תוכנית המבצר האחרון
תוכנית המבצר האחרון לארץ ישראל (באנגלית: Palestine Final Fortress) הייתה תוכנית שיזמו הבריטים בשנת 1942, בימי מלחמת העולם השנייה, להגנת ארץ ישראל מפני פלישה של הנאצים מכיוון צפון.
הרקע
עריכהבימי מלחמת העולם השנייה עמדה ארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי פעמיים בפני סכנת פלישה של הנאצים ובעלי בריתם.
הסכנה הראשונה החלה ביוני 1940 כאשר כבשה גרמניה את צרפת, והשליטה בצרפת ובמושבותיה הייתה בידי משטר וישי הפרו-נאצי. בכך באו סוריה ולבנון תחת שלטון פרו-נאצי. הנחת העבודה של הבריטים הייתה שפלישה גרמנית לארץ ישראל מצפון היא אפשרות ריאלית.
בקיץ 1940 החלו הבריטים להקים קווי ביצורים להגנת הארץ מפני פלישה ולהכנת פעולות התנגדות לכובשים, אם תפול בידי האויב.
ביוני-יולי 1941, במסגרת המבצע לכיבוש סוריה ולבנון, כבשו אותן הבריטים מידי צבא וישי, אך האיום הנאצי לא הוסר. הבריטים העריכו כי הצבא האדום עלול להתמוטט והנאצים יתקדמו דרומה, יכבשו את הקווקז ויפלשו לארץ ישראל מצפון. למרות ייצוב החזית ברוסיה, הכינו הבריטים תוכנית להגנת הארץ מכיוון צפון, מתוך הערכת מצב שגזרה כי לא יהיה בידם כוחות מספיקים להגנה במרחב הלבנט או הגליל. הכוחות שייסוגו מסוריה יתכנסו למערך הררי מבוצר שמשתרע מרכס הכרמל, להרי גלבוע, בקעת הירדן ומצוקי ים המלח. רק קו זה ייתן אפשרות הגנה מפני השריון הגרמני וימנע את דהירתו לסיני ולתעלת סואץ. ההגנה נועדה להתבסס על מתחמים של עמדות, תעלות קשר, בונקרים, עמדות נשק כבד ומחפורות לארטילריה, שבהם ימוקמו כוחות של דיוויזיה שמפקדתה בטול-כרם. מאחוריה יעמוד קורפוס גדול יותר שיתגבר פרצות במערך ויעבה כוחות במידת הנדרש. בחורף 1942 החלו כוחות הנדסה וחברות בניה כמו "סולל בונה" לחפור עמדות, לסלול דרכי גישה, לבצר בונקרים ותעלות מדופנות, והכרמל כולו הוכרז שטח צבאי סגור. התוכנית כונתה על כן "ארץ-ישראל-המבצר האחרון" (Palestine Final Fortress) ובקיצור PFF. במהלך 1942 וב-1943 עבר משקל הכובד לקרבות הגדולים בצפון-אפריקה, ומערכי הכרמל ננטשו. עם התקדמות קורפוס אפריקה מזרחה גברה ביישוב חרדה, ובהנהגת היישוב נאחזו בתוכנית הבריטית והגו רעיונות להשתמש במערך הנטוש ובמתקנים בחיפה כדי לרכז במרחב זה את היישוב היהודי - אם יפנו הבריטים את הארץ בלחצו של רומל. מלבד רעיונות ומילים כגון "מצדה בכרמל", "חיפה-טוברוק" ו"מוסא-דאג", לא נעשו בפועל הכנות של ממש ובוודאי שלא מעשים בשטח. תקופה זו בתולדות היישוב קיבלה את הכינוי "מאתיים ימי חרדה", אך הם חלפו ועברו ללא צורך לקדם תוכניות מסוג זה. לימים, השתמשו בביצורי הכרמל הבריטים שכוונו לצפון - כנימוק בוויכוחים פוליטיים פנימיים ביישוב, כגון בימי הוויכוח על ההתגייסות לבריגדה היהודית או ההישארות בארץ כדי להגן עליה מפני הערבים, כמו אז כשנהגתה תוכנית "מצדה בכרמל". מערך הביצורים אשר שרד בכרמל מוכיח כי אכן היה הוא חלק מתוכנית הגנה כלפי צפון - ואין לו שום קשר להגנה כלפי דרום, משם יגיעו לכאורה כוחותיו של רומל.
התוכנית
עריכה
התכנון הבריטי היה להשתמש במספר אזורים בארץ ישראל כמערך עיקרי בתוכנית ההגנה.
התוכנית התבססה על יצירת מתחמים מוגנים בהרי הכרמל, הגלבוע ובהרי השומרון, כאשר בכל אזור יתמקם כוח שלדי של הכוחות הבריטים המוצבים בארץ ישראל, אשר יתוגבר על ידי כוחות בריטים מסוריה. התכנון התבסס על סדר גודל של שתי אוגדות חיל רגלים, אוגדה משוריינת ואגד ארטילרי.
שנת 1942, כאשר עמד רומל בשערי מצרים, הייתה שנת השיא בשיתוף הפעולה בין פיקוד הצבא הבריטי לבין ארגון ההגנה (שאנשיו כונו בתכתובת הסודית הבריטית "הידידים"). סכנת ההשמדה שנשקפה ליישוב היהודי מכיבוש נאצי הוחמרה עקב הלך הרוחות ששרר אז בקרב ערביי ארץ ישראל, בעקבות ההסתה של המופתי אמין אל-חוסייני שישב אז בברלין.
הבריטים הביאו בחשבון נסיגת כוחותיהם מארץ ישראל מזרחה לכיוון עיראק ואילו תוכניתו של ארגון ההגנה התבססה על קרב הגנה בתוככי ארץ ישראל ללא נסיגה. הבריטים ציפו כי הפלמ"ח, שאומן וצויד על ידם, ימשיך להילחם בפולשים בפעולות גרילה וחבלה לאחר נסיגתם. בין השאר הייתה כוונה כי לוחמי המחלקה הערבית, המסתערבים של הפלמ"ח, יבצעו בעורף הכובש, בחזות של ערבים, פעולות ריגול, חבלה ושיבוש דרכי תחבורה, בצורה שתעורר את הרושם שהאוכלוסייה הערבית היא האחראית לכך. זאת על מנת לשבש את היחסים בין הערבים לכובש הגרמני, על מנת שהגרמנים יתרשמו כי התקווה שטיפח בהם המופתי על נאמנות ערבית לכוחות הציר, הייתה תקוות שווא וכי הערבים פועלים למעשה בשירות הבריטים. כן צריכים היו המסתערבים לבצע פעולות הרג בקרב האוכלוסייה הערבית, כדי ליצור את הרושם שהגרמנים מפעילים את תורת הגזע גם על הערבים ובכך לעודדם לפעולות התנגדות.
התוכנית הבריטית ותוכנית ההגנה לא מומשו מעולם בעקבות התבוסה שנחל קורפוס אפריקה מידי הארמייה השמינית הבריטית בפיקודו של ברנרד מונטגומרי בקרב אל-עלמיין השני, ב-3 בנובמבר 1942, שאילצה את רומל להתחיל בנסיגה ארוכה לאורך חופי צפון אפריקה, והסתיימה בכניעת הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בתוניסיה בראשית מאי 1943. בזאת באה גם תקופת שיתוף הפעולה עם הבריטים לקיצה.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יואב גלבר, מצדה-ההגנה על ארץ ישראל במלחמת העולם השניה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1990.
- דן גלעדי ומרדכי נאור ארץ ישראל במאה העשרים - מיישוב למדינה. הוצאת משרד הביטחון, 2006.
- יהודה באואר דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית, 1945–1939. הוצאת ספרית פועלים, 1963.
- ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי חלק ראשון. הוצאת עם עובד, 1972.
- מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השנייה, בעריכת זרובבל גלעד. הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, 1952.
- יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכח, הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1979.
- מנחם רהט, 200 ימי חרדה מיותרת, 'מצב הרוח' גיליון 467, 12 בינואר 2018, ע'45-42.
קישורים חיצוניים
עריכה
רן לוי, סודם של הבונקרים על הכרמל, חלק א', חלק ב', בפודקאסט עושים היסטוריה, מרץ 2019- המלחמה סביב ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה
