תוכנית ד'

תוכנית ד' הייתה תוכנית שהוכנה על ידי ארגון "ההגנה" במרץ 1948, במהלך השלב הראשון (התקופה השנייה) של מלחמת העצמאות. הרעיון מאחורי תוכנית זו היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, יצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שיקל על כוחות ההגנה לבלום את פלישת צבאות ערב.

רקע

המצב לאחר החלטת האו"ם

ערך מורחב – כ"ט בנובמבר

ב-29 בנובמבר 1947 החליט האו"ם על תוכנית החלוקה, שכללה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ואת הקמתן של מדינה עברית ושל מדינה ערבית בשטחה. יום לאחר מכן, ב-30 בנובמבר 1947,כתגובה למתקפה של הלח"י עשרה ימים לפני כן, תקפו ערבים ביריות אוטובוס יהודי בקרבת פתח תקווה, הרגו חמישה מנוסעיו ופצעו שבעה. ביריות אלה נפתחה מלחמת העצמאות, שנמשכה כשנה ושבעה חודשים.

בתחילת המלחמה תקפו ערביי ארץ ישראל בשתי זירות עיקריות. האחת בערים המעורבות כגון חיפה וירושלים, והשנייה את קווי התחבורה של היהודים. המטרה האסטרטגית של הערבים: ליצור טרור ברחבי הארץ שיגרום להפסקת עלייה, לעזיבת יישובים יהודיים ולהתנוונות היישוב היהודי בארץ. פעולות המיקוש, מחסומי דרכים ומארבים שהציבו בדרכים השונות, גרמו לניתוק אזורים שלמים ממרכז הארץ כמו פרוזדור ירושלים, הגליל המערבי, הגליל המזרחי, הנגב ועוד. בכך נעשה המעבר מתל אביב לירושלים, מחיפה ליישובי הגליל המערבי, מטבריה לגליל המזרחי, מעפולה לעמק בית שאן ומרחובות דרומה לנגב לכמעט בלתי אפשרי. יישובים מסוימים אף נותקו לגמרי מיתר חלקי הארץ.

האסטרטגיה שבה נקטו מנהיגי היישוב היהודי ו"ההגנה" בארבעת חודשיה הראשונים של המלחמה, הייתה בעיקר של התגוננות. הטקטיקה הייתה: ארגון הובלת התוצרת מהיישובים המנותקים ושליחת אספקה אליהם בשיירות מוגנות בעזרת משוריינים. ההמתנה למשלוחי נשק גדולים שהוזמנו והניסיון לשמור על כל נקודת התיישבות יהודית בארץ, מנעו את האפשרות לרכז כוחות גדולים. עיקר המאמץ הצבאי הושקע בשימור הקשר עם היישובים המבודדים, בתחילה באמצעות מתן אבטחה צמודה למכוניות בודדות ובהמשך, באמצעות נסיעה בשיירות ובמכוניות משוריינות.

המשבר ביישוב היהודי

במרץ 1948 החמיר מאוד מצבו של היישוב היהודי. מספר יישובים בצפון הארץ ובדרומה נותקו לגמרי משאר יישובי הארץ והפכו למובלעות בשטחים ערביים, וגם ירושלים הייתה נתונה לסירוגין במצור. מספר ההרוגים היהודים בארץ ישראל עלה על 1,100 ומצבור הנשק שעמד לרשות היישוב היהודי, לנוכח הסכנה של פלישת צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי (ב-15 במאי), היה דל ביותר.

המשבר הצבאי פגע גם במעמדה של הציונות בזירה הבינלאומית. גברו הקולות שהטילו ספק ביכולתו של היישוב היהודי להגן על עצמו. הנציגים הערבים באו"ם דרשו לבטל את החלטת החלוקה ואליהם הצטרף נציג קולומביה שגרס כי קיום ההחלטה איננו אפשרי לנוכח התנגדות הערבים. חמור מכל היה השינוי במדיניות ארצות הברית, שהציעה הפסקת הפעולות לחלוקת ארץ ישראל וקביעת משטר נאמנות זמני, כדי להביא לרגיעה בסכסוך.

בסיס הלגיטימיות שהשיגו היהודים בהחלטת האו"ם החל להתערער, ונדרש שינוי מרחיק לכת במדיניות הצבאית של היישוב כדי להשיבו. הנהגת היישוב הבינה כי יש צורך במעבר מאסטרטגיה דפנסיבית-מתגוננת לאסטרטגיה אופנסיבית-התקפית, הכוללת פעולות יזומות כנגד הכוחות הערביים.

אגירת מים בירושלים

ב-15 במרץ 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו תחת הכותרת "אגירת מים בירושלים": ”- כמות המים שיש בירושלים ליישוב היהודי (בסוף פברואר) : 1. בורות שעברו לרשות ועדת החירום 30,000 קוב (ממ"ע), לפי 10 ליטרים ליום תספיק ל-30 יום, לפי 5 (צמצום) - ל-60 יום. [ --- סעיפים 2–6, פירוט בורות אפשריים נוספים ובריכות ---]. סך הכל - 165,000 קוב. יספיק ברווח ל-165 יום, צמצום ל-330 יום.”

גיבוש התוכנית

בתחילת חודש מרץ 1948 גיבשה המפקדה הארצית של "ההגנה" תוכנית אופרטיבית שכונתה "תוכנית ד'". בתוכנית זו החל הארגון לזנוח את צורת החשיבה של ארגון מחתרתי, ולסגל לעצמו צורת חשיבה של צבא סדיר ומאורגן. התוכנית כללה סכמה של פעולות אותן הורה המטכ"ל ליחידות ההגנה לבצע עם עזיבת הבריטים את הארץ, במטרה להתכונן לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים. התוכנית התבססה על ההנחה, שמאוחר יותר התבררה כשגויה, לפיה יפנה הצבא הבריטי את בסיסיו בבת אחת. בהתאם לזאת, התוכנית כולה תוכננה לצאת לפועל מיום זה עד ליום פלישת צבאות ערב.

מטרות התוכנית כללו התארגנות מחדש של יחידות "ההגנה" ומעבר למבנה של חטיבות ופיקודים; והבטחת העורף לקראת המצב שייווצר לאחר עזיבת הבריטים והפלישה הצפויה של צבאות ערב על ידי השתלטות על אזורי הארץ שיועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית וכן על אזורי ההתיישבות היהודית שמחוץ לגבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם על מנת ליצור רצף טריטוריאלי יהודי שיקל להגן עליו. השתלטות זו תוכננה על ידי ביצור היישובים היהודיים, תפיסת משלטים סביב היישובים ובדרכים, השתלטות על כפרים ערבים באזורים אלה, הריסת כפרים עוינים וגירוש תושביהם, התבססות בערים מעורבות, תפיסת תחנות משטרה ובסיסים בריטיים, השתלטות על עורקי תחבורה ראשיים בארץ ופעולות כיבוש בשטח האויב.

אחת ההנחיות התייחסה לכפרים הערביים באזורים בהם הופעלה התוכנית. הוראות דומות ניתנו ביחס לשכונות הערביות בערים המעורבות:

כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות - השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר לגבול המדינה... במקרה של אי התנגדות - יוכנס חיל מצב לתוך הכפר, אשר יתבצר במקום או במקומות המאפשרים שליטה טקטית מוחלטת. מפקד חיל המצב יחרים את כל כלי הנשק, כל מקלטי א-ט [אלחוט רדיו] וכל כלי הרכב... יאסור את כל האישים החשודים מבחינה פוליטית. בהתייעצות עם הגורמים המדיניים ימונו מוסדות מבין תושבי הכפר להנהלת ענייניו הפנימיים.

יש היסטוריונים הטוענים כי סילוק הערבים מתחומי המדינה היהודית היה המטרה העיקרית של התוכנית. חלקם סבור כי מטרת תוכנית ד' הייתה להשתלט על שטחי המדינה הערבית המיועדת ומניעת הקמתה. לדעת ההיסטוריון יואב גלבר קריאה כזו במסמכים מתמקדת בסעיף אחד ומוציאה אותו מהקשרו. לדבריו, סעיפים אלו הנוגעים להתנהגות עם האוכלוסייה הערבית הם משניים בתוכנית שעיקרה היה היערכות לפלישה הצפויה של צבאות ערב. בנוסף, הוא טוען כי קיימת התעלמות מכך שההנחיה לגרש כפריים התייחסה רק לאלו שיגלו התנגדות פעילה ויילחמו ולא למי שייכנע לאנשי ההגנה, וזאת מתוך כוונה למנוע מלוחמים ערבים להפוך את הכפרים לבסיסים נגד היישובים היהודיים הסמוכים.

ההיסטוריון בני מוריס טוען בספרו על היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים: "תוכנית ד' הוכנה על פי שיקולים צבאיים ונועדה להשגת יעדים צבאיים, ולא הייתה בגדר תוכנית פוליטית לגירושם של ערביי ארץ ישראל". מוריס כותב בספרו על מלחמת העצמאות: "השגת יעדים אלה חייבה כיבוש קבוצות של כפרים ערביים, אם עוינים ואם עוינים בכוח, ולמפקדי החטיבות ניתנה ברירה: השמדת כפרים.. או פעולות ביעור המליציות והשתלטות על הכפרים והשארת כוח לשמירה על המקום הכבוש. המפקדים הוסמכו להחליט לפי שיקול דעתם, אם יש לגרש את תושבי הכפרים והשכונות הערביות היושבים על דרכי גישה חיוניות". בנוסף הוא מדגיש: "תוכנית ד' עוררה מקץ עשרות שנים מחלוקת היסטוריוגרפיה מסוימת כאשר היסטוריונים פלסטינים ופרו פלסטינים טענו כי הייתה תוכנית אב של "ההגנה" לגירוש ערביי הארץ. אולם בחינה מדוקדקת של נוסח התוכנית מוליכה למסקנה שונה". לדברי מוריס, הערבים "נמלטו מישוביהם לרוב לפני או בעיצומם של הקרבות".

הפעלת התוכנית

תוכנית ד' הייתה מיועדת להפעלה מיד לאחר עזיבת הבריטים, אך מכיוון שהבריטים עזבו את הארץ בהדרגתיות, התוכנית לא הופעלה כמקשה אחת והמבצעים בחלק הראשון של אפריל נועדו לפתרון בעיות מקומיות דוחקות ללא קשר לתוכנית ד'. עם זאת, מבצעים אלה תואמים לעקרונות תוכנית ד'.

ארגון הכוחות של "ההגנה" וריכוזם בחטיבות וגדודים, העמיד את היישוב היהודי בעמדת יתרון אל מול הכוחות של ערביי ארץ ישראל ועוזריהם מצבא ההצלה ומיחידות האחים המוסלמים. הקרבות בחודשים אפריל ומאי, שחלקם היה במסגרת תוכנית ד', הוכיחו יתרון זה.

ההגנה עברה מהתגוננות למבצעים יזומים, והראשון בהם היה מבצע נחשון, שנפתח ב-5 באפריל 1948, שמטרתו הייתה להסיר את המצור על ירושלים הנתונה במצב קשה ולפתוח את הדרך לירושלים על ידי השתלטות על הכפרים הערביים בדרך לעיר. הצלחתם של מבצע נחשון, שנמשך שבוע ימים, ומבצע הראל שנערך מיד אחריו הייתה חלקית, שכן ב-20 באפריל שבה ונחסמה הדרך לירושלים, אך עם זאת, ירושלים הנצורה קיבלה אספקה חיונית לקיומה. במהלך המבצע התרחשה פרשת כיבושו של הכפר הערבי דיר יאסין על ידי ארגוני האצ"ל והלח"י, שבו נהרגו כ-100 עד 120 (יש מחלוקת על המספר המדויק, ומיד לאחר שאירע, פרסמו הן הערבים והן האצ"ל מספרים גבוהים בהרבה) מתושבי הכפר. הפרשה יצרה זעזוע רב בארץ ובעולם, והגבירה, ככל הנראה, את תופעת הבריחה של תושבי הכפרים הערביים, שגבלו בהתיישבות יהודית.

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד

במקביל לקרב סביב ירושלים תקף צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י את משמר העמק במטרה לכבשה, לחסום את הדרך מואדי מילק לחיפה ולהתאחד עם הכוחות הערביים שם. קרב משמר העמק היה הקרב הראשון שבו רוכז כוח ערבי גדול של אלפי לוחמים, שנעזר בתותחי שדה ושריוניות שהפגיזו את משמר העמק. בתחילה הקיבוץ התגונן בכוחות עצמו, אך אחר כך חברו לו תגבורות. הבריטים התערבו ופינו את הילדים מהקיבוץ. לאחר שיצחק שדה נטל את הפיקוד ורוכזו כמה מאות לוחמים, עבר הכוח היהודי להתקפה וכבש אתרים שולטים וכפרים ערביים בסביבה. לבסוף, כעבור עשרה ימי קרבות קשים, הכריע הכוח היהודי את צבא ההצלה וניתק את חיפה הערבית מהכוחות שבג'נין.

מספר ימים אחר כך, ב-18 באפריל, כבשו כוחות גולני את טבריה, ותושביה הערבים ברחו בחסות צבאית בריטית. היא הייתה העיר המעורבת הראשונה שעברה לשליטת "ההגנה". שלושה ימים אחר כך, ב-21 באפריל, נכבשה חיפה בתוך 24 שעות על ידי כוחות כרמלי ומרבית תושביה הערבים נמלטו ממנה.

מיד אחר כך התרחשו מבצעים נוספים: מבצע יבוסי לפריצת המצור על נווה יעקב, עטרות והר הצופים בירושלים (22 באפריל עד 1 במאי), מבצע חמץ לכיבוש יפו (27 עד 30 באפריל), מבצע יפתח לכיבוש צפת והגליל העליון המזרחי (28 באפריל עד 29 במאי), מבצע מכבי להמשך פריצת הדרך לירושלים, מבצע ברק להשתלטות על דרום השפלה ומבצע קלשון להשתלטות על אזורי המפתח שפינו הבריטים ברגע האחרון בירושלים (14–15 במאי).

תוצאות המעבר להתקפה

ההגנה עברה להתקפה שבתחילתה מבצעים שנועדו לפתור בעיות מקומיות דוחקות, אך בהמשך פעלה לפי עקרונות תוכנית ד'. במשך שישה שבועות אלה, התחולל שינוי חד במצב היישוב היהודי בארץ ישראל. עד פלישת צבאות ערב, לאחר הכרזת העצמאות, נכבשו כמאה כפרים ערביים. בחודשים אפריל–יוני עזבו את בתיהם כ-300,000 תושבים ערבים מן הערים המעורבות ומהכפרים הסמוכים ליישובים יהודיים. בעקבות תוכנית ד' נוצר ליישוב היהודי רצף טריטוריאלי כמעט מלא, פרט לירושלים ולמספר מובלעות ערביות.

מנהיגים ערבים רבים ברחו מהארץ וההנהגה הערבית המקומית התפוררה. הבהלה בציבור הערבי הייתה רבה והחשש מפני הלוחמים העבריים הלך וגדל. בנוסף, חל שינוי דרמטי גם במצבם של הכוחות העבריים, שאורגנו בחטיבות וחימושם השתפר, ובכך היוו תשתית להקמת צה"ל בסוף מאי 1948.

בשלב זה של מלחמת העצמאות ניצח היישוב היהודי את ערביי ארץ ישראל, אולם היה זה ניצחון חלקי בלבד שכן בסיומו נותרה הדרך לירושלים חסומה ובנוסף, ערב הקמת המדינה, ב-13 במאי, נפל גוש עציון והוחלט לפנות מספר נקודות התיישבות יהודיות נוספות.

מספר הנופלים ביישוב היהודי בתקופת יישום תוכנית ד' עמד על 1,253, מתוכם כ-500 אזרחים.

לקריאה נוספת

• שושנה שטיפטל (עורכת), תוכנית "ד" - הכנתה, עיצובה וגיבושה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור וארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 2008.
• דוד טל, "תוכנית ד': תוכנית אב או צורך השעה?", זמנים 61, חורף 1997 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• מאיר פעיל, עצמאות : תש"ח - תש"ט, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 40–51
• תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1970.
• זרבבל גלעד, ספר הפלמ"ח, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1953.
• בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד/ספרית אפקים, 1991.
• דוד שחר, מגלות לקוממיות, עידן-הוצאה לאור, 1990.
• בני מוריס 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה תל אביב : עם עובד, תש"ע 2010
• בן-ציון דינור, עורך ראשי ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, ממאבק למלחמה, הוצאת עם עובד 1972.
• יגאל אייל, תוכנית ד' - מצפן אופרטיבי, בתוך: המלחמה המעצבת הראשונה - שבעה מאמרים במלאת שבעים שנה למלחמת העצמאות, מודן, משרד הביטחון וצה"ל/המחלקה להיסטוריה, 2018, עמודים 13–64

קישורים חיצוניים

• אורי דרומי, גרסת משרד הביטחון, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008