה אל התפוח אך פחדה שאולי הוא מורעל, הציעה שהאיכרה תאכל ראשונה את חציו של התפוח. אך התפוח הוכן בערמה כך שרק הפלח האדום שלו מורעל, והאיכרה נגסה מן החלק הירוק, שאינו מורעל, ובלעה אותו ללא פגע. שלגיה התפתתה שוב להאמין, נגסה מן החצי המורעל ונפלה מתה ארצה.

המלכה שבה לארמון ושאלה את המראה על יופייה. הפעם זכתה לתשובה כלבבה:

גבירתי המלכה, את היפה בכל הממלכה.

הגמדים שבו הביתה וגילו את שלגיה מתה. הם ביכו את מותה, אך כשהבחינו כי לחייה עדיין יפות ואדומות סירבו לקבור אותה. הם הכינו ארון מתים שקוף מזכוכית שיאפשר לראותה מכל הצדדים, השכיבו אותה בתוכו וכתבו באותיות זהב את שמה על הארון, ושהיא הייתה בת מלך.

שלגיה שכבה בארון שנים ארוכות, כישנה, עד שיום אחד נקלע בן מלך ליער והגיע לבית הגמדים כדי ללון בו. הוא הבחין בארון על גבעת הדשא ונשבה בקסמה של שלגיה. תחילה סירבו הגמדים לתת לו לקחתה, אף לא בעבור כל הזהב שבעולם, אך הנסיך הבטיח להם לאהבה, לכבדה ולרוממה כאוצרו הגדול ביותר, והגמדים נעתרו לבקשתו.

הנסיך הורה למשרתיו לשאת את הארון, אך אחד מהם מעד על שיח ומן הזעזוע נפלטה חתיכת התפוח המורעל מגרונה של שלגיה. היא פקחה את עיניה, הרימה את מכסה הארון וניעורה לחיים.

שלגיה נישאה לנסיך ברוב פאר והדר, וגם האם החורגת המרשעת הוזמנה למסיבה. כשהיא שאלה את המראה, עטויה בבגדיה היפים, מי היפה בכל העיר, היא השיבה לה:

כאן גברתי אין יפה ממך

אך יופייה של שלגיה עולה על יופייך.

המלכה נתקפה בהלה וחרדה, ותחילה החליטה בליבה שלא לבוא לחתונה, אך חוסר מנוחה השתלט עליה והיא חשה שהיא חייבת לראות את המלכה הצעירה. כשהיא הגיעה לחתונה, היא זיהתה את שלגיה מיד וקפאה על מקומה. כעונש על מעשיה אילצו אותה לנעול סנדלי ברזל שהוכנו עבורה ולובנו באש, ולרקוד בהם עד אשר נפלה ומתה.

נושאים מרכזיים בסיפור וניתוחו

בתחילת הסיפור, מוצגת מלכה האם הזקנה והטובה, הניצבת על ערש דווי (מסגרת החלון השחורה, החורף) ומבקשת לשוב ולחיות באמצעות הדור הבא, בתה שלגיה. כאשר היא מתה, היא מוחלפת במלכה הרעה, זו שאינה מוכנה לקבל את חלוף העתים, ההשתנות והזקנה, ומבקשת באמצעות רמייה וכישוף למנוע את הבלתי נמנע, להשחית את הטהור ולהשליט על מקומו עולם שבו מושלת הזקנה המושחתת.

הסיפור כולו שזור סביב השאלות החוזרות של המלכה את המראה, ומהלכו מונע על–ידיהם. המלכה שבה ושואלת את המראה אותה שאלה, ותגובותיה לתשובות הן המחוללות את ההתפתחויות העיקריות בסיפור. לצד נושא זה, קיימת תמת ההתבגרות של שלגיה. תחילה, היא שוהה במחיצת הגמדים, אך כאשר היא מבשילה מעולם הילדות שהם מייצגים, היא ננעלת בארון זכוכית, עד לרגע בו תהיה בשלה להימסר לידיו של בעלה לעתיד, הנסיך.

ההיבט המגדרי

מחקרים רבים עוסקים בשאלות הקשורות להיבט המגדרי ורואים בסיפורי ילדים כלי רב עוצמה המשפיע על החוויות וההתנסויות שלהם ויוצר ציפיות, דפוסי חשיבה וסנדרטים חברתיים על תפקידיהם של הגבר והאישה. לפי כך נטען כי מעשיות ילדים, כגון שלגיה ושבעת הגמדים, נותנות בטוי לתפקידים מינים מסורתיים ומציגות דמויות סטריאוטיפיות של נשים יפות, פסיביות וכנועות מול גברים אמיצים, חכמים ואסרטיביים.

חוקרת ספרות הילדים, אריאלה קרסני, רואה בסיפור שלגיה ושבעת הגמדים, הצטיירות של דמות האישה באופן סטראוטיפי המתבטאת בהתפצלות הדיכוטומית של הדמויות לאישה/נערה טובה, חלשה ויפה ולאישה רעה, חזקה ומכוערת. האישה הטובה יולדת לפני מותה ואילו האישה הרעה מכונה בשם מלכה, אם חורגת ומכשפה ומייצגת את הדגם המסורתי של רשעות כוחנית ומהווה מקור אימה ופחד. שלגיה מוצגת כיפה, עדינה, שברירית ופסיבית. היא קורבן, היא סובלת וחסרת אונים. התרדמה אליה היא נופלת מפורשת כציפייה לנסיך הגואל. השם 'שלגיה' מאפיין את מראה החיצוני: הפה האדום מרמז על חושניות ועורה הלבן על בתוליות – תיאור סטראוטיפי המאפיין תיאור נסיכות, וקנאת המלכה ביופייה של שלגיה מייצג את היופי כערך עליון.

בחינת הנושא המגדרי מנקודת מבט חברתית רואה במעשיות לילדים כלי המוביל לתהליך סוציאליזציה מוטה ומזיק. הטענה היא כי קיים קשר ברור בסיפור בין הנערה החושנית והנחשקת לבין היותה קורבן מושפל, נרדף וחסר אונים. הגישה המגדרית תטען כי הסיפור מעביר את המסר שנשים אינן צריכות להתאמץ וליזום – אושרה של שלגיה תלוי בנסיך שיבוא ויציל אותה. תפיסה המחדדת את הציפייה המסורתית של נשים לאהבה רומנטית שתמיד מסתיימת בנישואים שהיא חיזוק נוסף לתפיסה חברתית סטריאוטיפית־סקסיסטית, הרואה בגברים מתחרים על מעמד ועוצמה חברתית וכלכלית, בעוד נשים שואפות לנישואים בלבד. לדעת מחקרים מסוג זה, זהו 'מודל' החיקוי המוצג לילדים, היות שדמותה של שלגיה אמורה לעורר בילדים אמפתיה והזדהות מובילה הדרך מכאן להפנמת הסטראוטיפ או דגם ההתנהגות.

מאמר שראה אור ב־IJALEL (‏International Journal of Applied Linguistics and English Literature) עוסק גם בדמויות הגמדים בסיפור. לטענת מחקר זה דמותם של הגמדים מחזקת את צורך הגברים להיות חזקים. בדמותם הקטנה הם פחותים מבחינה פיזית ולכן מצוירים כחלשים וחסרי ביטחון. הם מבודדים חברתית ולמרות עושרם יש בתיאור שלהם הרגשת ניכור וחולשה, בשונה מהנסיך בעל העמדה, הכוח והסמכות. הגמדים מבטיחים לשלגיה שאם תמשיך לרצות אותם, תמלא את תפקידה כעקרת בית – בישול, ניקוי, תפירה, סידור המיטות –לא יחסר לה דבר. וכאן, על פי ניתוח זה, ניתן שוב חיזוק לתפקידים המסורתיים ולסטריאוטיפ האישה שסופם ביצירת החיבור עם הנסיך והנישואים הרצויים.

מקור הסיפור

לפי דעת מיעוט, מקורה של המעשייה הוא ככל הנראה בעיר לור אם מיין (Lohr am Main) בצפון מערב בוואריה שבגרמניה. במקום קיימת עד היום טירה בשם טירת שלגיה (Schneewittchen-Schloss) בה התגורר בעבר אציל שבתו לא חיה בשלום עם אמה החורגת. בלור אם מיין פרחה במאות השבע עשרה והשמונה עשרה תעשיית זכוכית והעיר נחשבה ליצרנית החשובה ביותר של מראות. אוסף נאה של מראות שמור עדיין בטירה, וביניהן אחת הנחשבת למראת שלגיה (Schneewittchenspiegel) הודות לכיתוב עליה הטוען כי היא מדברת. באזור העיירה פעלו מכרות בהם הועסקו בעיקר ילדים או אנשים נמוכים בתנאים קשים בבקתות עלובות. ייתכן ואנשים נמוכים אלו הם המקור לגמדים בסיפור, החיים בבקתות זעירות מעבר לשבעת ההרים (גבעות שפס, שרשרת הגבעות שבין צפון־מערב בוואריה למדינת הסה).

אולם מרבית החוקרים סוברים, שיש מעשייה רומית עם מוטיבים דומים חלקיים, שכנראה הוותה בסיס למעשיית שלגיה. כמו כן, כנראה שדמות שלגייה התגבשה באמצע המאה ה־17, באיטליה.

גרסאות נוספות

איור מאת אוטו קובל

חוקר הספרות הגרמני ז'אק ציפס (Jack Zipes) מצא שהאחים גרים ליקטו מעשיות וסיפורי עם עתיקים, שהתהלכו במשך מאות שנים במדינות ובחברות שונות, ומתוך הגרסאות השונות הללו יצרו את סיפוריהם. הם אף רשמו בהערותיהם שלכל מעשייה עממית יש היסטוריה חברתית משלה. חוקרים נוספים כמו ארנסט בקלן (Ernst Böklen) וסטיבן סוון ג'ונס (Steven Swann Jones) רשמו וערכו השוואות בין עשרות גרסאות שונות של הסיפור 'שלגיה'. מחקר חשוב של הפולקלוריסט הקלטי אלפרד נויט (Alfred Nutt) מהמאה ה־

19, קבע שסיפורי העם באירופה פוזרו מחצי האי הבלקני לאיסלנד ומרוסיה לקטלניה, כשרוב הגרסאות נמצאו בגרמניה ובאיטליה. הגרסה המוכרת ביותר היא הגרסה הגרמנית, רוב הגרסאות האחרות לא כוללות את דמויות הגמדים, ובכל הגרסאות היופי הוא סיבת הפורענות הבאה על הגיבורה.

הגרסה האיטלקית – "ארון הזכוכית"

באיטליה נמצאו מספר גרסאות שונות. ברוב הגרסאות האיטלקיות הגיבורה איננה בת מלך אלא בת פונדקאית ויריבתה איננה האם החורגת אלא האם הביולוגית. במקום בבית הגמדים, שלגיה נחבאת בין גנבים כפי שאפשר למצוא בגרסה של Abruzzian - La Bella Venezia שלוקטה על ידי אנטוניו דה נינו (Antonio De Nino). בגרסה זו האם שואלת את לקוחותיה אם ראו אישה יפה ממנה. אם הם אומרים שלא ראו, היא גובה מהם רק חצי מחיר ואם הם טוענים שראו, היא גובה מהם מחיר כפול. כאשר הלקוחות משיבים לה שבתה יפה ממנה היא הופכת לקנאית. בגרסה הסיציליאנית שנאספה על ידי לורה גונזלס , הגיבורה לא חיה עם הגמדים אלא עם שודדים ויריבתה היא האם החורגת שאיננה פונדקאית. בגרסה הנקראת "ארון הזכוכית" להלן, האם החורגת היא מורה הרודפת את שלגיה ואילו האב בגרסה זו איננו מלך ואת תפקיד הגמדים מחליפות הפיות.

הסיפור מתחיל עם אמילינה בת השתים עשרה שחיה עם אביה. מורתה של אמלינה התאהבה באב והופכת לאם החורגת של אמילינה. כאם חורגת היא אכזרית מאוד ובכל יום שולחת את אמלינה אל המרפסת מעל הנהר העמוק כדי להשקות עציץ ריחן ולסכן את חייה בנפילה לנהר. יום אחד, כשאמלינה עומדת במרפסת, עף לעברה נשר ענק ונושא אותה אל בית הפייות כדי להציל אותה מהאם החורגת האכזרית. בבית הפייות, מרגישה אמילינה בטוחה, אך האם החורגת זועמת ושולחת מכשפה אל בית הפיות כדי להיפטר מאמילינה. הפייות ייוצאות למסע ומזהירות את אמילינה לא לפתוח את דלת הבית לאף אדם. המכשפה, מחופשת למשרתת מגיעה ובידה סל מלא כל טוב. אמילינה פותחת את הדלת כדי לטעום את אחד המטעמים ונופלת חסרת חיים. כאשר חוזרות הפייות לביתן, מצליחה הפייה הראשית להחזיר אותה לתחייה, אבל מזהירה אותה שלא תוכל לעשות זאת שנית. כאשר מגלה האם החורגת שאמילינה עדיין בחיים, שוב שולחת את המכשפה. הפעם היא מגיעה לבושה כתופרת ומציעה לאמילינה את שמלותיה. שוב פותחת אמילינה את הדלת ומנסה את אחת השמלות ומיד נופלת חסרת חיים. כאשר חוזרות הפייות הן בוכות בקול גדול היות שהן יודעות שלא יוכלו להשיב אותה שוב לחיים. הן בונות עבורה ארון נפלא, מקושט ביהלומים ובאבנים יקרות ועוברות עם הארון על גבי סוס בכל העיר. בן המלך עוצר את הסוס וכשהוא רואה את האישה היפה בארון הוא מחליט להביא אותה לארמונו. כאשר הוא נאלץ לעזוב את הארמון, הוא מבקש מאימו לשמור על אמלינה. בשובו לארמון, הארון מכוסה אבק והשמלה מלוכלכת. משרתת מפשיטה את השימלה ואמילינה קמה לתחייה. ואז נושא אותה הנסיך לאישה.

הגרסה האלבנית – מריגו ו־40 הדרקונים

בגרסה האלבנית, שוב מופיעה בדמות האם החורגת מורתה של הבת. אבל הפעם הגיבורה היא אכן נסיכה שמצליחה לברוח ולחיות עם 40 דרקונים.

לנסיכה היפהפייה מריגו הייתה מורה שקנאה בה. היא הצליחה לשכנע את מריגו להרוג את המלכה. אחר כך ציוותה על מריגו לשכנע את אביה, המלך, לשאתה לאישה, ואכן המלך התחתן עם המורה. כאם חורגת ממשיכה המורה לקנא ביופייה של מריגו ומצווה על המלך להרוג אותה. המלך לוקח את בתו אל ההרים ושם עוזב אותה לנפשה. מריגו מצליחה להגיע לטירה בה חיים 40 דרקונים. בתחילה היא מפוחדת, אבל אחרי זמן מה היא מגלה שהדרקונים טובי לב ולא דורשים את רעתה. היא מציעה שתמורת מגורים ומחייה איתם היא תנקה את הטירה. באותה עת, בארמון המלך, האם החורגת המרשעת פונה אל השמש ושואלת: "האם יש בעולם יפה ממני?" והשמש עונה – "כן, מריגו החיה עם 40 הדרקונים". המלכה לא יודעת את נפשה מכעס. היא מחליטה להרעיל סיכת שיער ומצווה על המלך להתחפש לרוכל ולהביא את הסיכה למריגו. המלך מקיים את מצוותה. מריגו מרחמת על הרוכל העני וקונה ממנו את סיכת השיער. אך ברגע שהיא נועצת אותה בשערה, היא נופלת חסרת חיים. הדרקונים מוצאים את מריגו המתה ותולשים את הסיכה משערה והיא שבה לתחייה. המלכה שוב פונה אל השמש ושואלת: "האם יש יפה ממני?" והשמש שוב עונה – "מריגו". המלכה הרותחת מצווה על המלך להביא לנסיכה הפעם טבעת מורעלת. שוב מרחמת מריגו על המלך המחופש לרוכל וקונה את הטבעת. כאשר היא עונדת אותה על אצבעה היא נופלת שוב חסרת חיים. הפעם לא מגלים הדרקונים את הטבעת ולא יכולים להעיר את שלגיה. הם בונים לה ארון ותולים אותו בגנו של מלך צעיר. כאשר רואה המלך הצעיר את מריגו, הוא מתאהב בה ונושא את הארון לארמונו ושומר עליו מכל משמר. יום אחד, מגלה אם המלך את הטבעת על ידה של מריגו, וכאשר הוא מצליח להוריד את הטבעת מאצבעה מריגו התעוררה. המלך המאושר נושק לה. ואומר: "אני המלך ואת תהיי מלכתי!" המלך הצעיר והמלכה חיים באושר עד היום הזה.

הגרסה הסקוטית – עץ־הזהב ועץ־הכסף

תומסון ויליאם תומסון (Thomas William Thompson) אסף גרסאות של הסיפור 'שלגיה' באנגלית שהיו פחות או יותר דומות לסיפורם של האחים גרים, מלבד שינויים מסוימים כגון העובדה ששלגיה נלקחה בידי שלושה שודדים ולא שבעה גמדים. בגרסה הסקוטית אנו מוצאים מלך ומלכה, אך האם הביולוגית היא זו שרוצה במות בתה. גם בגרסה זו המלך נמצא תחת מרותה של המלכה שרוצה את הלב והכבד של הגיבורה וחיי הגיבורה ניצלים. היה היה מלך ולו אישה בשם עץ־הכסף ובת בשם עץ־הזהב. הבת והאם אהבו לצאת יחד אל העמק שבו הייתה באר ובה דג טרוטה. עץ־הכסף שאלה את הדג אם היא המלכה היפה ביותר בעולם והדג השיב שביתה עץ־הזהב יפה יותר. האם הכעוסה נשבעה שלא תוכל להרגיש בטוב עד שתאכל את הלב והכבד של עץ־הזהב. באותה עת, בן מלך הגיע לבקש את ידה של עץ־הזהב. המלך הסכים בתנאי שיעזבו את המדינה ואז הביא לאשתו לב וכבד של העז והיא הודיעה שהחלימה. כאשר הלכה עץ־הכסף פעם נוספת אל העמק לשאול את הדג בבאר אם היא היפה ביותר בעולם, ענה לה הדג שעץ־הזהב יפה יותר. כשנודע לה שעץ־הזהב בחיים, ביקשה מהמלך להעמיד לרשותה ספינה כדי שתוכל להפליג ולראות את בתה שלא ראתה במשך זמן רב. כשראתה עץ־הזהב את הספינה, ידעה שאמה באה להורגה. המשרתים עזרו לה וסגרו אותה בחדר אליו עץ־הכסף לא יכלה להיכנס. האם ביקשה מעץ־הזהב להוציא את האצבע הקטנה כך שתוכל לנשק לה, אל כאשר הוציאה עץ־הזהב את אצבעה, האם דקרה אותה במחט מורעלת. עץ־הזהב נפלה ללא רוח חיים. הנסיך סגר את עץ־הזהב בחדר ורק לו היה המפתח. לאחר זמן מה, נישא הנסיך בשנית. יום אחד שכח לקחת איתו את המפתח והאישה הסקרנית נכנסה לחדר וראתה את עץ־הזהב. היא גילתה את המחט המורעלת וברגע שתלשה אותה מהאצבע, עץ־הזהב שבה לתחייה. כשחזר הנסיך החליט להישאר עם שתי הנשים. כאשר גילתה עץ־הכסף שבתה שבה לתחייה, שוב נסעה אליה וניסתה להשקותה ברעל, אך האישה השנייה דחפה את הספל לפי המלכה שנפלה מתה לרגליהן. הנסיך ושתי נשותיו המשיכו לחיות יחד בשמחה ובאושר.

הגרסה הטורקית – המחט הקסומה

בגרסה הטורקית מופעים הסולטן הוא פאדישאה, וכן מלכתו ובתם. גם כאן היופי הוא הגורם לכל הפורענות שבאה על הבת. וכמו בגרסאות אחרות, יש פה סיכת שער ומחט מורעלים. אך קורות הגיבורה קצת שונים.

לפאדישאה הייתה אישה יפהפייה ובת. בכל יום הייתה האישה שואלת את משרתה אם היא יפה והמשרת השיב, "כן, אין יפה ממך". יום אחד ראה המשרת את בתו היפה של המלך, וכאשר שוב שאלה האישה אם אין יפה ממנה, הוא ענה: "כן, אך גרנטשן יפה יותר". בכעסה לקחה אשת המלך את גרנטשן אל הערבה שם נאלצה גרנטשן לנדוד עד שמצאו אותה שלושה ציידים שלקחו אותה איתם. אשת המלך שמעה סיפורים על יופייה של גרנטשן והחליטה לרכוש ממכשפה שני מחטים מורעלים ואתם, עשתה פניה את ביתם של הציידים. גרנטשן סירבה לפתוח את הדלת, אך האישה ביקשה ממנה לכרוע ברך לפני חור המפתח כדי להעביר לך את הסיכות ואז נעצה את שתי המחטים לתוך מצחה. הנערה נפלה חסרת חיים. הציידים בנו לגרנטשן ארון ותלו אותו בין שני עצים בהרים. יום אחד בן סולטן ושמו שקזייד, מצא את הארון. הוא התאהב בגרנטשן ונשא את ארון לארמונו. שקייזד נישא לאישה אחרת ויצא למלחמה. בינתיים פתחה אשתו את הארון ושלפה את אחת המחטים ממצחה של גרנטשן. באותו רגע הפכה הנערה לציפור ששאלה את הגנן אודות שקייזד. כאשר שקייזד שב הביתה, סיפר לו הגנן על הציפור. שקייזד הסתקרן והחליט ללכוד את הציפור. אך אשתו הקנאית ידעה שזו גרנטשן ומלקה את ראש הציפור וזרקה את הגופה לגינה. במקום בו נשפך דם הציפור, צמחו שיחי שושנים. אישה זקנה שעברה במקום קטפה שושנים מאחד השיחים. כאשר הריחה את הפרחים, קפצה מהם ציפור וריחפה מעליה. האישה גילתה את המחט בראש הציפור ותלשה אותה. הציפור הפכה לגרנטשן היפה. גרנטשן סיפרה לזקנה את סיפורה והזקנה רצה לספר לשקייזד. מלא שמחה הוא רץ אל גרנטשן. אשת הפאדישאה שמעה את קורות גרנטשן והחליטה להרוג אותה בשנית, אך הפעם תפס אותה שקייזד וזרק אותה לכלא בו כלא גם את אשתו הראשונה. וסוף סוף יכלו הוא וגרנטשן להינשא.

הגרסה היוונית – מרייטה והמכשפה, ומרסינה

גם ביוון נמצאו שתי גרסאות, האחת בשם מרייטה והמכשפה והשנייה נקראת מרסינה. בשתי הגרסאות אלה מופנית השאלה "מי היפה ביותר" אל השמש. בסיפור על מרייטה, מורתה של הגיבורה הופכת לאם חורגת המנסה להפטר ממנה, ובסיפור על מרסינה, שתי אחיותיה הגדולות מנסות להפטר מהגיבורה בגלל יופייה הרב. בעוד שבסיפור המקורי הגיבורה מוצאת מחסה בביתם של הגמדים, בסיפור על מרסינה הגיבורה מוצאת מחסה בביתם של שנים עשר אחים – חודשי השנה. כמו בסיפורים האחרים, הגיבורה נישאת בסופו של דבר לנסיך וחיה באושר ועושר. בגירסאת מרסינה מסופר על שלוש אחיות יתומות מאב ומאם. יום אחד החליטו לגלות מי היפה ביותר מבין שלושתן והלכו לשאול את פי השמש. השמש השיבה שכולן יפות, אך הצעירה מבניהן היא היפה ביותר. בקנאתן, החליטו האחיות הגדולות להפטר ממרסינה הצעירה. הן לקחו אותה אל היער בתואנה שהן צריכות לקבור סוף סוף את אימן. ביער אמרו האחיות כי שכחו את החפירה וביקשו ממרסינה להישאר כשהן חזרו לביתן. מרסינה תעתה ביער עד שהגיעה לביתם של שנים עשר אחים, החודשים. מריסה נישארה שם וניקתה, סידרה ובישלה לאחים והם התייחסו אליה כאל אחותם. כאשר נודע לאחיות שמרסינה עדיין בחיים חזרו לבקרה בתואנה שדאגו לה מאוד והביאו לה פשטידה במתנה. מרסינה נתנה לכלב לאכול מהפשטידה והוא נפל ללא רוח חיים. מריסה זרקה את שאר הפשטידה. כשוב שמעו האחיות, מפי השמש, שמריסה עדיין בחיים השיגו טבעת מורעלת ובאו לבקרה בשנית. הן אמרו לה שהטבעת שייכת לאימם. כאשר מריסה ענדה את הטבעת היא נפלה ללא רוח חיים. האחים מררו בבכי והניחו אותה בארון זהב. נסיך הגיע למקום וכשראה את מריסה התאהב בה. הוא הסיר את הטבעת כי רצה לראות אם יש עליה הקדשה ומריסה התעוררה. כשנודע לאחיות שמריסה חיה ונשואה לנסיך, באו לביקור, אך הנסיך שידע על מעשיהן העניש אותן והזוג המשיך לחיות באושר ועושר.

גרסת הסיפור ממוזמביק – האם והבת עם הכוכב על המצח

בגרסה האפריקאית ראש שבט ממלא את מקום המלך. גם כאן האם הביולוגית היא זו המביטה במראה ומקנאה ביופייה של הנערה. גם כאן דורשת האישה את הלב והכבד של הנערה, אך בנוסף היא רוצה גם את אצבעה הקטנה. הפעם מוצאת הנערה מחסה בבית שודדים ולא גמדים,

לאשת ראש השבט היה ירח על המצח והיא אהבה להביט במראה ולשאול האם יש יפה ממנה. האישה ילדה בת ולה כוכב על המצח. כל הכפר התפעל מיופייה של הילדה, אבל האם קנאה בה. וכשהשיבה המראה לאישה כי רק בתה יפה ממנה, ניפצה את המראה בכעס וביקשה ממשרתיה להרוג את הילדה והבטיחה להם שאם יחזרו עם הלב, הכבד ואצבעה הקטנה של הבת, הם יזכו בשק מלא מטבעות. אך ליבם של המשרתים לא נתן להם להרוג את הילדה והבת ברחה ומצאה מחסה בקתה שבה התגוררו חבורת שודדים. יופייה קסם למנהיג החבורה והוא אימץ אותה לבת. יום אחד, עבר אחד המשרתים במקום וראה את הכוכב על מצחה של הנערה וסיפר זאת לאמה. האישה הרעה שלחה אותו חזרה לבקתת השודדים ואיתו נעליים מורעלות. כאשר מדדה הבת את הנעליים, נפלה ללא רוח חיים. אביה המאמץ בנה ארון ותלה אותו על עץ גבוה. הכוכב על מצחה המשיך לזרוח. בן ראש שבט מכפר אחר ראה את אור הכוכב והתאהב בנערה ולקח את הארון לביתו. יום אחד ביקר אותו אחיו והתפעל מהנעליים שעל רגליה. הוא חלץ אותן והיא התעוררה לחיים. בן ראש השבט המאושר נשא את הנערה לאישה וערך הילולה גדולה. מיד לאחר מכן הוא ייצא למסע צייד. כאשר חזר לאחר חודשים רבים, ציפתה לו הפתעה גדולה. הוא הפך לאב לתאומים – בן עם ירח על מצחו ובת עם כוכב! ויחד חייה המשפחה באושר ועושר.

עיבודים לתיאטרון

שלגייה ושבעת הגמדים הוצג על במות ישראל פעמים רבות וביניהן:

• ב־2001, 2002 ו־2005 עלה המחזמר שלגיה, שדפנה דקל כתבה והלחינה את שיריו ושיחקה בו בתפקיד הראשי, כשלצידה הופיעו גילת אנקורי בתפקיד המלכה הרעה,עודד מנסטר בתפקיד הנסיך, ישראל ארנסט בתפקיד הראי, ספי ריבלין בתור המשרת וחנן סביון וגיא עמיר בתור הגמדים.
• ב־2006 עלתה הפקה של משגב עורי הפקות לאגדה אותה כתב אבי דור וביים נתן דטנר. את הפזמונים כתבה סמדר שיר ומשה דץ היה על הלחנים. את שלגיה שיחקה אגם רודברג ומאוחר יותר גם אורנה דץ, מיכל אמדורסקי וכוכבת הילדים מיקי. את הנסיך, הצייד ומשרת המלכה שיחק גילי ורנר,קלוד דדיה ומאוחר יותר גם עודד מנסטר ודורון אורן ואת תפקיד המלכה הרעה שיחקו מיכל צפיר, מיכל מוכתר, נירית אהרוני שוויצר וקרן ראובן.
• בשנת 2013 הוצגה הפקה נוספת, של המחזמר "שלגיה והצייד", בו שיחקה יעל בר־זוהר בתפקיד שלגיה, לצד גיא זוארץ בתפקיד הצייד, גלית גוטמן בתפקיד המלכה הרעה, טל מוסרי בתור שפיץ, ראש שבעת הגמדים וחנה לסלאו בתור משרתת.

ראו גם

• המעשייה על הנסיכה המתה ושבעת האבירים
• שלגיה במאה העשרים
• גרסאות נוספות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלגיה ושבעת הגמדים בוויקישיתוף

• לגרסה מקוצרת של סיפור שלגיה
• הגרסה המקורית של סיפור שלגיה (בגרמנית)
• למאמר "מסע ההתבגרות עם שלגיה", טיפול קבוצתי באמצעות הסיפור. (פסיכולוגיה), מתוך האתר pigur.
• שלגיה ושבעת הגמדים, דף שער בספרייה הלאומית