משפחת עבו

(הופנה מהדף שמואל עבו)

משפחת עבו היא משפחה יהודית שעלתה לארץ ישראל מאלג'יר ב-1817 והשתקעה בצפת והייתה מעורבת במספר מיזמי התיישבות יהודית חקלאית בגליל ובעמק החולה. לצד זאת ניהלו בני המשפחה סוכנות קונסולרית צרפתית בגליל.

הרב הקונסול יעקב חי עבו ורעייתו אסתר מלכה, עם שומר הראש הטורקי, הקאוואס

שם המשפחה עבו נובע מהשם הפרטי עבו שהוא שם ברברי ומהווה קיצור לשם הערבי עבדאללה ומקביל לשם המקראי עובדיה.[1]

מוצא המשפחה

עריכה

מייסד השושלת שמואל עבו נולד באלג'יר ב־1789. ב־1817 עלה שמואל עם משפחתו והוריו לארץ ישראל והתיישב בצפת.

בשנת 1870 הקים הרב שמואל עבו את היישוב היהודי הראשון שהוקם במאה ה-19 על אדמת הר מירון, ובחודש אייר תרל"ח (1878), ביוזמתה ובעידודה של משפחת עבו, התיישבו כ-30 משפחות מצפת בשיפולי הכפר הערבי ג'עוני (שמה הקודם של ראש פינה) והקימו שם מושבה בשם "גיא אוני".

בפברואר 1874 מונה שמואל עבו לסוכן קונסולרי צרפתי בצפת.[2]

משפחת עבו רכשה אדמות בכל סביבות צפת. הם קנו אדמות מזרחה לצפת, באזור החולה, יחד עם עוד משפחות מצפת כדוגמת משפחת ממן ומשפחת מזרחי. ב-1872 התיישבו האחים שלמה ושאול מזרחי מצפת, בניו של הרב חיים נחום מזרחי, רב ודיין בכולל הספרדים בצפת, על אדמתם, ולצידם התיישבו עוד שבע משפחות מן הקהילה הספרדית בעיר, שהיו אריסים על אדמות משפחת עבו. שם ניתן למקום: מי מרום.[3] לימים, כאשר יהודים ממזריץ' ייסדו שם את מושבתם, יסוד המעלה, חברה אליהם משפחת מזרחי שנמנית עם מייסדי המושבה.[4] במקביל רכשו בני עבו גם את האדמות במירון וב-1872 לערך הושיבו בהן אריסים, יהודים קרובי משפחה. האדמה ההררית במקום הגבילה את אפשרויות העיבוד החקלאי, האיכרים היהודים עזבו והאדמות הוחכרו לפלאחים ערבים. רק השומרים במקום נותרו יהודים.[5] פעילות מסוג זה הייתה גם נחלתה של הקהילה האשכנזית בצפת והנהגתה, כמו רכישת אדמות בעין זייתון וההתיישבות בגיא אוני ב-1878, בעידודם ובתמיכתם של מנהיגי הקהילה כמו הרב שמואל הלר ומרדכי סגל.[6]

 
ספר התורה של משפחת עבו

אחד ממפעליו החשובים של הרב שמואל עבו היה הקמת המבנה מעל קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. עד לבואו היה המבנה מוזנח ונטוש; הוא גידר את חלקת הקבר, הקים את מבנה בית הכנסת שמעליו ושיקם את הריסות בית הכנסת של האר"י בצפת. לאחר הרעש הגדול סייע לבנות מחדש את הרובע היהודי בצפת, שחרב, ואף הזמין לשם כך פועלים מקצועיים מדמשק. הרב שמואל עבו רכש בשנת 1870 כ-7,000 דונם של אדמה חקלאית בכפר מירון, ויישב במקום עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטן.[7]

יעקב חי עבו - הדור השני לשושלת

עריכה
 
הרב הקונסול יעקב חי עבו
  ערך מורחב – יעקב חי עבו

עם פטירתו של הרב שמואל עבו בשנת תרל"ט (1879), עברה כהונת הרבנות ומשרת הקונסול לבנו, יעקב חי עבו, אשר היה הראשון מבני משפחת עבו שנולד בארץ ישראל. הרב יעקב חי עבו, המשיך בדרכו הציבורית של אביו והרחיב את בניין בית הכנסת של הרשב"י. בשלהי שנות השמונים הוסיף ביוזמתו ליישוב במירון אוכלוסייה יהודית של בעלי מלאכה מצפון אפריקה.

בשנת 1882 סייע הרב יעקב חי עבו לדוד שוב לקנות את אדמות ראש פינה, ורכש את הקרקעות למושבות יסוד המעלה של עולי מזריץ' בשנת 1883, ומשמר הירדן של עולים מפולין ומאשכנז בשנת 1884. דוד שו"ב מספר בזכרונותיו, המופיעים בספרו של אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל כי כאשר גזרו השלטונות הטורקים על הפסקת ההתיישבות בראש פינה, פנה לשלטונות בדמשק כשהוא מצויד במכתב המלצה מן האחים עבו לחכם באשי בדמשק, הרב מרקדו אלקלעי. שתדלנות זו הועילה, והגזירה בוטלה.

הרב יעקב חי עבו נשא לאישה את אסתר מלכה, בת רבי יצחק כהן, נכדת הרב נפתלי כהן צדק מליברפול, תוך כדי ביקור שערכה בארץ עם משפחתה.

הוא נפטר בביתו בצפת, בג' בטבת תר"ס, 1899, לאחר תאונה קשה.

 
מאיר עבו ובנו ורפאל עבו – מובילי המסורת בדור השלישי והרביעי 1933, תהלוכת ספר התורה מבית עבו בצפת

מאיר עבו – הדור השלישי

עריכה

עם פטירתו של יעקב חי עבו עברה כהונת הקונסוליה של צרפת לאחיו, הרב יצחק מרדכי עבו. אולם בכל יתר התחומים, החברתיים והציבוריים, ועל אף גילו הצעיר (שלושים) תפקד הבן, מאיר עבו,[8] כראש המשפחה, כשלצידו רעייתו רחל. מאיר עבו נולד בא' בתשרי תרל"א (26.09.1870) בצפת. [9] הוא המשיך להתגורר בבית עבו ההיסטורי בצפת ולמד ב"חדר" ספרדי בילדותו, ובנעוריו למד בבירות; אחר כך למד כמה שנים בבית הספר הצבאי פוליטקניק סקול באנגליה. כאשר מאיר עבו חזר לצפת, הוא עבד כמזכיר בקונסוליה הצרפתית. שליטתו בשפה הערבית סייעה בידו להתחבר עם מנהיגים ונכבדים ערבים. הוא סייע נלחם נגד המרות הדת וניסיונות המיסיון, סייע למושבות בגליל העליון, ועזר למושבה משמר הירדן לזכות בבעלות על הקרקעות שלה בבית המשפט. בשנת 1915 ניסו 12 צעירים לעבור את הגבול צפונה כדי להתנדב לצבא הצרפתי. הם נתפסו, והשלטונות הטורקיים אסרו אותם על מנת להעמידם לדין באשמת בגידה. מאיר עבו הפעיל לחץ חזק על אנשי השלטון והצליח לשחרר את קבוצת הצעירים ולהחזירם לביתם. מאיר עבו נפטר בצפת, בי' בכסלו תש"ח (23 בנובמבר 1947).

 
רפאל עבו (משמאל), ולצידו דוד תדהר האוחז בספר התורה המשפחתי, טקס ל"ג בעומר, 1950

מסורת ל"ג בעומר

עריכה

לאות תודה על פועלו של הרב שמואל עבו בשיקום הרובע היהודי בצפת, בעידוד ההתיישבות בגליל, ובגאולת קברו של התנא הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי - העניקה לו הקהילה בצפת ספר תורה על שמו, ובערב ל"ג בעומר תקצ"ג (1833) הובל ספר תורה זה לראשונה בשירה ובריקודים מבית עבו לבית הכנסת של הרשב"י במירון, וחגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחו ברוב עם. הייתה זו תחילתה של מסורת משפחתית, שהפכה במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי עממי של חגיגות ל"ג בעומר בצפת, והתפשטה על פני כל הארץ.

שנים אחדות לאחר מכן הוחלף ספר התורה הראשון, שנידבו יהודי צפת, בספר תורה עטור כסף וזהב, שתרם בנו של הרב שמואל, הרב יצחק מרדכי עבו. ספר תורה זה נישא עד היום בתהלוכה החגיגית מבית עבו למירון, ובתום חג השבועות, חוזר לארון הקודש בבית הכנסת בנאה ("הצדיק הלבן") בצפת - עד לערב ל"ג בעומר הבא.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מקור השם בן אבו, בן עבו, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  2. ^ יוסף שרביט, ‏צרפת בגליל במאה התשע-עשרה: על פי התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו, קתדרה 108, יולי 2003, עמ' 104-75
  3. ^ המגיד, 20.6.1883, עמ' 199, מכתבו של לורנס אוליפנט; המליץ, 5.11.83, עמ' 1289–1290, מכתבו של אלברט גולדשמידט.
  4. ^ צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1947–1971, ירושלים תשמ"ה עמ' 53.
  5. ^ עוד על ההתיישבות במירון: הרוזן, ההתנחלות, עמ' 29; פינס, בנין הארץ, עמ' 14; סוקולוב, ארץ חמדה 173-172.
  6. ^ רבקה אמבון, הרב שמואל הלר (1803 – 1884) ומקומו בקהילה היהודית בצפת, עבודת דוקטור, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, 2016. ר' שמואל הלר מצפת - הפקולטה למדעי הרוח - אוניברסיטת תל אביב, עמ' 217-189
  7. ^ לפי הכתבה הזו ב"חרות" מ-9 במאי 1958, היה זה בנו שגידר את חלקת קבר הרשב"י ויישב את יוצאי כורדיסטן בכפר מירון
  8. ^ דוד תדהר (עורך), "מאיר עבו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 303
  9. ^ (־1956) [ץאַק דוד־עשריה סעקניעמ דוד־עשריה], Ohio State University Press, 2020-10-09, עמ' 275–287