שרה זיסקינד
שרה זיסקינד (פלגר) (בפולנית: Sara Zyskind; 26 במרץ 1927 – 25 בינואר 1994) הייתה סופרת יהודייה-פולנייה ישראלית שכתבה רבות על השואה. ניצולת גטו לודז' ומחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ, מיטלשטיין וגרפנורט. סגנון כתיבתה הייחודי אפשר לקורא להזדהות עם מציאות התקופה. כתביה מהווים מקור להיסטוריוגרפיה של השואה. [1][2][3]
 | |
| לידה |
26 במרץ 1927 ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
25 בינואר 1994 (בגיל 66) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
  | |
ביוגרפיה
עריכהשרה זיסקינד נולדה בלודז' שבפולין, בתם של אנשל (אנז'ל) קלמן פלגר (1943-1897) יליד דרוהוביץ', ומינדלה ביידרמן (1940-1900), בת למשפחתם תעשיינים נודעת מלודז'. בחלק מכתביה, שרה קוראת לעצמה בשם האמצעי "סלה פלגייר". היא נהנתה מילדות טובה, מוקפת בחברי משפחתה האוהבים.
בגיל 12 עולמה קרס עליה, עם פלישת הנאצים לעיר הולדתה ב-8 בספטמבר 1939 בתחילת מלחמת העולם השנייה.
שלושה חודשים לאחר כיבוש העיר, הועברו תושבי העיר היהודים לגטו שנחסם לתנועה נכנסת ב-8 בפברואר 1940 ושנאטם כלפי העולם ב-1 במאי 1940.
אמהּ, שהצליחה להחזיק מעמד עם קשיי התקופה ושמרה על אופטימיות, נפטרה באותה השנה. אביה והיא תמכו זה בזה בשנים החולפות וניצלו ממעצר וגירוש אל מחוץ לגטו, עד למות האב בפסח 1943. עם "חיסול" הגטו נשלחה זיסקינד למחנה ההשמדה אושוויץ באוגוסט 1944 כשהייתה בת 16 (מספר האסיר שנחרט על ידה היה 55091). בהמשך נשלחה למחנה הריכוז מילשטיין, 17 קילומטרים צפון-מערבית לעיר קלודצקו, שהיה תת-מחנה של מחנה גרוס-רוזן, ולאחר מכן למחנה גרפנורט ("גרוזנוב") הממוקם 12 קילומטרים דרומית לקלודצקו. במחנה האחרון, עבדה בעבודת כפייה ואולצה לחפור תעלות שנועדו להאט ולבלום את הצבא האדום שהתקרב.
זיסקינד חשה שהיא לא תוכל לשאת את סבל המלחמה וכתבה:
העבודה הייתה בהרבה מעבר ליכולתנו. לא היינו אלא שלדים חיים שאינם מסוגלים להרים מעדר או אדמה כבדה מעל לראשינו, וקל וחומר לעבוד במהירות שהורו לנו.
לאחר השחרור היא חזרה ללודז' באביב 1945, בגיל 17, גילתה שכל קרובי משפחתה וחבריה נספו בשואה והחליטה לעלות לארץ ישראל. היא נמלטה מפולין הודות למסמכים מזויפים יחד עם פליטים נוספים מלודז' ולא חזרה לפולין עד לשנת 1988, אז ביקרה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה את העיר לודז' ואת מחנה אושוויץ בגיל 61.
במשך שנתיים (משנת 1945) נדדה ברחבי אירופה ועברה באופן לא חוקי גבולות בין מדינות. היא הגיעה לארץ ישראל רק ב-15 במאי 1947, עקב התנגדות שלטונות המנדט הבריטי לעלייה הבלתי ליגאלית.
דייוויד פטרסון כתב על זכרונותיה של זיסקינד מימי השואה:
מהות הנאציזם הייתה רצח, ומטרת הרצח של הנאצים הייתה הדמות והמהות של בן האדם. שרה זיסקינד זוכרת: "החברויות שלנו ודאגתנו איש לרעהו אפשרו לנו לשמר משהו מהאנושיות שלנו.
יחד עם אליעזר זיסקינד, לקחה חלק בקרבות מלחמת העצמאות בשנת 1948. בדצמבר אותה שנה נישאה לאליעזר (יליד 1925, בז'זיני). אחיה היה ממקיימי מפעל הטקסטיל הראשון בתל אביב.
ספריה
עריכה- העטרה שאבדה בגיטו לודז', לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ח
- "השנים הגנובות" (תרגום הספר העטרה שאבדה לאנגלית, 1981)
- מאבקו של נער; עריכה: אהרון מאירוביץ', תל אביב: בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו 1985. (ביוגרפיה של בעלה, אליעזר זיסקינד, בתקופת מלחמת העולם השנייה)
- Światło w dolinie łez (1994)
קישורים חיצוניים
עריכה- רשימת הפרסומים של שרה זיסקינד, בקטלוג הספרייה הלאומית
- שרה זיסקינד, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Andrea Löw, "Arbeit, Lohn, Essen: Überlebensbedingungen im Ghetto"; in: Ghettorenten: Entschädigungspolitik, Rechtsprechung und historische Forschung, ed. J. Zarusky, Munich, Oldenbourg, 2010, pp. 71–72. ISBN 9783486589412.
- ^ Thomas Taterka, Dante Deutsch: Studien zur Lagerliteratur, Berlin, Erich Schmidt, 1999, p. 203. ISBN 3503049118.
- ^ Cf., e.g., Die Chronik des Gettos Lodz / Litzmannstadt, ed. S. Feuchert, et al., 5 vols., Göttingen, Wallstein-Verlag, 2007, passim. ISBN 9783892448341, ISBN 3892448345.