תבנית:ערך מומלץ 11 בספטמבר 2018
עצים עתיקים בארץ ישראל (בלשון המדעית "עצים בוגרים") הם עצים גדולים בני למעלה ממאה שנים בארץ ישראל, אם כי ההגדרה תלויה במין ואינה קשיחה.
עצים אינם שורדים שנים רבות בשל סיבות ביולוגיות (תוחלת החיים של המין, חשיפה למזיקים שונים, תחרות עם מינים פולשים, שינויים אקלימיים, זיהום אוויר וכדומה) ובשל עקירתם על ידי האדם, לצורך שימוש כחומר בעירה ולצורך הרחבת שטחים לבנייה ולחקלאות.
רבים מן העצים העתיקים נמצאים בסמוך למתחמים מקודשים ("מקאמים" כגון מסגדים, קברי שייחים, קברי צדיקים וכדומה), זאת עקב האמונה בעצים קדושים לפיה העצים הצומחים במקום קדוש שייכים לקדושת המקום. איסור זה מאפשר לעצים לצמוח פרא באין מפריע ומגן עליהם מפני כריתה. קבוצה נוספת של עצים ותיקים בעלי עניין היא "עצים חדשים" שניטעו בראשית ימי הציונות וההתיישבות בארץ ישראל, חלקם כחלק מתהליך ניסיוני של אקלום. לקבוצה זו שייכים עצים כמו אקליפטוס ופיקוס בנגלי, שניטעו על ידי חלוצי החקלאות המודרנית כאהרן אהרנסון, קרל נטר ואליהו קראוזה.