סימן המכשפה

על פי ציידי מכשפות, בעיקר בתקופת השיא של צידי המכשפות במאה ה-17, סימן המכשפה, הקרוי גם סימן השטן או תו השטן, היה סימן על גוף הברייה המצביע על היותה מכשפה. האמונות לגבי הסימנים השתנו בהתאם למיקום המשפט וההאשמה המופנית נגד המכשפה-לכאורה. ההתייחסות המוקדמת ביותר לקיום סימן כזה היא מהמאה ה-16. עדויות באשר לסימני מכשפות הגיעו לשיאן בשנת 1645, ועד שנת 1700 כבר נעלמו כמעט כליל. האמונה לגבי סימן המכשפה הייתה שזהו סימן קבוע בו מסמן השטן את חניכיו כדי לכבול אותם בצייתנות ושירות אליו. את הסימן הוא יוצר על ידי שריטה בטלפיו על בשרם, או על ידי צריבה בברזל חם. היו מקרים בהם נטען שהסימן הושאר כאשר השטן ליקק את האדם המדובר. בדרך כלל הסימן יוחס לחלק מטקסי חניכה ליליים. 

ציור שמן "בדיקת מכשפה" מאת תומקינס הריסון מטסון (1853)

סימן נוסף שיוחס לקשר בין מכשפות לשטן הוא פטמת המכשפה - בליטה המצויה איפשהו על גוף המכשפה, ולאו דווקא שד או פטמה. תואר לפעמים כבעל מראה של יבלת.

המונח "סימן מכשפות" שימש גם לסימנים שהוצבו על בתים ומבנים כדי להרחיק מהם מכשפות, בדרך כלל על דלתות, עמודים וקירות. 

אמונות לגבי תו השטן

פטמת המכשפה מזוהה עם עיוות של הכוח האמהי על ידי מכשפות, בתקופה המודרנית המוקדמת באנגליה. על פי האמונה, מכשפות הזינו בעזרת פטמתן המיוחדת שדונים או רוחות מלווים; המלווים (לעיתים קרובות חיות מבויתות, דוגמת חתולים) סייעו למכשפה בקסמיה בתמורה למזון (דם) מקרבנות שהקריבה או מיניקה מפטמת המכשפה. פטמת המכשפה גם משמשת את השטן עצמו, היונק ממנה כשהוא מבקר בלילות במיטותיהן של משרתותיו הנאמנות, ולפעמים אף מפרה אותן בזרעו. היצורים שנולדו מזיווג זה גם ינקו מפטמה זו. בפולקלור האנגלי, יצורים אלו נקראו "קמביון", והיו סיפורים לפיהם ביום השביעי של השבוע השביעי של הזנה מפטמת המכשפה, היה הקמביון גדל ומגיע לבגרות, ויוצא אל העולם לזרוע הרס באמצעות כוחות דמוניים שירש מאביו העל-טבעי.

על פי האמונה, סימני המכשפה יושמו במקומות מוסתרים בגוף: תחת העפעפיים, בבתי השחי, או בחללים בגוף. כאשר נמצא סימן כזה, הוא נחשב להוכחה חותכות להיותה של המואשמת מכשפה. בהתאם, על פי האמונה, לכל מכשפה יש כזה סימן, וחיפוש גופני קפדני היה חלק מתהליך משפט של מכשפה. כל סימן על הגוף היה יכול להיחשב כסימן מכשפה: שומות, צלקות, כתמי לידה, סרחי עור, "פטמה שלישית", גיוון בצבע העור, וכדומה. המומחים, או האינקוויזיטורים, האמינו שהם יכולים להבדיל בנקל בין סימן מכשפה לבין פגם טבעי בעור, ולכן גם התעלמו מכל טענה מצד מואשמות שסימן שנמצא הוא טבעי.

בדיקת האינקוויזיטורים

הרשויות בציד המכשפות באופן שגרתי הפשיטו את המכשפה הנאשמת מבגדיה, וגילחו את כל שיער גופה, כך ששום סימן פוטנציאלי לא יישאר מוסתר. הם תקעו סיכות לתוך צלקות, יבלות, אזורים של עור מעובה או כהה. היה נהוג לערוך את הבדיקות לעיני קהל גדול. מכיוון שהאינקוויזיטורים גם האמינו כי השטן משאיר סימנים בלתי נראים, אם לא הצליחו למצוא סימן לאחר הפשטה וגילוח, הם פשוט התחילו לדקור את הנאשמת בסיכות בכל חלקי גופה עד שמצאו אזור לא רגיש. בדיקות אלו פסקו עד שנת 1700.

האלימות שהופנתה כנגד מכשפות-לכאורה על מנת לגלות את סימניהן כללה עינויים. עינויים אלה בדרך כלל כללו נדבך של אלימות מינית, אפילו עד אינוס המואשמת, אפילו שאונס לא נחשב ככלי להשגת מידע. ההיסטוריונית אן ברסטו מתארת מספר דוגמאות כאלה, כמו במקרה של קתרינה לטומיה, שהייתה ילדה קטנה, אשר נאנסה פעמיים בתאה, וכמעט מתה בעקבות זאת, וכן את מעשיו של התליין ז'האן מינאר, שהיה "בודק" את הנשים שהוציא להורג, על אף שכבר הורשעו, כמו במקרה של אלדגונד דה רו, "הוא בדק את חלקיה הפנימיים, את פיה, ואת 'פארטי אונטוז' (מבושיה). כאשר אישה הולקתה, היא הוכרחה להתפשט בחלקה העליון ולהציג את שדיה לציבור. כדי לאלץ אותה להתוודות, מרח כומר שומן רותח על עיניה, בתי השחי, בטנה, ירכיה, מרפקיה ו'דאן סה נאטור', בווגינה, של קתרין בוראיון. היא מתה בכלא, ללא ספק מפצעיה".

במהלך ציד המכשפות הועסקו אנשים כדי לסייע במציאת והרשעת מכשפות. אנשים אלו קיבלו את התואר "מגלי המכשפות". אולי המפורסם מביניהם היה מת'יו הופקינס (בסביבות 1620–1647), אשר טען לתואר "מגלה המכשפות הכללי". כתביו של הופקינס הגיעו לשיא הפופולריות שלהם במהלך מלחמת האזרחים האנגלית (משנת 1645), וכתבים אלה תרמו רבות לשימוש בתו השטן כראיה במשפטי המכשפות ולאמונה בו. בסקוטלנד באותה תקופה היו שתי נשים שהתחזו לגברים, וכינו את עצמן "מר דיקסון" ו"מר פיטרסון", כדי שגם הן יוכלו להיות למגדי מכשפות.

מתיו הופקינס, "מגלה המכשפות"

היסטוריוגרפיה

תאוריית הקעקועים הפגאנים

האנתרופולוגית מרגרט מארי התייחסה לנושא סימני המכשפות בספריה Witchcult in Western Europe ו- The God of the Witches שיצאו בתחילת המאה ה-20. היא טענה שאכן היו סימנים, שלמעשה היו קעקועים של חברים בדת פגאנית מאורגנת. שהיה מדובר באנשים שנטלו חלק בפעילות שלא התקבלה בחברה בעין יפה, אך שלא היה בה מן העל-טבעי. אחרי צאת הספרים, מארי פיתחה שם כמומחית למכשפות וכישוף, ויש הזוקפים לזכותה את העניין המחודש בדתות ופרקטיקות פגאניות, כמו דת הוויקה. עם זאת, רבות מטענותיה שהיו שנויים במחלוקת נידחו מאוד במידה רבה, בין היתר בשל חוסר ראיות.

בהסתכלות פמיניסטית

גישה נוספת רואה את האמונה והחיפוש אחר סימן המכשפה כמונע מגדרית. אן ברסטו, בספרה Witchcraze: A New History of the European Witch Hunts, מנתחת את ציד המכשפות של אירופה כניסיון לשלוט בנשים, ואת סימן המכשפה כתירוץ לשלוט בגופן של נשים דרך אלימות וסדיזם. היא מתארת את המציאות של נשים בחברה במהלך הזמן הזה: "כאשר בן אצולה היה מגן על 'אישה חביבה על הבריות ואדוקה' הדוקר [בסיכות] טען כי, לאחר שהואשמה, היא חייבת להיבדק בכל מקרה". ברסטו את האלימות בעלת האופי המיני שרווח בציד המכשפות כראיה נוספת כי ציד מכשפות היה, למעשה, ציד נשים.

תאוריית הפחד מכוח האמהות

ההיסטוריונית דבורה ויליס טוענת כי ציד מכשפות נבעה בפחד חברתיו מהכוח האימהי. ויליס טוענת כי ברחבי אירופה של התקופה המודרנית המוקדמת ישנם גילויי פחד מאמהות מרושעת, המוצאת ביטוי במגוון דרכים, ביניהם סיפורי אגדות ואמונות לגבי מכשפות, ושפטמת השטן היא ביטוי ישיר של פחד זה. ויליס רואה בפטמת המכשפות עיוות של הכוח הנשי להזין ולחזק צעירים.

תאוריית מחלת ליים

מ. דריימון הציע תאוריה לפיה באזורים המושפעים ממחלת ליים, יש בסיס הן לזיהוי מכשפות על פי התנהלות מוזרה, שכן המחלה משפיעה על הלוקים בה מבחינה נוירולוגית, והן לבדיקה לגילוי שכן נשיכת קרציות משאירה סימנים על העור, ויכולה להיות במקומות נסתרים בגוף. הוא מציין שהתפתחות התאוריה ביחס לתו השטן באירופה הגיעה רק אחרי מגעיו של קולומבוס עם "העולם החדש" בשנת 1492, והיא עשויה להיות התוצאה של העברת הזיהום הגורם לליים מאמריקה לאירופה, במיוחד באזורים תחת שליטת האימפריה הספרדית, כולל חלקים של עמק נהר הריין (היום חלק מגרמניה). נושא זה הוא הנושא של עבודה האחרונה במחקר של כישוף. תאוריה זו היא הרחבה של הרעיון שהוצע במקור על ידי לורי וין קרלסון, לפיו המכושפים-לכאורה בסיילם סבלו ממחלת דלקת המוח.

מקורות

1. Barstow, Anne Llewellyn. Witchcraze: A New History of the European Witch Hunts. USA: Pandora: A Division of HarperCollins Publishers, 1994.
2. Davies, Owen. Witchcraft, Magic and Culture 1736-1951. New York: St. Martin’s Press, Inc., 1999.
3. Drymon, M.M. Disguised as the Devil:How Lyme Disease Created Witches and Changed History. New York: Wythe Avenue Press, 2008.
4. M. A. Murray, 81. The Devil's Mark, Man 18, 1918-10, עמ' 148 doi: 10.2307/2788131
5. Murray, Margaret A. The God of the Witches. New York: Oxford University Press, 1970.
6. Willis, Deborah. Malevolent Nurture: Witch-Hunting and Maternal Power in Early Modern Europe. New York: Cornell University Press, 1995.