פסק דין שנק נגד ארצות הברית

פסק דין שנק נגד ארצות הבריתאנגלית: Schenck v. United States), הייתה החלטה בולטת של בית המשפט העליון של ארצות הברית בנוגע לאכיפת חוק הריגול משנת 1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה. בית המשפט העליון פסק פה אחד, בפסיקה שאותה ביטאה חוות דעתו של השופט אוליבר ונדל הולמס הבן, כי הנאשמים שהפיצו עלונים לגברים בגיל הגיוס הקוראים להתנגדות לגיוס מורשעים בניסיון לפגוע בגיוס, ופעילותם זו מהווה עבירה פלילית. התיקון הראשון לא הגן על הנאשמים מתביעה, אך על פי שאלה טענו שהניסיון לפגוע בפעילות למען הגיוס נעשה באמצעות ביטויים המוגנים על ידי התיקון הראשון. בחוות דעת זו אמר הולמס כי ניתן להעניש בעוון אמירת או הפצת ביטויים שבנסיבות העניין עשויים לגרום נזק, ולכן מהווים "סכנה ברורה ומיידית", ולכן הקונגרס זכאי למנוע אותם בחקיקה.

בית המשפט המשיך בהנמקה זו בשורה של הרשעות שנבעו כתוצאה מהעמדה לדין במהלך המלחמה, אך הולמס החל לחלוק על דבריו בתיק אברמס נ. ארצות הברית (1919), וטען שבית המשפט חרג מהתקן שיצר והחל לאפשר ענישה על רעיונות. עם זאת, בית המשפט קבע קו תקדימי נוסף לניהול מקרים שבהם חוקתיותו של חוק מאותגרת. בשנת 1969, פסק דין שנק התהפך חלקית על ידי ברנדנבורג נגד אוהיו, פסיקה שהגבילה את היקף הדיבור האסור לאותן אמירות שמכוונות כלפי פעולה המנוגדת לחוק (למשל מהומה) ועלולות להציתן.[1]

הפסיקה בתיק גררה ביקורות נוספות.[2][3]

שנק היה הראשון בשורה של תיקים בבית המשפט העליון שהגדירו את ההבנה המודרנית של התיקון הראשון. שופט בית המשפט העליון הולמס הבן כתב את חוות הדעת המצוטטת בתיק. כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה גרמה לפילוגים עמוקים בחברה, ויצרה התנגדות נמרצת, במיוחד מצד אנשי השמאל הרדיקלי ואלה שהיה להם קשר עם גרמניה. ממשל וילסון פתח באכיפה פלילית נרחבת והגיש אלפי תביעות, רבים מהן כלפי מוחים על מעורבות ארצות הברית במלחמה. במקרה הראשון שהובא לבית המשפט בנושא זה, בלצר נ. ארצות הברית (Baltzer v. United States), 248 ארצות הברית 593 (1918), הנאשמים חתמו על עצומה שמתחה ביקורת על הגיוס שביצע הממשל, ואיימו עליו בתבוסה בקלפי. הם הואשמו בשיבוש הגיוס והורשעו. רוב בבית המשפט אישר את ההרשעה. הולמס ניסח דעה מנוגדת:

[כאשר יש] שיבושים אמיתיים בחוק, הענקת עזרה אמיתית ונחמה לאויב, הייתי צריך להיות שמח לראות [את הפעילים בכך] נענשים בצורה יותר חמורה מכפי שנעשה לפעמים. אבל אני חושב שכוונתנו לגייס את כל כוחותינו לשם סיוע בהצלחה במלחמה, לא צריכה לזרז אותנו לגלות חוסר סובלנות כלפי דעות ודיבור שלא ניתן לדמיין כי יזיקו, אם כי הם מנוגדים לאלה שלנו. עדיף שאלה שיש בידם כוח ללא עוררין וכמעט בלתי מוגבל, יטעו בכיוון החופש [במקום בכיוון שלילתו].[4]

במקום להמשיך לנוכח ההתנגדות של הולמס, השופט העליון אדוארד דאגלס וייט הפסיק את הדיון בתיק. הנושא הגיע ככל הנראה לממשל, מכיוון שהתביעה נטשה את התיק. לאחר מכן ביקש וייט מהולמס לכתוב את חוות הדעת לבית המשפט פה אחד בתיק הבא, בו יוכלו להסכים, שנק נגד ארצות הברית. הולמס כתב חוות דעת זו, וכן כתב שתי חוות דעת נוספות, אותן אישר בית המשפט פה אחד. אלו דנו בהרשעות בשני תיקים נוספים, פרוהורק נגד ארצות הברית ודבס נגד ארצות הברית, ובכך קבע את התקן להחלטת חוקתיות בנוגע להרשעות פליליות המבוססות על חופש הביטוי. אולם הולמס לא אהב פסיקות חקיקתיות ולא חזר על הסגנון של "סכנה ברורה ומיידות" בפסיקותיו הבאות. חוות דעתו בתיק של שנק מובאת לעיתים קרובות כמקור לתקן משפטי זה, הגם שהולמס שינה את דעתו והציע השקפה שונה בהתנגדותו לפסיקה זו, כפי שכתב בפסק הדין אברמס נגד ארצות הברית. האירועים שהובילו לחוות דעתו בפסיקת שנק התגלו כאשר הביוגרף של הולמס, שלדון נוביק, חשף את חוות דעתו בתיק בלצר, חוות דעת שלא פורסמה אך נכללה במסמכיו של הולמס בבית הספר למשפטים בהרווארד.

צ'ארלס שנק ואליזבת באר היו חברים בוועד הפועל של המפלגה הסוציאליסטית בפילדלפיה. שנק היה מזכירו. הוועד הפועל אישר הדפסה ודיוור של למעלה מ-15,000 עלונים לגברים המיועדים לגיוס במהלך מלחמת העולם הראשונה. שנק פיקח על הפצתם. העלונים קראו לגברים שלא להתגייס: "אל תיכנעו לאיום", "עמדו על זכויותיכם","אם אינך עומד על זכויותיך, אתה מסייע לשלול זכויות, או לזלזל בזכויות, ועמידה על זכויות היא חובתם של כל אזרחי ותושבי ארצות הברית". העלונים קראו לגברים שלא להתגייס בטענה כי גיוס צבאי מהווה עבדות, דבר האסור על פי התיקון ה-13.[5]

לאחר משפטי מושבעים הורשעו שנק ובאר בהפרת סעיף 3 לחוק הריגול משנת 1917.[6] הנאשמים פנו לבית המשפט העליון בטענה כי הרשעתם והחוק שהתיימר לאשר זאת מנוגדים לתיקון הראשון. הם הסתמכו רבות על טקסט התיקון הראשון, וטענו כי חוק הריגול משנת 1917 היה בעל "אפקט מצנן" על דיון חופשי במאמץ המלחמתי.[7]

החלטת בית המשפט

עריכה
 
אוליבר ונדל הולמס הבן

בית המשפט, בחוות דעת פה אחד שכתב השופט אוליבר ונדל הולמס הבן, קבע כי הרשעתו הפלילית של שנק היא חוקתית. החוק חל רק על פגיעות מוצלחות בגיוס, אך תקדימים רגילים אפשרו העמדה לדין בגין ניסיונות שהיו קרובים להצלחה. ניסיונות שנעשו בדיבור או בכתיבה היו יכולים להיענש כמו ניסיונות אחרים לפשוע; התיקון הראשון לא הגן על דיבור המעודד גברים להתנגד לגיוס, מכיוון ש"כאשר אומה נמצאת במלחמה, הרבה דברים שאפשר לומר בעת שלום מעכב את מאמציה שלה עד כי אמירתם לא תהיה נסבלת כל עוד גברים נלחמים, ושום בית משפט לא יכול להתייחס אליהם כמוגנים בזכות חוקתית כלשהי." במילים אחרות, בית המשפט קבע שנסיבות המלחמה מאפשרות הגבלות גדולות יותר על חופש הביטוי מאשר בזמן שלום, ולו רק משום שיש סכנות חדשות וגדולות יותר.

הקטע המפורסם ביותר והמצוטט ביותר של הדעה היה זה:

ההגנה המחמירה ביותר על חופש הביטוי לא תגן על אדם הפורץ בצעקות "אש!" כוזבות בתיאטרון וגורם לבהלה. . . . השאלה בכל מקרה היא האם השימוש במילים אלה בנסיבות אלה הוא כזה שיוצר סכנה ברורה ומיידית לכך שייגרמו הרעות המהותיות שיש לקונגרס הזכות למנוע. זו שאלה של קרבה ומידה.[8]

הביטוי "צעקת אש בתיאטרון הומה אדם" הפך מאז למטאפורה פופולרית לסכנות או למגבלות של חופש הביטוי.

פסיקה מאוחרת

עריכה

במקרים מאוחרים יותר, כאשר נראה להולמס שבית המשפט חורג מהתקדימים שנקבעו בשנק ובמקרים נלווים, הוא התנגד וחזר על דעתו כי הבעות של דעה כנה זכאיות להגנה כמעט מוחלטת, אך ביטויים שהושמעו מתוך כוונה ספציפית - גרימת נזק פלילי, או איום שנושא בחובו סכנה ברורה ומיידית לפגיעה כזו - ניתן להעניש. באברמס נגד ארצות הברית פירט הולמס את ההגנות המקובלות שמקנה החוק - פריבילגיות לחופש הביטוי ולעיתונות - והצהיר כי הוא משוכנע שחופש הדעה היה מרכזי בתוכנית החוקתית מכיוון שתחרות ב"שוק הרעיונות" היא המבחן הטוב ביותר לאמיתותם של רעיונות. בוויטני נגד קליפורניה (1927), פסק דין הנוגע להרשעה בנאום מרדני, האסור על פי החוק בקליפורניה, הצטרף הולמס לחוות דעת מקבילה שנכתבה על ידי השופט לואי ברנדייס, והסביר שוב את תקן הסכנה הברורה והמיידית בנוגע לשיפוט מעשים הנחשבים לפליליים, וחזר על הטענה שהנאום הפוליטי זכה להגנה בגלל ערכם של הדיון וההתלבטות בדמוקרטיה. עם זאת, בית המשפט העליון המשיך לאשר הרשעות בנאום מרדני בסדרת תביעות של שמאלנים, נטייה שהגיעה לשיאה בדניס נ. ארצות הברית, 341 ארצות הברית 494 (1951) שם בית משפט מפולג מרה אישר הרשעות בהמרדה של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. השופט לרנד הנד והשופט העליון וינסון, בשם הרוב בבית המשפט העליון, ציטטו את פסק הדין במשפט שנק, ולשון "הסכנה הברורה והמיידית" הפכה כך לכינוי גנאי בקרב תומכי חופש הביטוי וחופש העיתונות.

בית המשפט, פה אחד, בפסק הדין "ברנדנבורג נ. אוהיו" (1969), זנח את השפה החסודה תוך שהוא מיישם לכאורה את נימוקיו של שנק כדי להפוך את הרשעתו של חבר קו קלוקס קלאן שהועמד לדין בגין נאום מסית. בית המשפט אמר כי ניתן להעמיד לדין את נושא הנאום רק כאשר הנאום מהווה סכנה של "פעולה לא חוקית מיידית", ניסוח שלעיתים נאמר כי הוא משקף את נימוקיו של הולמס באופן מלא יותר בהתנגדותו לאברמס, ולא לפרשנותו כפי שהובעה בפסק הדין שנק. מפסק דין ברנדנבורג נלקח גם תקן הסכנה הברורה המיידית כפי שהתפרשה בפסק דין דניס, ואומץ ההסבר שניתן על ידי הולמס וברנדייס. בין השאר משום שהסטנדרט להגנה על ביטויים במסגרת התיקון הראשון הוצג באופנים שונים בדעותיו השונות, חוקרים "רוויזיוניסטים" טענו כי הולמס שינה את דעתו בקיץ 1919, וכי לאחר שכתב שלוש חוות דעת לבית משפט פה אחד, הוא ביטא השקפה שונה וליברלית יותר בהתנגדותו בפסק דין אברמס כעבור כמה שבועות.[9] מספר תומכים בחופש הביטוי חיזקו טענה זו, והתעקשו כי בית המשפט העליון דחה את שנק ואת דעת הרוב באברמס, ובפועל עקב אחר הנימוקים החולקים של הולמס באברמס ושל ברנדייס והולמס בוויטני.[10] בית המשפט אישר שוב ושוב את שנק, אולם קבע כי ניתן להעמיד לדין על השמדת כרטיס הגיוס בעילה של הפרת תקנות השירות הסלקטיבי, אף על פי שההשמדה בוצעה כמחאה (ארצות הברית נגד אובראיין), אך לא ניתן היה להעמיד לדין על שריפת דגל אמריקני במחאה משום שפעולה זו לא הייתה כרוכה בסכנה של גרימת נזק שבכוחו של המחוקק לאסור (טקסס נגד ג'ונסון).

בשנת 2010, בית המשפט העליון דחה התנגדות לפסיקת הולמס באברמס. העובדות בהולדר נגד פרויקט המשפט ההומניטרי היו דומות לאלו שבאברמס: אנשים שתכננו לתמוך בארגוני מורדים בסרי לנקה וארגונים כורדים, קבוצות טרור פוטנציאליות, חששו מהעמדה לדין על פי חוק הפטריוט, 18 USC סעיף 2339 ב', בגין מתן תמיכה מהותית עבור ארגוני טרור. בית המשפט העליון קבע כי הפגנתתמיכה כזו אינה אסורה על פי התיקון הראשון, דחה במפורש את הטענה לפיה נדרשת "כוונה ספציפית" לסייע למעשי טרור, ודחה גם את טענת השופטים המתנגדים לפיה התיק נשלט על ידי חוות הדעת התומכת בפסק דין ויטני, או על פי התקן המצוין בפסיקת ברנדנבורג. בפסק דין Citizens United נגד FEC, רוב בקרב השופטים דחה את טענת המתנגדים לפיה התיקון הראשון מבוסס על ערך ההתלבטות הדמוקרטית ב"שוק הרעיונות". במקום זאת קבע הרוב כי זכויות התיקון הראשון אינדיבידואליות, ואינן מבוססות על שיקולי קהילתנות.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Kessler, Mark (1993). "Legal Discourse and Political Intolerance: The Ideology of Clear and Present Danger". Law & Society Review. Law & Society Review, Vol. 27, No. 3. 27 (3): 559–598. doi:10.2307/3054105. JSTOR 3054105.
  • Smith, Stephen A. (2003). "Schenck v. United States and Abrams v. United States". In Parker, Richard A. (ed.). Free Speech on Trial: Communication Perspectives on Landmark Supreme Court Decisions. Tuscaloosa, AL: University of Alabama Press. pp. 20–35. ISBN 0-8173-1301-X.
  • Sheldon Novick, "Preface: Honorable Justice at Twenty-five," in Honorable Justice: the Life of Oliver Wendell Holmes (1989, 2013).
  • Timm, Trevor (2 בנובמבר 2012). "It's Time to Stop Using the 'Fire in a Crowded Theater' Quote". The Atlantic. {{cite journal}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Timm, Trevor (2012-11-02). "It's Time to Stop Using the 'Fire in a Crowded Theater' Quote". The Atlantic (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-06-20.
  2. ^ Parker, Garrett (2019). "Ranking the 10 Worst Supreme Court Decisions of All-Time". Money Inc. נבדק ב-10 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Staff (14 באוקטובר 2015). "13 Worst Supreme Court Decisions of All Time". FindLaw. נבדק ב-10 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Sheldon Novick, "The Unrevised Holmes and Freedom of Expression," 1991 Supreme Court Review 303, 389 (1992)(Appendix)
  5. ^ Schenck v. United States, 249 U.S. 47, 49-51 (1917)
  6. ^ University of Texas at Austin. "The Espionage Act and The Limitations of the First Amendment". edb.utexas.edu., which prohibited willful obstruction of the recently-enacted draft.
  7. ^ Brief of Plaintiffs in Error - Schenk
  8. ^ Holmes, Oliver Wendell. "Schenck v. United States 249 U.S. 47". Opinion. Legal Information Institute. נבדק ב-23 בפברואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Albert W. Alschuler, Law Without Values: The Life, Work, and Legacy of Justice Holmes; Chicago University Press, 2000, ISBN 0-226-01520-3, pp 76-77, citing numerous commentaries
  10. ^ Thomas Healey, The Great Dissent: How Oliver Wendell Holmes Changed his Mind--and Changed the History of Freedom of Speech in America (2013)