שמחה
שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח טוב ומרומם. לרוב בעקבות התרחשות או חוויה אותה הוא מפרש כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו, או בעקבות היזכרות בחוויה כזו.
השמחה יכולה להשתנות בעוצמתה לפי עוצמת ההתרחשות או הרגש – משמחה פשוטה המתבטאת כשביעות רצון עבור דבר שיכול להיות בעל משמעות קטנה בחיי האדם, ועד שמחה עוצמתית ומציפה, למשל אדם שפוגש אהוב אחרי שנים רבות, או אדם שצפייה מאוד משמעותית בחייו מתגשמת.
השמחה מקושרת עם רגשות חיוביים אחרים ועוצמתה תהיה קשורה בהם, כמו תחושת חופש, עצמאות, הגשמה עצמית, אהבה, אנרגטיות, תחושת של מוגנות ושייכות, ועוד. הרגש ההופכי לשמחה הוא העצב.
השפה העברית עשירה במילים המתארות שמחה: ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזות, עליצות, צהלה, חדווה ועוד[1].
מאפיינים
עריכה
הרגש מתאפיין במחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית, הבעת פנים צוהלת, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.
חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית, או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה, הצלחה בתחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול, סמים ותרופות.
השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי – העצב, שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין האהבה; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.
הבעות פנים ותנועות גוף מאפיינות
עריכהניתן לזהות אדם שמח כאשר חיוך מאוזן לאוזן (לרוב עם שיניים חשופות) מופיע על פניו, עפעפיו פתוחים לרווחה, הלחיים מובלטות, קמטים קטנים באזור העיניים ואישונים מורחבים, הפה בזווית עגולה וקעורה, ואצל חלק מהאנשים מופיעות גם גומות חן.
תנועות גוף של אדם משקפות שמחה הן לרוב תנועות ספונטניות וקפיצות. לעיתים מופיעים הנפת זרועות, שרירים מתוחים וישרים, מחיאות כפיים, ראש זקוף ומורם, נשימה מואצת מעט, דופק גבוה במקצת, עלייה בקצב הלב ועלייה בלחץ הדם.
אנשים שמחים לעיתים צוחקים או בוכים מרוב שמחה, נוטים להיות סלחנים וותרנים, חושבים בצורה אופטימית וקלילה, אנרגטיים ונמרצים, מתקיימת תחושה של קרבה רגשית לכל מי שנמצא בסביבה ורצון לעזור לזולת ונטייה לבטא הערכה עצמית גבוהה ושליטה עצמית.[דרוש מקור]
מאפיינים נוירולוגיים
עריכהמבחינה נוירולוגית, הרגשת שמחה מתבטאת בהפרשה של מוליכים עצביים הגורמים עוררות והנאה. בין המוליכים האלה נמנים סרוטונין דופמין אנדורפינים ועוד.
פונקציונליות
עריכההשמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. היא משפרת את תפקודו של הגוף והמח בכל המובנים. בנוסף, שמחה גורמת לתפקוד בצורה טובה יותר, יכולת הריכוז והזרימה משתפרות, צורת החשיבה חיובית יותר, והביטחון העצמי עולה. לאנשים שמחים יותר יהיה קל יותר לקחת אחריות על טעויות, להיות גמישים לשינויים, ולהצליח בהגשמת ייעדים. לעומתם אנשים הנמצאים במצב של חוסר שמחה עשויים לפתח צורת חשיבה שלילית כמו פסימיות, פגיעות במערכות יחסים בינאישיים, ראיית כישלון כאישי וכדומה.
ביטוי שמחה מאותת שהאדם מרוצה ממה שקורה. מצב כזה מאפשר לאחר להעריך שקיים סיכוי נמוך שהצד השני (השמח) יבצע פעולה או התנהגות שעלולה לסכן אותו או להשפיע בצורה שלילית על מטרותיו, ולכן השמחה מטבעה מושכת אנשים ומעוררת רגשות חברתיים חיוביים, קרבה רגשית ורצון לעזור לזולת.
השמחה והשפעה החברתית
עריכהרגש השמחה בא בעקבות התרחשויות פנימיות וניזון מתוך יחסי גומלין עם הסביבה. יש שמחות קטנות ורגעיות, ויש שמחות המשפיעות על האדם לאורך זמן.
ניתן להעריך את השמחה בצורה חברתית לפי ארבע רמות:
- אישי – חיבור וקרבה לאנשים, עזרה לזולת, נחמדות, אכפתיות, עדינות ורוגע.
- דיאדי – יכולת לפתח שיחה חיובית, כנה ואמיתית, רצון להבין את בן הזוג, אוזן קשבת, עזרה במידת הצורך.
- קבוצתי – שיתוף פעולה עם אחרים, העלאת מצב הרוח הקבוצתי, לכידות והרגשת שייכות לקבוצה.
- תרבותי – אינטראקציה בין תרבותית, שיתוף, הבנה והכלה של השונה.
מחקר משותף של אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אמסטרדם הראה שזיהוי רגש של שמחה אצל אדם אחר, אפילו אם מדובר ביריב, גורמת, לעיתים באופן בלתי מודע, לעלייה בתחושת הביטחון ובסיכוי לבצע פעולות הנחשבות חיוביות[2].
מילים נרדפות לשמחה
עריכהבשפה העברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.
בפילוסופיה
עריכהעל פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר".
שמחה שלילית
עריכהפילוסופים נחלקו בשאלה האם ניתן להגדיר תופעות מסוימות של שמחה כשליליות.
שמחה לאיד היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב, והיא נחשבת לפן שלילי שבשמחה. יש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם משנאה. בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא תקינה פוליטית.
גם רגש שמחה חזק ועוצמתי מידי עשוי להתפרש כשלילי או מזיק, כאשר השמחה היא חסרת גבולות, למשל במצבים של שכרות או מאניה.
ביהדות
עריכה
בדת היהודית, ישנה מחלוקת בשאלה האם השמחה היא תכונת נפש חיובית. ישנם הגורסים כי יש לשאוף אליה, והיא מביאה את האדם לשלמות של עבודה רוחנית. ביטוי לתפיסה זו ניתן למצוא בפרשנות לפרשת הקללות. בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים ”תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל[3]” (ומכלל לאו אתה שומע הן) וכן נאמר בתהלים במזמור לתודה ”עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה”[4][5]. הרמב"ם בספרו ההלכתי[6] מפרש את הפסוק בצורה כזו: ”השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב”. לפי רעיון זה, עקרון השמחה ביהדות (ובנוסף לה 'טוב לבב') אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה. והוא חלק ממצוות אהבת ה'. בנוסף הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות"[7] כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה ”ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות[8]” ישנם שסברו שאין לאדם לשמוח אלא רק בעת מצווה, ושמחה בכל הקשר שאינו דתי אינה דבר חיובי כלל. דברים אלו ניתן לראות בדברי הגאון מליסא, למשל: "”מה מאוד תרחיקו עצמכם מהשמחה והשחוק...ולא תשמעו לאותן האומרים כי מהראוי להיות כל ימיו בשמחה, כי זהו הכל היצה"ר...רק בעת עשיית איזה מצוה או לימוד תורה יהיה בכוונה ובשמחת הלב”[9].
ידועה האמרה: "אין שמחה כהתרת הספקות"[10], כאשר הכוונה היא שהסרת הספקות והחלפתם בתחושת ודאות מביאה לשמחה פנימית[11].
השמחה בחלקו
עריכהשלמה המלך אומר במגילת קהלת, פרק ג', פסוק כ"ב: ”וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו”. ובמגילת קהלת, פרק ח', פסוק ט"ו: ”וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה” מסביר רש"י: את השמחה – שיהא שמח בחלקו.
גם במשנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה א' אמרו ”איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”. השמחה בחלקו היא להביט בשמחה ולהתרכז במה שיש לו ולא על מה שחסר לו. אדם זה נקרא עשיר בלשון המשנה, שכן הוא עשיר בדעתו ומרוצה ממה שיש לו[12]. היבט זה נובע מחמת האמונה שה' נותן לכל אחד בדיוק את החלק המתאים והמושלם ביותר עבורו.
לדעת הכוזרי מצוות השמחה בחלקו היא מצווה מהתורה הנלמדת מהפסוק ”וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ”[13] ומטרת השמחה שיגיע מתוכה לשבח ולהודות לה'[14].
מצוות שמחה בחגים
עריכה
ערך מורחב – שמחת הרגלים
ישנה מצווה מיוחדת מהתורה לשמוח בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), הנלמדת מהכתוב בספר דברים: "ושמחת לפני ה' אלוהיך" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"א), וכן: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (שם, פסוק י"ד). וכן "ושמחת בחגך והיית אך שמח" (דברים פרק ט"ז)
השמחה בחגים מתבטאת באכילת בשר ובשתיית יין, ככתוב בתלמוד תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ט, עמוד א': "אין שמחה אלא בבשר ויין".
השמחה בחודש אדר
עריכה- ערך מורחב – משנכנס אדר מרבין בשמחה
עקרון השמחה ביהדות מקבל ביטוי מיוחד במהלך ימי הפורים וחודש אדר כולו, בהם הורו חז"ל שיש להרבות בשמחה עוד יותר. ולגביו נאמר ”"משנכנס אדר מרבין בשמחה"”בימי אדר ופורים אנו שמחים בגלל גודל הנס שקרה בפורים ובעצם כל שנה חוזרת הארה של נס פורים בהתאמה לדור שחי באותו זמן ולכן ישנה שמחה גדולה.
ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן בשנה מעוברת מתקיימים שני חודשי אדר)[דרוש מקור]. במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי (חורבן בית המקדש למשל).
השמחה בחסידות
עריכהאחד מעקרונותיה העיקריים של תורת החסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת. לבעל שם טוב, מייסד החסידות, מיוחסת האמרה "'עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים והשמחה בכוחה לשבר חומות"[דרוש מקור]. בולטת בהנהגה זו היא חסידות ברסלב, וכן בספרי רבי נחמן מברסלב מזכיר רבות עניין זה. רבי נחמן טבע את הסיסמה הידועה: ”מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד”[15].
רבי נחמן עצמו היה אדם שהשמחה לא הגיעה לו בצורה טבעית וקלה ודווקא בגלל זה הוא התעסק הרבה בנושא השמחה ואמר שהשמחה היא נקודה פנימית ויסודית אצל האדם שאינה תלויה בגורם חיצוני.
חשיבות השמחה נזכרת רבות בספרות התורנית, בעיקר בתורת החסידות, ובמשנה תוקף בתורתו של רבי נחמן מברסלב אשר משפטו הידוע הפך לציטוט מוכר: מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. בחסידות מבואר הקשר שבין השמחה לתכונות חיוביות אחרות, ולבריאות הכללית של הנפש, ומכאן לעבודת ה' ראויה יותר.
בחסידות חב"ד, האדמו"ר מלובביץ[16], הדגיש בכמה משיחותיו על מעלת האושר והשמחה הפנימית של היהודי[17], אושר מכך שהקדוש ברוך הוא בורא העולם משקיף עלינו ודואג לנו, ויותר מכך, עצם הזיכרון בעובדה אשר יש לנו מטרה וייעוד מסוים אותו ייעד לנו הקדוש ברוך הוא מובילה לתחושה של אושר הנובע מכך שיש מטרה במעשינו ולא לריק הם.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אושר, דף שער בספרייה הלאומית- כלים מבוססי מדע להגברת האושר, באתר מדפורטל, 8 ביוני 2023
הערות שוליים
עריכה- ^ מרבים בשמחה, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ השמחה משכרת, באתר גלילאו
- ^ ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק מ"ז
- ^ תהלים ק
- ^ תהלים פרק ק פסוק ב
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח', הלכה ט"ו
- ^ ספר המצוות, עשה ח'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', הלכה ד'
- ^ צוואת הגאון מליסא, אות ח'
- ^ ומקורו בספר פרי מגדים באשל אברהם אורח חיים סימן תר"ע
- ^ שאל את הרב, באתר כיפה
- ^ מהר"ל על פרקי אבות
- ^ ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק י"א
- ^ כוזרי מאמר שלישי אות יא
- ^ ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד
- ^ רבימנחם מענדל שניאורסון
- ^ בספריו תורת מנחם וליקוטי שיחות