תוכנית האוטונומיה
תוכנית האוטונומיה הייתה תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה על ידי ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שר החוץ משה דיין ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לפיה תהיה לעם הפלסטיני זכות לנהל את ענייניו באופן אוטונומי, ללא התערבות ישראלית.
היסטוריה
עריכהגישות לפתרון
עריכהלאחר מלחמת ששת הימים, שלטה ישראל בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. כיבוש השטחים יצר מצב בעייתי, בו אין אפשרות לספח את השטחים הכבושים מחשש לפגיעה ברוב היהודי של מדינת ישראל. בציבור הישראלי שלטו שתי גישות לפתרון הסכסוך.
הגישה הראשונה, שהוביל יגאל אלון, גרסה כי צריך להרשות לעם הפלסטיני להתחבר לממלכת ירדן או לכונן מדינה עצמאית בשטחים הכבושים. גישה זו זכתה לכינוי "פשרה טריטוריאלית" והצגתה העיקרית הייתה בתוכנית אלון.
הגישה השנייה, שאותה הובילו משה דיין ושמעון פרס, גרסה כי יש לשמור את השטחים בשליטת ישראל, ולחלק את הסמכויות השלטוניות בין ישראל לפלסטינים או לממלכת ירדן, ולא את השטח. גישה זו נקראה "פשרה פונקציונלית".
הסכמי קמפ דייוויד
עריכה
ערך מורחב – הסכמי קמפ דייוויד
בהסכמי קמפ דייוויד, שנחתמו במסגרת הסכם השלום עם מצרים, השתנתה הגישה הישראלית. סאדאת סבר כי לא תיתכן יציבות ללא מילוי צרכיו של העם הפלסטיני ופתרון בעיותיו. בדיון על העם הפלסטיני, הציעו בגין ודיין את "הפשרה הפונקציונלית" כפתרון לסכסוך, ותוכנית זאת כונתה "תוכנית האוטונומיה".
גישת הפשרה הפונקציונלית הייתה הגישה הנפוצה יותר בישראל, ואף הסכמי אוסלו מבוססים עליה. מגמה זו השתנתה רק בשנת 2000, בהצעתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק.
סעיפי התוכנית
עריכהלאחר הסכם השלום, ניסח בגין בזהירות טיוטת הסכם אוטונומיה. עיקרי התוכנית היו:
- אי הקמת מדינה פלסטינית, מחשש שמדינה כזאת תעמיד בסכנה את ישראל והעולם החופשי
- לא יהיה צבא פלסטיני
- מדיניות חוץ לפלסטינים תהיה נחלתה הבלעדית של ישראל. משה דיין התנגד לרעיון זה, וסבר כי האוטונומיה לא צריכה להיות במסגרת הריבונות הישראלית, בעוד שבגין סבר כי האוטונומיה כן צריכה לחול במסגרת הריבונות הישראלית
- בגין פירט שלפלסטינים יהיו 11 משרדי ממשלה (אוצר, תחבורה, חינוך ועוד) שישבו בבית לחם
- כל תושבי יהודה, שומרון ועזה, כולל הפלסטינים, יוכלו לבחור בין אזרחות ירדנית לאזרחות ישראלית. התושבים שיבחרו באזרחות ישראלית יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, לפי חוק הבחירות לכנסת.
- יהודים יוכלו להתיישב בשטחים
- מספר מוגבל של פליטים פלסטינים יוכלו לחזור לגדה ולעזה
גורל התוכנית
עריכהטיוטת ההסכם של בגין אומנם לא יושמה, אך שיחות אוטונומיה התחילו. התנועה הלאומית הפלסטינית ואש"ף לא השתתפו בשיחות ולמעשה התנגדו לתוכנית. ביוני 1979, נערכו שיחות הכנה בין משלחת מצרית, ישראלית ואמריקאית במלון אכדיה בהרצליה[1].
התוכנית הוקפאה עם קבלת חוק ירושלים ביולי 1980. רצח סאדאת ערער את התוכנית, והשיחות הופסקו סופית בעקבות פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982.
רעיונות הפשרה הפונקציונלית תפסו תאוצה מחודשת עם חתימת הסכמי אוסלו, שהעניקו אוטונומיה לפלסטינים. אך בהמשך תהליך השלום של שנות התשעים, הציע בשנת 2000 ראש הממשלה אהוד ברק הקמת מדינה פלסטינית, ומאז, על אף כישלון השיחות ופרוץ האינתיפאדה השנייה בעקבותם, רעיון "הפשרה הטריטוריאלית" נדמה היה מציאותי יותר.
קישורים חיצוניים
עריכה- טיוטת תוכנית האוטונומיה המקורית של רה"מ מנחם בגין, אתר הכנסת, 28 בדצמבר 1977 (הקישור אינו פעיל, 30 ביולי 2022)
הערות שוליים
עריכה- ^ שמואל שגב, שיחות הרצליה לא גישרו על הפערים, מעריב, 22 ביוני 1979